ועידת השלום העממית: לצאת מתהומות הייאוש ולהשפיע

"גם אם אני על הטיטניק, ‫ אני לא מכירה דרך יותר טובה להיאבק". תמי יקירה (צילום: גלעד קוולרצ'יק)

כשבנימין נתניהו נבחר בפעם הראשונה לראשות הממשלה ב-1996, שאלת ההסדר עם הפלסטינים עמדה בראש סדר היום הישראלי. 49.5% מהציבור הצביעו בעד פתרון הסכסוך באמצעות פשרה עם הפלסטינים, כפי שהציע שמעון פרס (באופן עמום, אבל זה עניין אחר), 50.5% הצביעו בעד "השלום הבטוח" שהציע נתניהו, אבל לא היה מנהיג פוליטי בעל משקל שטען שהנושא הזה שולי. זו היתה השאלה שהגדירה את השיח הפוליטי בישראל.

בזמן שחמאס יצא למתקפה הרצחנית שלו ב-7 באוקטובר 2023, שאלת ההסדר עם הפלסטינים כבר הועלמה מסדר היום הפוליטי והתקשורתי, הוצגה כ"רסיס בישבן", כפי שאמר ראש הממשלה לשעבר, ואולי גם לעתיד, נפתלי בנט. זה גם מה שהגדיר את השיח הפוליטי אחרי 7 באוקטובר. השאלה היחידה על סדר היום של המיינסטרים הישראלי היתה כמה עמוקה ורחבה צריכה להיות הנקמה, ולא אם הדרך למנוע אלימות היא באמצעות סיום הכיבוש והדיכוי ומציאת פתרון צודק ויציב לסכסוך.

>> ועידת השלום: בזמן ג'נוסייד, אסור לשמאל לברוח לאזורי הנוחות

מלבד השמאל הרדיקלי, היחידים ש"הותר" להם לבטא את הקול הזה היו בעיקר ישראלים שהיו קורבנות של מתקפת חמאס. בולט שבהם היה מעוז ינון, ששני הוריו נרצחו במושב נתיב העשרה, שעוד בימי האבל על הוריו אמר בראיון ל-BBC שיותר ממה שהוא בוכה על הוריו, הוא בוכה על ההרוגים הבאים. השותפות שלו עם עזיז אבו סארה, ירושלמי שאחיו מת לאחר שעונה בכלא הישראלי, היתה אחד המנועים מאחורי כנס שלום שארגנה קבוצה של ארגונים תחת השם "הגיע הזמן" ביולי 2024 בהיכל מנורה בתל אביב, בהשתתפות אלפי אנשים.

את ההתארגנות הזו, הכוללת היום 60 ארגונים, מרכזת תמי יקירה, שריכזה בעבר את תנועת "נשים עושות שלום" והיתה ראשת ענף השכלה גבוהה ב"כוח לעובדים", והיום עובדת בקרן החדשה לישראל. בימים חמישי ושישי, תערוך הקואליציה של "הגיע הזמן" שורה ארוכה של אירועים מגוונים, דיונים וסיורים בירושלים, שבמרכזם כנס גדול מאוד ב"בנייני האומה" ביום שישי בבוקר תחת הכותרת "ועידת השלום העממית".

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

בעיני יקירה, המטרה המרכזית של אירועי הוועידה היא ליצור כוח פוליטי, שייכנס לתוך הוואקום שנחשף בצורה כה מכאיבה אחרי 7 באוקטובר. בלי כוח הדורש את סיום הכיבוש והשגת הסכם שלום – אותו כוח שהיה קיים, לטוב ולרע, בזמן הסכמי אוסלו – נוצר מעגל קסמים שרק מעמיק את תחושת הבדידות וההשתקה של האזרחים שמאמינים שזה אפשרי.

יקירה יודעת שהעדיפות העליונה היא הפסקת המלחמה, וזוהי גם כותרת המשנה הראשונה של הוועידה, אבל אין לה אשליות שכנס כזה יעצור את ההרג, ההרעבה והפשעים שישראל מבצעת בעזה. ייתכן שאנחנו על הטיטניק, היא אומרת, "אבל אני לא מכירה דרך יותר טובה להיאבק על הערכים האלה. אם הייתי מכירה דרך יותר טובה לעצור את המלחמה, הייתי פועלת בה".

הראיון מובא כאן תוך קיצורים

נתחיל מההתחלה, מהשם. ועידת השלום העממית. השם הזה אינו מובן מאליו. הרי ה"עם" שלנו לא ממש בעניין של שלום.

"אחזור קצת אחורה. הרעיון התחיל להתגלגל קצת אחרי שפרצה המלחמה, והתחושה היתה שיש כוחות קיצוניים מימין שמסתערים על הרגע הזה כדי לעצב את המציאות כפי שהם מדמיינים שהיא צריכה להיות. ההרגשה היתה שמהצד שלנו – במובן הרחב של שוחרי חיים, שוויון, חופש, שלום – אין הסתערות כזאת. יש שיתוק, פירוק, חשש והשתקה. ואז אמרנו שצריך לנסות לבנות כוח משותף וסינרגיה, וסביב זה התחלנו לבנות את הקואליציה.

"הדבר הראשון שעשינו היה אירוע בהיכל מנורה ב-1 ביולי. הכותרות היו 'להחזיר את החטופים, לעצור את המלחמה ולעשות שלום', אבל המטרות ששמנו לנו אז היו בעיקר להצית את הדמיון הפוליטי ולייצר מפגן כוח של מחנה השלום.

"בדצמבר רצינו לעשות עוד אירוע גדול בחיפה, אבל המלחמה היתה אז בשיאה, ובמקום זה עשינו מסע שקראנו לו 'מסע השלום העממי', משפרעם בצפון עד נתיב העשרה בדרום, 6 ימים, 14 נקודות. בתום המסע הזה הכרזנו על 'ועידת השלום העממית'.

מעוז ינון בכנס קואליציית "הגיע הזמן" בהיכל מנורה, תל אביב, ב-1 ביולי 2024 (צילום: אורן זיו)

"לגבי השם עממית, רצינו להראות שאכן יש הרבה אנשים בעם שרוצים עתיד אחר, רוצים לדמיין, ולא מוכנים לחיות בתוך מלחמת נצח, אבל הם מושתקים כשהם לבד. כשהם ביחד, יש להם קול. ועוד לגבי המונח 'עממית', אנחנו יודעים שההנהגה הפוליטית שלנו מאוד מאוד חלשה, כמעט לא קיימת, אין כמעט הנהגה פוליטית שמעיזה לדבר על הדברים האלה ולשאת אותם כדגל מרכזי.

"אם בהיכל מנורה דיברנו על הצתת הדמיון הפוליטי, עכשיו העמקנו את זה. לא רק לדבר על שלום ופיוס, אלא גם לתת במות לפתרונות קונקרטיים. גם מפגן הכוח יהיה יותר משמעותי".

כמה אתם מעריכים שישתתפו?

"6,000 איש. אני מקווה שיהיו יותר. 6,000 איש בבנייני האומה בירושלים זו הצהרה חזקה יותר מכמה אלפי אנשים במנורה בתל אביב, כי זה בנייני האומה. זה ניסיון לעשות איזשהו ריקליימינג לבמות מרכזיות ובעלות עוצמה. אנחנו גם רוצים לבסס את המהלך הזה כמהלך שבונה בייס פוליטי, ודורש מההנהגה הפוליטית שלו לשאת את סיום המלחמה וקידום הסכם מדיני ושלום כנושאים מרכזיים. על הבמה במנורה לא היו הרבה ח"כים, גלעד (קריב), נעמה (לזימי) ואיימן (עודה), אבל ראינו כמה זה משמעותי כשהם עומדים מול ציבור גדול שמריע להם כשהם מדברים על שלום".

אני מקדים קצת את המאוחר. אחרי שהסתכלנו על הלו"ז של הוועידה, אורלי נוי כתבה ב"שיחה מקומית" על כך שאין דיון בוועידה על רצח העם בעזה. ‫הרי מאז ועידת מנורה נוספו עוד עשרות אלפי הרוגים, ומטרות המלחמה, כפי שאושרו בקבינט, הן במוצהר טרנספר. יפה לדבר על שלום ‫ועל פתרונות, ‫אבל האם לא צריך קודם כול ‫לקרוא לדברים בשמם, כפי שדורשת אורלי?

‫"זו שאלה טובה, ‫והיא מאוד נוגעת לי גם ‫במקום אישי משמעותי. התחלנו לעבוד על הוועידה ‫כשהיתה הפסקת האש, ומאז צה"ל חזר לעשות את הזוועות שהוא עושה בעזה. הפכנו את הסדר של כותרות המשנה של האירוע. קודם להפסיק את המלחמה ורק אחר כך להחזיר את כולם הביתה, ‫לא רק את החטופים. ‫

"ככל שהזמן התקדם, הנושא של ההתנגדות למלחמה תפס נפח יותר משמעותי. האייטם הפותח של האירוע יהיה של התנגדות למלחמה, יהיו נציגים של הרבה מהמכתבים (נגד המלחמה; מ"ר) שנחתמו לאחרונה. היה לנו חשוב לסמן את האירוע הזה כאירוע האנטי מלחמתי הגדול והמרכזי של התקופה.

"יהיו קולות מעזה. יהיה סרטון של מישהי ששלחה לנו מעזה, מצולמת מהגב, עם תמונות של עזה החרבה והיא קוראת טקסט שהיא כתבה. יש מושב שנקרא 'שלום אחרי 7 באוקטובר' עם קולות מהעוטף ומעזה. עזה כן תהיה נוכחת, אבל ‫אין מושב שכל כולו מוקדש ‫לקטסטרופה בעזה ולהרעבה".

"חשוב מאוד לקרוא לדברים בשמם ולא להסיט מבט מההרג אדיר הממדים, ההרעבה והפשעים שנעשים בעזה". אנשים מחפשים ניצולים אחרי הפצצה ישראלית על מתחם הכנסייה היוונית האורתודוקסית של פורפיריוס הקדוש בעיר עזה, ב-20 באוקטובר 2023 (צילום: עומאר אל-קטאא)

ובאשר לקריאה של אורלי לקרוא לדברים בשמם?

"אל מול מציאות כל כך מזעזעת ואיומה, כל אחת מאיתנו פועלת כמיטב הבנתה לשנות אותה. חשוב מאוד לקרוא לדברים בשמם ולא להסיט מבט מההרג אדיר הממדים, ההרעבה והפשעים שנעשים בעזה, אבל חשוב עוד יותר לנסות לשנות את המציאות הזו, לעצור את המלחמה ואת הזוועות, לבנות כוח פוליטי ולנסות לצאת מהתהום העמוקה הזו שאנחנו נמצאים בה. מציאת האיזון בין הרצון להנכיח את המציאות ולהציב מראה, לבין הרצון לשנות את המציאות ולהשפיע עליה, היא משימה מתמשכת. לאף אחד מאיתנו אין את הנוסחה המדויקת. זוהי הזמנה פתוחה להמשיך לחפש יחד את האיזון הזה.

"יהיה סיור של זוכרות ‫ויהיה סיור של מסתכלים ‫לכיבוש בעיניים. ‫לי מאוד חשוב לא לצנזר ‫ולא למשוך ימינה את כל הספינה הזאת, אלא להיפך. זו תפיסה של חלון אוברטון, שמבסס כוח ומושך את כל המערכת שמאלה, אבל אם אתה שואל אותי אם היה צריך להגיד שם ג'נוסייד, אני חושבת שלא. בין היתר, כי זו קואליציה של 60 ארגונים שמיעוטם הקטן מאוד יכול לחיות עם השימוש בטרמינולוגיה הזו. אבל אנחנו לא ממשטרים אף אחד, אין מילים ש‫אסור להגיד על הבמה".

אצל הפלסטינים יש הסכמה גורפת שאין בכלל למי לדבר בישראל, ‫שהפרויקט הישראלי הוא פרויקט של השמדה. בסיטואציה הזו, איך את רואה את התפקיד ‫של המחנה בישראל שאומר שצריך הסדר שלום?

‫"כשאני חושבת על זה, אני מסתכלת אחורה למקומות אחרים בהיסטוריה. גדלתי על השאלות של איך זה יכול היה לקרות ומה מתנגדי משטר היו צריכים לעשות בגרמניה ובמקומות אחרים, והאם להתנגדות בגרמניה היה ערך. אני חושבת שכן.

"הייתי בבנייני האומה ‫בסיור לוקיישן בשבוע שעבר, וחלפו מעלינו ‫מטוסים ברעש מחריש אוזניים. חשבתי לעצמי, יופי, אנחנו פה, והם שם מפציצים ילדים בעזה. אז האם עדיף לוותר ולא לעשות כלום? נראה לי שלא. יש ערך בבניית אלטרנטיבה כלשהי מתוך מחשבה שפתאום שינויים קורים, משטרים נופלים ומלחמות מסתיימות, ואז צריך בסיס שממנו אפשר להתחיל לבנות.

"לפעמים אני מסתכלת על החבר'ה שהיום אוחזים בהגה, הדניאלה וייסים. הם התחילו נטולי כוח פוליטי ורחוקים מאוד מהמציאות ‫שרצו לדמיין, ‫והם בנו את זה. הם לא פחדו מדרך ארוכה. אז ברגעים האופטימיים, ‫שהם לא רבים, אני רוצה לחשוב על זה כמהלך כזה".

יש 60 ארגונים ‫בתוך הוועידה הזו. ‫איזה שינוי את רואה אצלם בשנה האחרונה?

"יש תגובה למציאות המסלימה ‫ולהבנה שיש מקום למסרים ‫יותר חדים וחזקים. זה לא ש‫כל ארגוני הקואליציה מסכימים לקרוא לסירוב, ‫חלקם כן, אבל יש בהחלט ‫קריאות נחרצות ‫לעצירה מיידית של המלחמה. ‫אולי זה ניואנס, אבל השינוי מתבטא גם בסדר של כותרות המשנה. אם קודם הקריאה הראשונה היתה להחזיר את החטופים, עכשיו הקריאה הראשונה היא לעצור את המלחמה.

"עוד שינוי הוא שאני חושבת שהארגונים מבינים את הכוח והחשיבות של בניית המחנה, אני מרגישה אותם הרבה יותר רתומים, רואים את החשיבות של המהלך המשותף".

מצד שני ‫אני רואה גם הרבה מאוד ייאוש. ‫הרבה מאוד הרמת ידיים. אמירות ש‫אין לנו מה לעשות, המקום הזה אבוד. את גם מרגישה את זה?

"כן, ברור, אני מרגישה את זה הרבה סביבי וגם מרגישה את זה בתוכי. אבל ברמה האישית אני מרגישה שאם אני נשארת פה ולא עוזבת, אז אין לי ברירה ‫כמעט אלא להיאבק ולהתנגד ‫ולעשות פעולות, ‫גם אם אני לא יודעת איך ומתי זה ישפיע, אחרת אני שוקעת בייאוש עמוק".

לנוכח האווירה שתיארתי קודם, היה ‫קשה להביא פלסטינים, גם מתוך ישראל וגם מהגדה? לא נתקלתם בפלסטינים שאמרו לכם 'עם הישראלים אין מה לדבר על שלום'?

"ברור שזה אתגר גדול, והוא לא נהיה יותר קל. אבל 'הגיע הזמן' היא קואליציה של ארגונים ישראליים, שיש ביניהם ארגונים חוצי גבול כמו לוחמים לשלום, פורום המשפחות השכולות וארץ לכולם (גילוי נאות: אני אחד ממייסדי הארגון; מ"ר), אבל בעיקרון אלה ארגונים ישראליים שיש בהם יהודים וערבים.

"על הבמות אנחנו מקפידים מאוד שיהיה ייצוג כמה שאפשר שוויוני, בקהל זה יותר מורכב. בנוגע לפלסטינים מ-1967 יש לנו חיבורים. תהיה לנו ברכה מצולמת מאבו מאזן; אהוד אולמרט ונאסר אל-קידווה יציגו את היוזמה שלהם; ח'ליל שקאקי יציג יחד עם דליה שיינדלין סקר של דעת הקהל הפלסטינית; יהיה נידאל פוקהא מיוזמת ז'נבה. אנחנו עושים מאמץ, זה חשוב לנו. עשינו גם מפגש עם פורום המשפחות, עם הצד הפלסטיני שלהם". ‫

ומה שמעתם שם?

‫"שמענו גם ספקנות, ‫אבל גם רצון לשמוע. יש צמא בצד השני ‫לדעת שיש פה ישראלים, יהודים, ‫שרוצים מציאות אחרת, ‫שרוצים לעצור את המלחמה".

עד כמה היה קשה להגיע להסכמות על ניסוחים עם פלסטינים מ-1948?

"זה קשה, אבל גם ‫‫להגיע להסכמות על ניסוחים עם ‫שני אנשים בחדר זה קשה. גיבשנו קווי יסוד שמוסכמים על כל החלקים בקואליציה עוד לפני האירוע ביולי. אחר כך חידדנו אותם, זה מעין מסמך רקע, הוא הטקסט המוביל שלנו, אבל אנחנו לא עושים בו שימוש ציבורי".

מעבר ‫לאותם 60 ארגונים ‫או 6,000 איש שיבואו, ‫איזה אימפקט את מקווה להשיג על השיח הפוליטי, על התקשורת? כרגע שיח על הסדר מדיני וסיום הכיבוש אינו קיים.

"חלק מהעניין זה ספירלת השתיקה. כשמתחילים לשתוק, השתיקה מתרחבת, ואז אנחנו מרגישים בודדים ואז אנחנו עוד יותר שותקים. המהלך הזה מנסה להבקיע את הדבר הזה בכמה רבדים. גם שאנשים ירגישו שהם לא לבד ויעזו להתבטא, גם ברשתות, וגם לפעול, שזו עוד מטרה שהצבנו לעצמנו – הנעה לפעולה.

"רמה שנייה היא של המשתתפים באירוע, הדוברים והאומנים, ‫שגם אין להם במות שבהן הם יכולים בכלל ‫להתבטא או להביע הזדהות עם הנושא הזה. עשינו ‫במת מוזיקה, לאו דווקא כי רצינו הרבה מוזיקה, אלא כי רצינו לתת במה להרבה אומנים. יש לא מעט אומנים שאין להם הזדמנות להתבטא באופן הזה, ואז כשהם ביחד הם מרגישים את הכוח זה, זה מייצר את חלון האוברטון הזה, הוא פועל בכל מיני מקומות.

המטרה היא לשנות את המציאות. כנס קואליציית "הגיע הזמן" בהיכל מנורה, תל אביב, ב-1 ביולי 2024 (צילום: אורן זיו)

"אותו דבר בזירה הפוליטית. אם אנחנו מייצרים במות שקוראות לפוליטיקאים שלנו להתבטא בנושאים האלה, הם יתבטאו. אם לא יהיו הבמות האלה, הם ידברו רק על הצלת הדמוקרטיה ולא יזכירו את הכיבוש.

"לפרוץ לתוך התקשורת ‫זה חתיכת אתגר, אבל גם פה כבר היו לא מעט ‫אייטמים. ינץ לוי, ‫סופר הילדים, כבר ‫התראיין ברדיו והיתה לו הזדמנות להשמיע את הקול הזה. חלק מהמטרות של המהלך הזה ‫הוא לייצר את הבמות שקוראות לאנשים ‫לדבר את המסרים האלה ולפרוץ לתוך התקשורת. ‫זה אתגר מאוד גדול".

מאשימים אותי שאני אופטימי, אבל ב"פרלמנט" האחרון ביום שישי נשאלתי אם אני רואה איזו דרך לצאת מהמצב ולא היתה לי תשובה טובה. האירוע הזה נראה מאוד מרשים, אבל אולי אנחנו בעצם נמצאים על הטיטניק, מדברים על שלום בזמן שעוד שנייה מקימים מחנה ריכוז בעזה ומעלים שם את האנשים על אוניות או רכבות.

"אולי אנחנו על הטיטניק, אבל גם אם אני על הטיטניק, אני לא מכירה דרך יותר טובה להיאבק על הערכים האלה, ואם הייתי מכירה דרך יותר טובה לעצור את המלחמה, הייתי פועלת בה. אני לא עושה ועידה בשביל שיהיה פסטיבל, ממש לא. המטרה היא לשנות את המציאות. אני לא ידעת אם זה מה שיצא, אבל אני לא מכירה משהו אחר יותר טוב.

"לגבי הייאוש והאופטימיות, זה לוקח אותי לסבא שלי שנפטר לפני כמה חודשים. הוא היה ‫ניצול שואה, ניצול אושוויץ. אני חושבת על זה הרבה. איך ניצולי השואה שרדו והשתקמו והקימו חיים חדשים. סבא שלי היה מספר בעיניים נוצצות איך ממש מיד אחרי המלחמה הוא הכיר את סבתא שלי במחנה עקורים, ואז הם נסעו ביחד לפריז. שניהם איבדו את כל המשפחה, שני ילדים בני 19 הם היו, ושם הוא מצא עבודה, והם היו קונים חצי בקבוק יין והולכים לראות את אדית פיאף. היכולת האנושית להשתקם היא דבר שאני חושבת עליו הרבה מצד אחד, ומצד שני על גרמניה, ‫איך היא צמחה מתוך התהומות המוסריים ‫שהיא היתה שקועה בהן.

"זה הדבר היחיד שבכוחו אני יכולה למשוך את עצמי ממחוזות הייאוש ולראות איך אנחנו יכולים להשפיע".