newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הפירומניה של ממשלת הנכבה עשויה להיות גם זו שתפיל אותה

הפוגרום בחווארה משקף היטב את תוכנית ההכרעה של הימין הפשיסטי, שמימושה עובר דרך הבערת השטח. אך הוא גם עשוי להקל על חלקים מהציבור לראות את הקשר בין הכרעת הדמוקרטיה בתוך ישראל ובין הכרעת הפלסטינים

מאת:

בן גביר וסמוטריץ' לא רוצים "להחיל ריבונות" על הפלסטינים, הם רוצים להכריע אותם. הפגנה בתל אביב במחאה על הפוגרום בחווארה, ב-27 בפברואר 2023 (צילום: תומר נויברג / פלאש 90)

כחודש אחרי הבחירות, אמיר פאח'ורי ואני פרסמנו כאן מאמר שהכותרת שלו היתה "זו עלולה להיות ממשלת נכבה". ביום ראשון בערב בחווארה, כך נראה, נעשה ניסיון למחוק את המילים "עלולה להיות" מהכותרת, ולכונן את הממשלה הזו כממשלת נכבה. פלישה של אזרחים לכפר פלסטיני, הצתת בתים, וצבא ש"נאלץ" לחלץ תושבים מבתיהם כדי להגן עליהם –  והנה הבתים ריקים. השלב הבא ברור. שלשום, בעוד פוגרומיסטים יהודים פושטים על הכפר, שינו זמנית אלמונים בוויקיפדיה את ההגדרה של הערך "חווארה" ל"כפר יהודי", שראש העיר שלו הוא איתמר בן גביר.

בסוף השבוע שעבר, ימים ספורים לפני אירועי חווארה, קיבל שר האוצר בצלאל סמוטריץ' את הסמכויות השלטוניות שיאפשרו לו לנהל כמעט את כל תחומי החיים בגדה המערבית, כולל תכנון, בנייה ותשתיות, ולהפוך למעשה למושל הכללי שלה. רפורמת "אזרחות שווה" קורא לזה סמוטריץ', אבל ברור, וכך גם נאמר בגלוי, שהשוויון נועד לאזרחים ישראלים בלבד, כלומר למיעוט היהודי שהתנחל בגדה, ולא לרוב הפלסטיני שחי בה. בדרום אפריקה קראו למשטר של עליונות לבנה "הפרדה", אפרטהייד באפריקנס. בישראל קוראים לעליונות יהודית "אזרחות שווה". אי אפשר להגיד שאין לסמוטריץ' חוש הומור.

העברת הסמכויות בשטח הנמצא תחת כיבוש צבאי לידי שר אזרחי, תוארה, בצדק, כסיפוח פורמלי. אבל בעיניו של סמוטריץ, וגם בעיניו של מי שרץ איתו באותה רשימה בבחירות האחרונות, איתמר בן גביר, סיפוח, או אפילו "החלת ריבונות", הוא מושג של האתמול. "החלת ריבונות" עשויה גם להעניק זכויות, כולל זכות הצבעה, לפלסטינים המסופחים בגדה. אבל זאת מעולם לא היתה האג'נדה של שניהם. אצל מקורבי נתניהו אף נפוצה הטענה שסמוטריץ' הוא בעצם זה שהכשיל את "עסקת המאה" של דונלד טראמפ ואת הסיפוח שהיה כלול בה.

מה שבן גביר וסמוטריץ' רוצים הוא לא "להחיל ריבונות" על הפלסטינים. הם רוצים להכריע אותם. סמורטיץ' פרש את המשנה שלו ב"תוכנית ההכרעה" שכתב, ובה הציע לפלסטינים בחירה בין אפרטהייד או נכבה. בן גביר יותר חזק בתורה שבעל פה, אבל גירוש נמצא גבוה באותה תורה לא-כתובה, מהימים שבהם היה חבר ב"כך", שדגלה באופן רשמי בגירוש הפלסטינים, עד ההצעות לשלול אזרחות ממי שלא יקבל על עצמו שישראל היא "מדינה יהודית".

האג'נדה הזו של "הכרעת הסכסוך" עמדה במידה רבה במרכז קמפיין הבחירות של "הציונות הדתית". בן גביר הדגיש אותה במיוחד. הוא "יחזיר את המשילות", הוא יעשה סדר בערים המעורבות, הוא יראה לערבים "מי בעל הבית". ההצלחה שלהם – 14 מנדטים – ביטאה את כוח המשיכה של תזת ההכרעה. נתניהו, עם מדיניות ניהול הסכסוך שלו והסיפוח הזוחל, נראה איש האתמול.

ההסכמים הקואליציוניים שעליהם בן גביר וסמוטריץ' חתמו עם הליכוד ביטאו את האג'נדה הזו. למעט השליטה בצבא עצמו, הם קיבלו שליטה למעשה על כל "התיק הפלסטיני" משני צידי הקו הירוק. סמוטריץ' על כל הצד האזרחי של הכיבוש, בן גביר על המשטרה הכחולה, המשטרות הירוקות למיניהן, על מג"ב בגדה, על האסירים הביטחוניים בבתי הכלא, על הנגב והגליל. כמעט כל היבט של חיי הפלסטינים בין הירדן לים נמסר ל"עוצמה יהודית" ול"ציונות הדתית".

האג'נדה של הכרעת הסכסוך עם הפלסטינים השתלבה עם אג'נדת הכרעה אחרת שאימצה הממשלה החדשה: הכרעת האלמנטים הליברליים בחברה היהודית-ישראלית, ראש וראשון להם בית המשפט העליון. בתור מי שצעדו שניהם ב"מצעד הבהמות", יש לבן גביר ולסמוטריץ' חיבה מיוחדת לדיכוי והשפלה של הקהילה הלהט"בית או לנקמה כללית בישות הערטילאית שנקראת השמאל, כפי שעלה מהריאיון של שמחה רוטמן ל"הארץ". אבל בעיניהם אלה רק מאבקי משנה. הם זקוקים להכריע את בג"ץ ואת הביקורת השיפוטית – בהקשר הזה להחלשת היועצים המשפטים יש חשיבות לא פחותה מפסקת ההתגברות – כדי לסלול את הדרך למה שחשוב להם באמת: הכרעת הפלסטינים.

בדיוק לאן שסמוטריץ' ובן גביר רצו להגיע

אבל כדי להגיע לאותה "הכרעה", כדי לאפשר את הנכבה החדשה, צריך קודם כל שהשטח יבער. בן גביר עוסק בזה כמעט מיומו הראשון בתפקיד. בהקשר הזה צריך לראות את ההגבלות על האסירים הביטחוניים, מהאיסור על אפיית פיתות עד הגבלת זמן המקלחות, או את ה"הנחיות" שלו למשטרה להרוס בתים במזרח ירושלים או לבצע שם "חומת מגן 2". סמוטריץ', כהרגלו, הרבה יותר שיטתי, והיתה לו תרומה מכרעת בהחלטה להכיר במאחזים ולאשר 10,000 יחידות דיור בגדה. אסירים, ייהוד מזרח ירושלים, התנחלויות חדשות – סמוטריץ' ובן גביר נגעו בכל הנקודות הכי רגישות ברחוב הפלסטיני.

העלייה באלימות הפלסטינית נגד ישראלים, חיילים ומתנחלים, אינה קשורה רק למהלכים של הממשלה החדשה. 2022, בימי "ממשלת השינוי", היתה כבר שנת שיא בהרג פלסטינים בגדה ובפיגועים נגד ישראלים, ו-2023 ממשיכה אותה, רק בקצב מואץ יותר. עם זאת, קשה להכחיש שמעמדם הבכיר של הטרנספריסטים בממשלה תרם את תרומתו: מהפרובוקציות שהזכרתי קודם, ועד ללחץ על הצבא לגלות יותר אגרסיביות, מה שבא לידי ביטוי בפלישות לאור יום לג'נין, לשכם או ליריחו, שהסתיימו בעשרות הרוגים. הגדה בוערת, וזה בדיוק לאן שסמוטריץ' ובן גביר רצו להגיע.

קשה להכחיש שמעמדם הבכיר של הטרנספריסטים בממשלה תרם את תרומתו. מכוניות ובית שרוף בחווארה (צילום: אורן זיו)

קשה להכחיש שמעמדם הבכיר של הטרנספריסטים בממשלה תרם את תרומתו. מכוניות ובית שרוף בחווארה (צילום: אורן זיו)

עכשיו הגיע השלב הבא. הפוגרום בחווארה היה אירוע מאורגן. 300 או 400 איש שפשטו על העיירה בבת אחת, שרפו מכל הבא ליד, ולפי עדות ראייה שניתנה לאורן זיו, אפילו חילקו ביניהם את העבודה: חוליות של שבירת חלונות, חוליות של הצתות. "את הכפר חווארה צריך למחוק היום", כתב דוד בן ציון, סגן ראש המועצה האזורית שומרון, שעות ספורות לפני שהמתנחלים פלשו לחווארה, "מספיק עם דיבורים של בנייה וחיזוק ההתיישבות". החלק השני של המשפט מעניין לא פחות מהראשון. אם בעבר מתנחלים ניצלו פיגועים כדי לבנות עוד מאחז ולהרחיב עוד התנחלות, עכשיו הם כבר לא מסתפקים בזה. הם רוצים לנצל את הדם השפוך כדי לחולל נכבה, או לכל הפחות לעשות ניסוי על רטוב בנכבה מקומית.

סמוטריץ', כידוע, סימן לייק לציוץ של בן ציון, ואז נזכר להסתייג מאלימות המתנחלים בחווארה. אבל ההסתייגות שלו יותר גרועה מהציוץ עצמו.  "עשיתי לייק לציוץ שקרא למחוק את הכפר חווארה, כיוון שאני חושב שאת הכפר חווארה צריך למחוק. המדינה היא זו שצריכה למחוק אותו", הוא אמר למתן חודורוב בוועידת "דה מרקר" (הדברים נאמרו כמה שעות אחרי שהמאמר הזה פוררסם – מ.ר.). נכבה, לפי סמוטריץ' צריכה להיות המדיניות הרשמית של ישראל. מה שהיה צריך להוכיח.

 

לבן גביר לקח 12 שעות עד שהגיב לפוגרום בחווארה, וגם אז אמר שאסור "לקחת את החוק לידיים", כאילו ששריפת כפר – כפי שכתבה כאן אורלי נוי – עונה על חוק כלשהו. חבר מפלגתו צבי פוגל אמר את מה שהבוס שלו – שבכל זאת ממונה על מערכת אכיפת החוק בישראל – לא יכול כרגע לומר. "חווארה סגורה ושרופה. זה מה שאני רוצה לראות… אני רואה את התוצאה בעין יפה מאוד", אמר פוגל, שמאוחר יותר טען שדבריו – הברורים מאוד – לא הובנו כראוי והוא "לא מעודד לשרוף כפרים". גם אם אין תיאום ישיר בין הפוגרומיסטים לשרי הימין הגזעני בממשלה, המשחק ברור. המיליציות תוקפות, השרים "מסתייגים" אבל "מביעים הבנה", והדרך למהלך הבא של הנכבה המעשית כבר נסללת.

המתנחלים ידעו מראש שלא זו בלבד שהצבא לא ימנע מהם לפרוע בחווארה, אלא אף יגן עליהם בזמן שהם מציתים מכוניות ובתים ומיידים אבנים על חלונות ועל תושבים פלסטינים. לפחות בגדה המערבית, הצבא כבר מזמן הפך "לצבא שיטור" בשירות מפעל ההתנחלויות, שספק אם למטכ"ל בתל אביב יש עליו שליטה אפקטיבית. המיליציות המשותפות לחיילים ומתנחלים שתועדו פושטות יחד על כפרים פלסטינים הן דוגמה לכך. ייתכן שמארגני הפוגרום בחווארה גם חשבו שגל המחאות נגד המהפכה המשפטית משרת אותם. ברגע שהשלטון עצמו נראה מעורער ולא שולט במצב, זה הזמן לתקוף.

הקרב עוד פתוח

אלא שהמצב המעורער הזה יכול גם להתהפך על מקדמי הנכבה. המפקדים הצבאיים בגדה אולי נמצאים בכיס שלהם, אבל למטכ"ל בתל אביב עשויים להיות חישובים אחרים. קשה לדעת כמה חיילי מילואים אכן הודיעו שיסרבו לשרת בצבא בגלל המהפכה האנטי-דמוקרטית שמובילה הממשלה, אבל אין ספק שהדיבורים על "מרי אזרחי" וסרבנות מלחיצים את הצבא, עד כדי שיש מי שטוען שהמשימה העיקרית של הרמטכ"ל הטרי, הרצי הלוי, היא "למנוע את פירוק צבא ההגנה לישראל", לא פחות.

בסיטואציה הזו, הצבא עשוי למצוא את עצמו בפני דילמה לא פשוטה, אפשר לומר בלתי אפשרית: להמשיך לסוכך על המתנחלים, גם כדי לרצות את ממשלת הימין ובמיוחד את סמוטריץ', שיושב על פנקס הצ'קים והבטיח לצבא תקציב חסר תקדים ופנסיות נדיבות; או לשמור מהם מרחק כדי לא להסתכן בזיהוי יתר עם ממשלת הימין, מה שעשוי להגביר את גל הסרבנות.

לזה כמובן צריך להוסיף עוד אלמנט קריטי. הפלסטינים לא הולכים לשום מקום, לא מחווארה, לא משכם, וגם לא ממזרח ירושלים. הם לא יזוזו ולא יעלו על האוטובוסים. גם שום מדינה ערבית לא תקבל פליטים פלסטינים שישראל תגרש, שלא לדבר על עמדת העולם המערבי. כדי לחולל נכבה, ישראל תצטרך ללכת לכיוון של ג'נוסייד. לצערנו, גם זה לא בלתי אפשרי, אבל לכך לא מספיקים כמה מאות פורעים יהודים וכמה קצינים שעוצמים עין. לכך צריך החלטה של מדינה.

אבל לפני שאנחנו מגיעים לתסריטי יום הדין, הפוגרום בחווארה עשוי להזכיר למאות אלפי המפגינים, שעד היום התעלמו לחלוטין מכל מה שנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני, את קיומו של הכיבוש. העובדה שאותם אנשים שדוחפים את ההפיכה המשפטית, כמו רוטמן, סמוטריץ' ובן גביר, הם אלה שנותנים גב לימין הכי אלים, עשויה להקל על חלקים מהציבור הזה לראות את הקשר בין הכרעת הדמוקרטיה בתוך ישראל לבין הכרעת הפלסטינים. ניצנים ראשונים לכך כבר נראו בנכונות של מפגיני קפלן לתרום לנפגעי הפוגרום בחווארה. היוזמה עצמה בעייתית מאוד, שכן היזם שלה יאיא פינק אומר שהפיצוי יינתן רק למי "שייבדק ביטחונית" על ידי השב"כ, אבל עצם ההתגייסות ההמונית חשובה, מה עוד שקיימות גם יוזמות אחרות לתרומה. גם הנוכחות הגדולה אתמול בהפגנות השמאל נגד הפוגרום בחווארה יכולה להצביע לכיוון הזה.

מה שקרה בחווארה משקף לא רק השאיפות של בכירים בממשלה הנוכחית, הוא גם המשך ישיר לצעדים שבהם נקטו עד היום. מבחינה זו, בהחלט ראוי להסיר את המילה "עלולה" מהכותרת ולהכריז שזו ממשלת נכבה. אבל כמו שההפיכה המשפטית שהממשלה הזו מקדמת עשויה להתהפך על ראשה ולהביא לנפילתה, כך גם מדיניות הפוגרומים עשויה לפגוע פוליטית במי שתומך בה, באופן ישיר או עקיף. ההתפטרות של אבי מעוז, שהאמין שיוכל לקדם מהפכה פונדמנטליסטית מתוקף הסמכות שניתנה לו במשרד החינוך, מסמנת שלא כל מה שהממשלה הזו רוצה, קורה. לפעמים קורה ההפך. הקרב עוד פתוח, והניצחון של הפוגרומיסטים רחוק מלהיות מובטח.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן

בצפון עזה, 1 מכל 3 ילדים מתחת לגיל שנתיים סובל מתת תזונה חריפה. פלסטינים ממתינים לארוחה חמה שבושלה על ידי מתנדבים ברפיח, 20 בפברואר 2024 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

עזה, כרוניקה של הרעבה

הרעב הכבד שישראל משיתה על עזה מאז 7 באוקטובר הגיע לממדים חסרי תקדים, אך המדיניות עצמה איננה חדשה: מאז 1967, ישראל שולטת בסל המזון הפלסטיני ברצועה ומשתמשת בו כנשק לניהול האוכלוסייה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf