ועידת השלום: בזמן ג'נוסייד, אסור לשמאל לברוח לאזורי הנוחות

הרצון העז להציע תקווה בימים שבהם היא נעדרת באופן כה עמוק מובן. כנס "הגיע הזמן" בתל אביב, ב-1 ביולי 2024 (צילום: אורן זיו)

בסוף השבוע הקרוב, בימים חמישי ושישי, תתקיים בירושלים "ועידת השלום העממית" של קואליציית "הגיע הזמן" – חזית של 50 ארגוני שלום וחברה משותפת, "הפועלים יחד בנחישות ובאומץ לסיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני בהסכם מדיני שיבטיח את זכותם של שני העמים להגדרה עצמית ולחיים בטוחים", כהגדרתם.

אנחנו נמצאים בימים חשוכים ומרים שכמוהם לא ידענו מעולם. בלי ספק, התעוררות מחנה השמאל והפגנת נוכחות שלו בסדר גודל כזה הן דבר חשוב ובעל ערך, ואני מורידה את הכובע בפני כל אחת ואחד שפועלים כדי לחולל שינוי לקראת עתיד טוב יותר. אבל המסגור של הוועידה והתכנים שהיא מציעה לאורך היומיים העמוסים לעייפה בפעילויות ובפאנלים, מעלים תהיות עגומות באשר לאופן שבו המחנה מבין את תפקידו ברגע הזה מול האתגרים שניצבים בפניו. ואף יתרה מכך, מתעוררת שאלה יסודית יותר – האם המחנה בכלל מבין את גודל השעה הנוראה הזו שבה אנחנו נתונים?

ועידת השלום העממית (מדוע עממית? מה עממי בה?) תתקיים בעיצומו של רצח עם מתמשך, שכבר גבה את חייהם של עשרות אלפי בני אדם בעזה, רגע לפני הרחבת מלחמת השמד. עברתי בקפידה על התוכנית הגדושה של הוועידה, וככל שהצלחתי לראות – ואם החמצתי, אשמח לעמוד על טעותי – המילה עזה מופיעה רק בפאנל אחד, תחת הכותרת "שלום אחרי 7 באוקטובר – קולות מעוטף עזה ומעזה", בהשתתפות "תושבי העוטף ונפגעי הטבח, ומסרי וידיאו של פעילי שלום מעזה". בתום יותר משנה וחצי של השמדה שיטתית ברצועה, הקורבנות היחידים שאסונם מקבל הכרה הם הישראלים נפגעי הטבח. העזתים שעוברים ג'נוסייד צריכים להיות "פעילי שלום" כדי לקבל לגיטימציה להשמיע את קולם בפני באי הוועידה.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

ייתכן שהרצון להיות "עממיים" הוא שהכתיב כותרות כל כך סטריליות עם ארומת פיל-גוד לאירועים כה רבים במסגרת הוועידה: "וודסטוק למען השלום"; נערות ונערים ישראלים ופלסטינים המציגים את מבטם על המילה "שלום"; "אפשר אחרת" – ערב של אמנות, מוזיקה ותקווה; "תקווה מירושלים", ועוד כהנה.

הרצון העז להציע תקווה בימים שבהם היא נעדרת באופן כה עמוק מובן, אבל כאשר לצד אלה אין ולו פאנל אחד שעוסק ברצח העם המתמשך בעזה, התקווה הזו הופכת למנותקת מהמציאות במקרה הטוב, לאסקפיזם א-פוליטי מאלחש.

בחלקה האחר, הוועידה מציעה מגוון של פאנלים בנושא פתרונות מדיניים עתידיים ומתווים "לסיום הסכסוך". אפשר להסיק מכך שמבחינת מארגני הוועידה, תפקידו המרכזי של מחנה השמאל נותר כשהיה – ההתעקשות על כך שהסכסוך הישראלי-פלסטיני איננו גזירת גורל, וכי ישנן דרכים לסיים אותו לרווחתם של שני העמים החיים בין הים לנהר. אני סבורה שבתקופה הזו, ובמיוחד מול רצח העם המתמשך בעזה, אנו מחויבים לבחון מחדש לא רק את המציאות, אלא גם את התפקיד שלנו בתוכה.

לפני הפתרונות יש שלב מייסר של מאבק

העיסוק האינטנסיבי בפתרונות מדיניים מייצר את הרושם שהדבר המרכזי שחסר לנו כעת הוא דמיון פוליטי, מושג שמקבל ביטוי נרחב בוועידה. אני מבקשת לחלוק על ההנחה הזו. הג'נוסייד בעזה מתאפשר לא בגלל דמיון מוגבל של הישראלים והפלסטינים, ולא מפני שלאורך עשרות רבות של שנים לא הוצגו בפניהם מתווים ברורים מספיק להסכמים מדיניים. הפשיזם הרצחני הפך לפני המשטר הישראלי לא משום שלא הוצגו לציבור הישראלי מספיק אלטרנטיבות. במובן הזה, ועידת השלום בורחת לאזורי הנוחות של השמאל הישראלי, מבלי להתעמת עם השאלות הקיומיות שהשעה הזו מציבה בפנינו. וזה אפילו עוד לפני שנגענו בהיבטים הפרגמטיים יותר של הפתרונות המדוברים, לאור הריסוק המוחלט של ההנהגה הפלסטינית על ידי ישראל וריקונה של הרשות הפלסטינית מכל תוכן ממשי.

גם ההנחה שהשבר העמוק והמדמם שבתוכו אנחנו חיים יוביל את הציבור הישראלי להבין שמוכרחים למצוא דרך אחרת, לא בטוח שיש לה על מה להסתמך. יכול להיות שזה הלקח של חלק מהציבור אחרי 7 באוקטובר והמלחמה המתארכת, אבל בהחלט ייתכן גם שלקח פופולרי יותר הוא שישראל יכולה לסיים את הסיפור הפלסטיני באמצעות הפעלת כוח, ואם צריך אז גם באמצעות השמדה, טיהור אתני וגירוש. העובדה שהסקרים אינם מצביעים על עלייה דרמטית בכוחן של מפלגות השמאל אינה נובעת מכך שהציבור אינו מכיר את הסחורה המדינית שהן מציעות, אלא על כך שהוא אינו מעוניין בה. עם המציאות הזו מחנה השמאל צריך להתמודד.

נכון – יש משהו מפתה יותר בהצעת אופטימיות, שלום, פתרונות. כולנו זקוקים להם נואשות. תקווה איננה בבחינת מותרות אף פעם, היא מנוע הכרחי כדי לחולל שינוי. אבל כדי שתוכל להפוך ממשאלת לב חלולה לתוכנית פעולה, היא חייבת להיות מעוגנת במציאות ולהתבסס עליה, לא להתכחש לה.

אני מאמינה שהוועידה הזו מבקשת לתת מענה לתחושת חוסר האונים העמוקה והמתסכלת שכולנו שרויים בה, נוכח נהרות הדם שממשיכים לזרום לנגד עינינו. הרצון הזה מובן, אבל אני רוצה להציע למחנה השמאל לשהות רגע במקום הזה של השבר המוחלט, של חוסר האונים, לבחון אותו לעומק, להכיר במגבלות הכוח שלנו במציאות הג'נוסיידית הזו, ומהמקום הזה לבחון מחדש את התפקיד שלנו.

גם המתקפה הממוסדת שהולכת בגלוי על הראש של כל ארגוני השמאל בישראל היא חלק מהמציאות שצריכה להיות על שולחן המחנה, ומחייבת בחירות טקטיות ואסטרטגיות אחרות לגמרי ממה שהורגלנו בהן עד עכשיו. צריך להודות בפה מלא שאף לא אחד מהפתרונות המדיניים המדוברים ריאלי תחת משטר האפרטהייד הישראלי, להניח לאשליות האלה, ולחשוב כיצד מתארגנים כמחנה של מתנגדי משטר ופועלים להפילו. אנחנו צריכים גם מידה גדושה של ענווה, ולהבין שלפני שמגיעים לשלב הפתרונות מחכה לנו שלב מייסר של מאבק – ובו אנחנו צריכים להתמקד.

בשעה שאנשים מורעבים למוות, השמאל הישראלי חייב לצאת מאזור הנוחות שלו. עזתים ממתינים לקבל מזון בצפון הרצועה, ב-4 במאי 2025 (צילום: עלי חסן / פלאש90)

דברים אלה אינם נכתבים מתוך ניכור, ואני באמת מלאת הערכה למארגני הוועידה ולמשתתפיה הרבים. אין בי צל של ספק באשר לכוונות הטובות שלהם, ולרצון הכן לפעול למען שינוי המציאות הארורה הזו. אבל בשעה שאנשים מורעבים למוות במחנה ההשמדה שישראל יצרה בעזה, השמאל הישראלי חייב לצאת מאזור הנוחות שלו.

סדנאות של דיאלוג, דיונים על קדושתה של ירושלים, תפילות בין-דתיות ופאנלים על פתרונות מדיניים בימים של השמדה הם אנכרוניזם תלוש. פעילות מכוח האינרציה היא פריבילגיה שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו מול המראות מעזה. בשביל לשנות את המציאות, צריך קודם כל להכיר בה כהווייתה ולכנות אותה בשמה המפורש. אם בכל הוועידה הזו אין אפילו פאנל אחד שעוסק בג'נוסייד המתחולל ברגעים אלה ממש, לא כל שכן קריאה מפורשת לסירוב לקחת בו חלק, ספק אם היא תקדם אותנו אפילו בצעד לקראת השינוי שהיא מבקשת לקדם.