ירושת כוכבי: שני צבאות, שהמרחק ביניהם רק גדל

בראשית ינואר יעביר אביב כוכבי את שרביט הרמטכ"ל לידי הרצי הלוי. מה הוא מוריש לו? לצד עניינים ארגוניים, ובמרכזם עתידו של מודל גיוס החובה, האתגר העיקרי הצפוי לצבא הוא התמודדותו בזירת הפעולה המרכזית שלו, השנויה במחלוקת עמוקה – זירת הלחימה בפלסטינים בגדה המערבית וברצועת עזה. זאת בהינתן שמלחמת לבנון השלישית הורחקה עם החתימה על הסכם הגבול הימי, וגם המתקפה נגד מתקני הגרעין באיראן אינה צפויה להתרחש מחר. כוכבי לא הירבה לעסוק בלחימה בגדה. אך נראה כי הסערה שחולל לוחם גבעתי שהיכה מפגין שמאל בחברון בדצמבר 2022 מראה שדווקא המתרחש בזירה זו מטיל צל על כהונתו.

התהליך המרכזי בתוך הצבא, המאתגר את יכולתו ללחום מול הפלסטינים, הוא התפוררותו לשני צבאות, שהתהוו בהדרגה בעקבות האינתיפאדה השנייה: הצבא הרשמי וצבא השיטור. הצבא הרשמי הוא הצבא הסר למרוּת פוליטית באמצעות הפיקוד הבכיר. צבא השיטור שהתהווה לצידו בגדה המערבית אינו יישות רשמית, אבל הוא בהחלט ארגון בעל מאפיינים ייחודיים וברורים.

לצבא השיטור שלושה מרכיבים עיקריים: המיליציות החמושות של המתנחלים, הפועלות בחסות הצבא תחת המסגרת של "הגנה מרחבית"; חטיבת כפיר, הפרוסה בקביעות בגדה, ולה ארבעה גדודים וסיירת, לרבות גדוד "נצח יהודה", ואליה מתווספות יחידות סדירות ומילואים של הצבא המקיימות תעסוקה מבצעית בגדה; ופלוגות משמר הגבול (המשלבות שוטרים עם חיילי חובה), הכפופות לצבא. כל אלה כפופים למפקדת אוגדת איו"ש. התפקיד הרשמי של צבא השיטור הוא הגנה על ההתנחלויות בגדה לצד חסימת הקו הירוק לפעולות טרור, אך גם השלטת חוק וסדר על שתי הקהילות בגדה – היהודית והפלסטינית. לצד כוחות אלה, בעניינים אזרחיים מטפל המנהל האזרחי, המשטרה עוסקת בעבירות אזרחיות, והשב"כ מסכל פעולות טרור.

רשמית, צבא השיטור כפוף להיררכיה הצבאית באמצעות אלוף פיקוד המרכז. בפועל, התמונה יותר מורכבת. בשונה מהצבא הרשמי, התהוו גבולות מטושטשים בין הצבא לבין קהילות המתנחלים שבתוכם הצבא מתפקד. טשטוש הגבולות נגרם עקב קיום יחידות משותפות, קשרים חברתיים עמוקים ואיוש נרחב של היחידות במתנחלים.

כתוצאה מכך, השליטה על צבא השיטור אינה היררכית אלא מטריציונית: לצד הכפיפות לפיקוד הרשמי, החיילים מקבלים הנחיות מרכזי הביטחון השוטף בהתנחלויות, כלומר ממתנחלים; ומושפעים מהוראות של רבנים, בעיקר פסקי הלכה האוסרים על חיילים דתיים להשתתף בפינוי מתנחלים. המפקדים פועלים כשמורא המתנחלים מוטל עליהם, וכל רצונם הוא לסיים את התפקיד בשלום (כפי הבהירה עו"ד טליה ששון בדו"ח שחיברה על המאחזים הבלתי חוקיים עבור ממשלת שרון ב-2005), החיילים מושפעים מהקשרים החברתיים עם קהילות המתנחלים; ומתנחלים ודתיים המשרתים ביחידות משפיעים על תפקוד כלל היחידה, למשל ב"גרירת רגליים" לנוכח הפרות חוק של מתנחלים.

פעולתם של ארגוני זכויות אדם המפקחים על צבא השיטור ("בצלם", "שוברים שתיקה", "יש דין" ו"מחסום ווטש") מאזנת באופן מאוד חלקי את פעולת מנגנוני הפיקוח המקומיים. התוצאה היא הטייה ברורה של הצבא לצד המתנחלים.

נותנים חסות לאלימות

כפי שמראה התיעוד המצטבר, הצבא מעניק חסות לאלימות המתנחלים, למשל בעצימת עין לנוכח הקמת המאחזים הבלתי-מורשים; עמדת הצבא עוד ב-2009 שאין זה מתפקידו לפנות התנחלויות; העלמת עין מאלימות מתנחלים ולא אחת אף הצטרפות אליה, ועוד ועוד.

כפי שטענתי בעבר, אפשר שצבא השיטור מתפקד כזרוע אפורה של המדינה לקידום סיפוח זוחל של שטח C בגדה, וזה ההסבר להתנהלותו – אין זו אוזלת יד מול המתנחלים, אלא פעולה מכוונת, הנזקקת לאלימות המתנחלים. על רקע זה ניתן להבין גם את ההימנעות השיטתית מענישת חיילים שפגעו בפלסטינים, עד כי לפי נתוני "יש דין", בשנים 2017-2021, פחות מ-1% מכלל התלונות שהגישו פלסטינים בעקבות פגיעה שנגרמה להם מצד חיילים ישראליים הובילו להעמדה לדין של חשודים.

יהיה ההסבר אשר יהיה, האפקטיביות של צבא השיטור טמונה בדיוק ביכולת לטשטש את מבנה השליטה עליו. הלגיטימציה שלו בנויה על מצג שלפיו פעולות בשטח מתנהלות בידי מיליציות המתנחלים, לרבות נוער הגבעות ומבצעי "תג מחיר", שהצליחו לגבור על ישראל הרשמית, זו המחויבת למשפט הבינלאומי, אך אינה אחראית לכך או מתקשה לממש את אחריותה.

את הלגיטימיות הזו איימה לקעקע פרשת אלאור אזריה במרץ 2016. חובש בחטיבת כפיר תועד כשהוא יורה למוות בפלסטיני עבד אל-פתאח א-שריף, שהיה מוטל פצוע על הקרקע, לאחר שהוא ושותפו ניסו לדקור חיילים ישראלים בתל רומיידה שבחברון. ההחלטה להעמיד את אזריה לדין והרשעתו בהריגה עוררו גל מחאה חסר תקדים נגד הצבא, לצד ביטויי תמיכה בחייל.

הפרשה שיקפה את האוטונומיה של צבא השיטור. תיעוד ההרג המחיש כי זירת הפעולה נשלטה בידי המתנחלים, ולא בידי הצבא. האווירה ששלטה בה היא שעודדה את אזריה להרוג. "מי שולט בשטח ונותן את הפקודות?", שָׁאלה מערכת התוכנית התיעודית "עובדה" של קשת 12. כלומר, הפרשה חשפה כיצד שובשה למעשה ההיררכיה הצבאית, אך לא בהכרח כאירוע חריג. הפרשה הראתה כיצד מופעלת אלימות מחוץ למסגרת החוק, אך בחסותו הבלתי רשמית.

וכך, מחשש לקריסה תחת הסתירות הלגיטימציוניות שהוא עצמו שותף לעיצובן, נזעק הצבא לנהל מאבק על הלגיטימיות של פעילות השיטור. הוא נזעק לקעקע את הדימוי שלפיו צבא השיטור נשלט בידי מתנחלים, ולא מטיל עליהם, או לפחות מנסה להטיל, חוק וסדר. ברקע זה הדהדה קריאתו של הרמטכ"ל אז, גדי איזנקוט: "אם מישהו רוצה אתוס של כנופיה, שיגיד".

ספק אם פרט להעמדת אזריה לדין, פעל איזנקוט לתקן את הליקוי המבני שהביא לאוטונומיה של צבא השיטור, בראש ובראשונה לנסות ולאטום ככל הניתן את הגבולות החדירים בינו לבין המתנחלים. אבל יורשו, כוכבי, אפילו לא ניסה – וככל שניסה, נכשל. בתקופתו הועצמה ההיפרדות של צבא השיטור ומהצבא הרשמי בכמה אופנים.

ראשית, לא זו בלבד שלא נעשה דבר לאטום את הגבולות, הם נחדרו עוד יותר. אין המחשה טובה יותר לכך מאשר במינויי המפקדים בצבא השיטור – מינויים שהרמטכ"ל מאשר – רבים מהם בוגרי מכינות קדם צבאיות דתיות וישיבות הסדר, המנחילות לתלמידיהן השקפות משיחיות ומזדהות עם מפעל ההתנחלויות.

באופן זה מובטח כי על יחידות צבא השיטור יפקדו מפקדים שמראש יימנעו מעימות עם מתנחלים. הנטייה התרבותית הזו כה חזקה, עד שקיבלה ביטוי ברור בתפקודו של מפקד חטיבת שומרון, רועי צוויג, שהוא חילוני מובהק. באפריל 2022 הורה צוויג לחייליו לצאת לתקן את קבר יוסף בשכם, שנפגע בידי פלסטינים. הוא עטף את המשימה במלבוש דתי, באומרו שהקבר הוא המקום בו "הובטחה הארץ לאברהם אבינו", ולכן יש לפעול בקבר "ביד רמה, לא כגנבים בלילה, אלא כבני מלכים", כלומר להפגין כוח בלב אוכלוסייה פלסטינית, תוך שהמח"ט מתאם מהלכיו עם המנהיגות המתנחלית. לבל נחשוב שמדובר במקרה, צוויג הכריז לקראת סיום תפקידו ש"ההתיישבות והצבא חד הם". אין ביטוי מובהק מזה לטשטוש הגבולות, שהפך לנורמה השולטת גם במפקד חילוני.

שנית, הצבא פועל בצל האירוע הטראומטי של פרשת אזריה. איש מבכיריו לא חזה שמעצר חייל אשר ירה למוות בפלסטיני פצוע המוטל על הקרקע יתסיס כך את דעת הקהל. הפרשה חוללה מחאה. באמצעות קבוצות חברתיות ואף במישרין במדיה החברתית, מחו לוחמי צבא השיטור בגדה נגד ההפקרה לכאורה של חייל שהגן על עצמו נוכח סכנה הנשקפת ממחבל ספק ממולכד. את הפרשה ליוותה גם נימה עדתית, על רקע הנראוּת המזרחית של התמיכה הציבורית באזריה, שביטאה תחושה של אפליה על רקע עדתי.

ואכן, סקר דעת קהל שנעשה בעיצומו של משפט אזריה, ביולי 2016, הראה כי כמחצית מהנשאלים מקרב ה"ימין הקשה" אינם רואים הלימה בין ערכֵי הפיקוד הצבאי הבכיר, לבין ערכי הציבור הרחב. היה בכך כדי לשקף את הסדק המתהווה בין הצבא לבין הימין, המזין בכוח אדם את זרועותיו הלוחמות-מְשַטרות בגדה ובעזה.

עם התגלות סימניו של הסדק הזה, המטכ"ל של איזנקוט שינה את השיח שלו. באופן תקדימי, החל הצבא לחקות את מורשת מלחמת וייטנאם, התגאה במספר הפלסטינים שהרג והציג את המספר כהישג. התופעה זו החלה להתפתח בשלהי כהונת איזנקוט, וכוכבי שכלל אותה. כוכבי עורר מחלוקת מיד עם כניסתו לתפקיד הרמטכ"ל בינואר 2019 כשהתחייב ל"העמדת צבא קטלני, יעיל וחדשני", כלומר, צבא מחולל מוות. כוכבי חינך את הגייסות ברוח הקטלניות.

מסר הקטלניות חלחל למטה

תפיסת הקטלניות התפרסה גם לצבא השיטור. ואכן, כשהתפתחה שוב אינתיפאדת יחידים בגדה ב-2022, מטכ"ל כוכבי כבר לא בלם את הדרג המדיני כפי שמטכ"ל איזנקוט נהג בתקופת אינתיפאדת היחידים של 2015-2016. אז הונע הצבא ברצון למנוע התלקחות של אינתיפאדה שלישית. בעידן כוכבי התהפכה המגמה. הצבא הֶקל כבר בסוף 2021 את הוראות הפתיחה באש, והתיר לירות במיידֵי אבנים ובקבוקי תבערה, גם לאחר מעשה, כלומר מבלי שהציבו עוד סכנה.

הקלת ההוראות קיבלה ביטוי משמעותי במבצע "שובר גלים", שהתפתח במרץ 2022 בגדה, במטרה לדכא את ניצניה של אינתיפאדה אפשרית – ושבּו גדלו מאוד שיעורי ההרג של פלסטינים. דבר לא נותר מגאוות מפקדי הצבא על ההימנעות מקטלניות ב-2015-2016.

אך החשוב הוא שמרגע בו סומנה "קטלניות" כערך שלפיו מחנך כוכבי את הצבא, החלו להשתנות הקודים התרבותיים בצבא השיטור. לא זו בלבד ששונו הוראות הפתיחה באש, אלא גם פרשנותן בידי הכוחות הפכה לגמישה. ביטוי מובהק לכך היה כאשר בדצמבר 2020 הודח לוחם של סיירת גולני לאחר שתועד כשהוא נמנע מלירות לעבר מחבל שהשליך עליו בקבוק תבערה, אך החטיא וברח. מפקד חטיבת גולני קבע באיגרת ששלח לפקודיו כי "החתירה למגע והריגת האויב היא ערך יסודי" בחטיבה, אף שהוראות הפתיחה באש באותה עת לא איפשרו לחייל לירות כשלא נשקפת סכנה לחייו.

מסר הקטלניות חלחל למטה, ויצר נורמות שיותר מתמיד הגבירו את השטח האפור – זה שמחוץ להוראות הרשמיות. לא בכדי נמנע הצבא, כאמור למעלה, מלענוש חיילים שסטו מההוראות.

שלישית, לא הכל בא "מלמעלה למטה". בעשור השני של שנות ה-2000 רבו הפרסומים שלפיהם צעירים מקבוצות מבוססות מיוצגים במערך הטכנולוגי של הצבא (ובמרכזו יחידה 8200) בשיעור העולה על שיעורם באוכלוסייה, ולאלה התלוותה חשיפה של הצלחותיהם הכלכליות של בוגרי היחידות. הנתונים האלה העידו על חסמי הכניסה של קבוצות מוחלשות למערך הטכנולוגי.

בה בעת, שורות הצבא – ובעיקר צבא השיטור – אוישו בשעורים ההולכים וגדלים של קבוצות דתיות, מזרחים ממעמד הביניים ומטה, מתנחלים, מהגרים, דרוזים ונשים, כלומר קבוצות מחוץ למעגל המעמד הבינוני-חילוני, שהיווה חוט השדרה ההיסטורי של הצבא, הן אלה הנושאות בנטל של לחימת השיטור.

מטכ"ל כוכבי חזה בהסללה זו כמעט באפס מעשה. נהפוך הוא, כוכבי תיאר את הצבא כמפעל השמה לאומי, המעניק למשרתיו את כישורי המאה ה-21, עד כי בלעדיו לא יכולה לצמוח תעשיית ההיי-טק. מפעל ההשמה הזה משחרר למשק מדי שנה, התגאה כוכבי,  מאות אנשי היי-טק, אך הרמטכ"ל לא מנה לוחמים כמי שהכשרתם תורמת למשק, ובכך סימן את הערך הכלכלי הנמוך של אלה שמסכנים את חייהם. תהליך סמלי זה לצד ההסללה, המועצמת באמצעות פוליטיקת זהויות וחשיפת שיעורי אי-הגיוס לצבא, חוללו בצבא השיטור את "התקוממות לוחמי הצווארון הכחול".

לאירוע אזריה קדמה פרשת דוד אדמוב (אפריל 2014), תושב שכונה ד' בבאר שבע, שכונה "דוד הנחלאווי", שתועד דוחף ומקלל נער פלסטיני שהתעמת איתו בחברון. ענישת החייל לוותה במחאה חסרת תקדים ברשתות, שבה הזדהו עם אדמוב חיילות וחיילים. כמה שנים לאחר אזריה, בספטמבר 2021 התחוללה סערה הציבורית סביב מותו של לוחם מג"ב בראל חדריה שמואל, תושב באר יעקב, בגדר המפרידה את ישראל מרצועת עזה, ונטען אז כי הצבא סיכן לשווא את הלוחם.

המשותף לאירועים אלה, כמו גם לסערה סביב ענישתו של לוחם גבעתי בנובמבר 2022 שהיכה בחברון פעיל שמאל, הוא התקוממות לוחמי הצווארון הכחול. זוהי התקוממות של הפריפריות החברתיות-תרבותיות, המשגרות את בניהן לצבא וחשות תיסכול משירות הנתפס בעיניהן כפוי טובה: עבודת שיטור מלוכלכת, שלא מעניקה יוקרה למבצעיה. היא לא מפרנסת את אתוס הגבורה. אין בה הישגים מפוארים אלא רק שמירה על הסטטוס קוו, ומקריביה אינם ממירים את עיסוקם הצבאי בעיסוקים עתירי תשואה בשוק העבודה, כמשוחרר יחידות ההיי-טק. לכן, מתקוממות קבוצות אלה נגד הקודים התרבותיים של הצבא הרשמי, לרבות הוראות פתיחה באש שמסכנות לכאורה את החיילים – ותובעות לשנות קודים אלה ולהעניק חסינות לחיילים גם אם סטו מההוראות.

החשוב אינו רק המטען האידאולוגי של הלוחמים, אלא היכולת לתרגם מסה קריטית של נוכחות בצבא השיטור לקול ציבורי הניזון ממטען זה. במקביל, חיילים דתיים מתקוממים באמצעות המכינות וישיבות ההסדר המדברות בשמם, גם כנגד הוראות הפתיחה באש המרוסנות לכאורה, אך גם נגד פתיחת שערי הצבא לשירות נשים, לצד סירוב לקחת חלק בריסון המתנחלים.

זהו מאבק המתחולל על דמותו של הצבא בכלל ועל צבא השיטור בפרט. הוא מעצים תופעות כמו "גרירת רגליים" של לוחמי השיטור לנוכח הפרות חוק של מתנחלים, או את ידם הקלה על ההדק. במילים אחרות, גוברים הלחצים "מלמטה למעלה" לחזק את האוטונומיה של צבא השיטור.

הביטוי הפוליטי של התקוממות זו הוא בתמיכת החיילים במנהיג עוצמה יהודית איתמר בן גביר. בן גביר הוא בן דמותם של חיילים רבים: דתי ומזרחי. לראשונה, הם רואים פוליטיקאי המבין את מצוקתם, דורש להגן עליהם מפני הפוליטיקאים ש"מפקירים" אותם, ולהעניק להם חסינות גם אם טעו.

בן גביר מתייחס אליהם כאל גיבורים מסורסים, שהפוליטיקאים מונעים מהם לנצח. הוא מדבר אליהם בשפתם, ולא בשפה מליצית, ומעניק ללחימת השיטור של הצווארון הכחול משמעות של משימה לאומית. לשיטתו, הפעלת אלימות אינה עוד סותרת ל"ערכי צה"ל", אלא מבטאת את מה שהצבא אמור לסמל. התעצמות בן גביר מבטיחה כי מִשמועו של צבא השיטור בידי הצבא הרשמי ייעשה קשה יותר מבעבר, ותהליך ההיפרדות בין הצבאות יגבר.

זוהי ירושת כוכבי להרצי הלוי. זוהי הירושה שלו, משום שלא רק שלא ניסה להחליש את האוטונומיה של צבא השיטור בצל פרשת אזריה, אלא השלים עם טשטוש הגבולות בין הצבא למתנחלים ועם מדיניות אש "קטלנית" שעודדה את מפקדי צבא השיטור לנהוג באגרסיביות. הוא גם זה שביסס את ההסללה האתנו-מעמדית, שמזינה את צבא השיטור בקבוצות דתיות ופריפריאליות, המתקוממות כנגד ריסונו של צבא השיטור וחותרות לבידולו.

איך יתמודד עם זה הרצי הלוי? זוהי שאלה מורכבת, שהעתיד יפענחה.

יגיל לוי הוא פרופ' למדיניות ציבורית וסוציולוגיה פוליטית באוניברסיטה הפתוחה. ספרו "יורים ולא בוכים: המיליטריזציה החדשה של ישראל בשנות האלפיים" יופיע בשבועות הקרובים בהוצאת למדא עיון