ועידת השלום העממית: השמאל היהודי כבר לא מנסה למצוא חן
בוועידה שהתקיימה בשבוע שעבר בהשתתפות אלפים, היה ניתן להצביע על שינוי באופן שבו השמאל הישראלי תופס את עצמו: רוב הדוברים לא ניסו לקלוע לטעם של ערוצי התקשורת ואפילו לא אתגרו את השיח השליט, אלא הציגו שיח אחר, ופעילי הנוכחות המגינה היו הגיבורים המרכזיים
התעלמות תקשורתית. ועידת השלום העממית בתל אביב, ב-30 באפריל 2026 (צילום: עופר עמרם – סל הפקות)
"ועידת שלום שמביאה אלפי אנשים, עם אנרגיות שיא, היא חדשות. למה כל כנס קטן עד בינוני של הימין הקיצוני הוא ניוז שמצדיק כותרות ראשיות, ואירוע ענק של מחנה השלום שבונה עצמו מחדש לא? הזיה. התקשורת הישראלית (שפעם היו שחשבו שהיא שמאלנית) ממשיכה לשרת את הימין העמוק ולהציג מציאות לפיה אין מחנה שלום בישראל, ואין אלטרנטיבה".
תמי יקירה, המרכזת של קואליציית "הגיע הזמן", צודקת בדברים הכועסים שכתבה אחרי סיומה של "ועידת השלום העממית" שהתקיימה ביום חמישי האחרון בגני התערוכה בתל אביב, תחת המטרייה של הקואליציה הזו, המונה 80 ארגונים. רק לשם השוואה, באותו יום שבו התקיימה "ועידת השלום העממית" נפתחה הליכודיאדה באילת. יובל קרני דיווח ב-ynet שהליכודיאדה היתה כה תוססת, עד שהאירוע המרכזי בה – נאום של שר המשפטים יריב לוין – בוטל משום שאיש לא הגיע לאולם.
ובכל זאת, אין צרכן או צרכנית תקשורת בישראל שלא שמע על הליכודיאדה, ואילו אירוע השמאל בתל אביב כמעט לא סוקר בכלי התקשורת הממסדיים. הסיקור היחיד היה ראיון שעשה רביב דרוקר עם מעוז ינון ועזיז אבו סארה, בן שכול ואח שכול שספרם על המסע המשותף שלהם יצא לאחרונה באנגלית. אבל הראיון נשא אופי של קוריוז – תראו ישראלי ופלסטיני שמדברים על שלום – ובסיומו פנה דרוקר אל חברי הפאנל ושאל אם מישהו מהם שמע על ועידת השלום שינון ואבו סארה משתתפים בה. רק אחד מחברי הפאנל, הנחשב לפאנל הכי שמאלני בטלוויזיה, שמע על האירוע.
בחדרי החדשות של הערוצים הגדולים ושל כלי התקשורת המרכזיים יסבירו לכם ששלום ישראלי-פלסטיני הוא "לא רלוונטי"; ש"אף אחד לא מדבר על מדינה פלסטינית", כפי שטען נפתלי בנט בראיונות שלו; שאירועים כאלה "לא מוֹכְרים", מורידים את הרייטינג, מעצבנים את הקהל. אבל כל ההסברים האלה אינם אלא תירוצים להצדיק את ההחלטה – המודעת או הלא-מודעת – להעלים כל זכר לאפשרות של פתרון שאינו צבאי מעל מסכי הטלוויזיה שלנו, לא להזמין דוברים המסבירים שהסדר עם הפלסטינים הוא הכרחי ואפשרי; לא דוברים פלסטינים ואפילו לא יהודים, לְקַנְסֶל אותם, אם להשתמש במינוח עכשווי. אם המשטרה הפכה למשטרת בן גביר, התקשורת הפכה לתקשורת ספרטה. יכול להתקיים בה דיון על עוצמת המלחמה, אבל לא על השאלה אם היא הכרחית.
באופן פרדוקסלי, נראה שההתעלמות התקשורתית יצרה את התופעה ההפוכה, שאפשר היה להבחין בה ב"ועידת השלום העממית". הרוב המוחלט של הדוברים בוועידה, לפחות אלה שעלו על הבמה בטקס המרכזי, לא ניסו לקלוע לטעם של ערוצי התקשורת, ולא חשבו מה "עובר" את הרף הלא-ממש מדומיין שאלה הציבו, שלפיו דיבורים על שלום הם תמימות ודיבורים על כיבוש הם מחוץ לתחום. הם אפילו לא אתגרו את השיח השליט בפוליטיקה ובתקשורת הישראלית. הם הציגו שיח אחר.
כמעט מחצית מ-44 הדוברים בטקס המרכזי – חלקם היו על הבמה וחלקם בסרטונים שהוקלטו מראש – היו פלסטינים משני צידי הקו הירוק, גם מעזה. הם אמרו את הדברים כפי שהם רואים אותם: רצח עם, טיהור אתני, פשעי מלחמה, כיבוש, טרור של המתנחלים והצבא. והדוברים היהודים לא היו רחוקים מהם בהצבעה על הכיבוש והדיכוי שמפעילה ישראל כמקור כל רע.
יונתן זייגן אמר כי הרצח של אימו, ויויאן סילבר, בידי חמאס בקיבוץ בארי "היה יכול להימנע" וכי האלימות לא נולדה ב-7 באוקטובר. "זה לא שאנחנו לא רוצים שלום כי הוא מסובך", אמר זייגן, "השלום מסובך כי אנחנו לא רוצים בו". דור ינון, נכדם של בלהה ויעקב ינון שנרצחו בביתם בנתיב העשרה, גינה את "השימוש הציני" שישראל עשתה ברצח שלהם ואת השימוש של גנרלים "בשכול של פלסטינים, לבנונים או איראנים כדרך לעתיד טוב יותר לישראלים… האמת היא פשוטה: אי אפשר לקנות גן עדן בדם". הקהל מחא כפיים.
שמאל של התנגדות
ביטוי נוסף לשיח האחר הזה ששלט באירוע היה המקום המרכזי שניתן לפעילי הנוכחות המגינה. למעשה, אפשר לומר שחמשת פעילי הנוכחות המגינה שעלו על הבמה – אור סיון, רותי ביידץ, דורון מיינרט, אביב טטרסקי ורועי קלייטמן, יחד עם הפעילה הפלסטינית אמירה מוסאלם שהופיעה בווידאו – היו גיבוריו המרכזיים של הערב, אלה שזכו לתשואות הכי רמות, אלה שהערב כולו כוון לתמיכה בהם ובפעילות שלהם. אם חושבים על כך מעט יותר לעומק, יש כאן שינוי באופן שבו השמאל הישראלי, או לכל הפחות השמאל שנכח באירוע – 5,000 איש במהלך היום, לפי ההערכה של תמי יקירה – תופס את עצמו. הוא כעת שמאל של התנגדות.
ההתנגדות הזו – וזה היה ברור מדבריהם של חמשת הפעילים, אבל לא רק מהדברים שלהם – מופנית לא רק נגד "טרור המתנחלים". היא מופנית גם כלפי הצבא והחיילים שעומדים מנגד, ובמקרים רבים מסייעים למיליציות המתנחלים בהתקפותיהן נגד הקהילות הפלסטיניות. בשמאל הציוני, אפילו בחלקים היותר רדיקליים שלו, הצבא היה בדרך כלל מחוץ לתחום הביקורת. הכיבוש הוצג כמעין תאונת דרכים, והמתנחלים כמעין גוף זר שהשתלט על מדינת ישראל והיטה אותה מדרכה הנכונה. נכון, עדיין לא היתה בכנס קריאה מפורשת או נרחבת לסרבנות, אבל הצבא הוצג כגורם שלילי. עוד לא "משטרת בן גביר", אבל בדרך.
זה ניכר גם בנאומים שנשאו על הבמה הנציגים הכי בולטים של מה שנהוג לכנות "השמאל הציוני" – חברי הכנסת גלעד קריב ונעמה לזימי. במשך עשרות שנים, התמה המרכזית של השמאל הציוני היתה שצריך לסיים את הכיבוש כדי להגן על הרוב הדמוגרפי היהודי ולשמר את ישראל כמדינה "יהודית ודמוקרטית". "הציונות האמיתית", לפי הנרטיב הזה, היא זו שדורשת את סיום הכיבוש והדיכוי. אבל המושגים האלה – מדינה יהודית ודמוקרטית או ציונות – נעדרו מהנאומים של קריב ולזימי.
המושגים מדינה יהודית ודמוקרטית או ציונות נעדרו מהנאומים. ח"כ גלעד קריב בוועידת השלום העממית בתל אביב, ב-30 באפריל 2026 (צילום: עופר עמרם – סל הפקות)
קריב אמר כי 7 באוקטובר הוא "תוצאה ישירה של דוקטרינת ניהול הסכסוך הכוזבת", וכי הוא מצטער על כך שבמחנה המתנגד לנתניהו "משחקים בגבולות המשחק ששרטט הימין הקיצוני". חוץ מהקמת לובי בכנסת למאבק ב"טרור המתנחלים" ולתמיכה בנוכחות המגינה – עדות נוספת לכך שהשמאל היהודי שם עכשיו את ההתנגדות במקום גבוה מאוד – הוא התחייב לשותפות פוליטית יהודית-ערבית בתוך ישראל. לזימי אמרה שישראל אימצה את הגירוש כמדיניות, וכי "ביטחון משיגים כשלשני העמים שקוראים לאדמה הזו בית יש ביטחון אישי, חיים בכבוד ותקווה לעתיד". כשהתחייבה לשותפות יהודית-ערבית בקואליציה, כמו קריב, האולם רעד ממחיאות כפיים.
אין הדבר אומר שהשניים הללו אינם מגדירים את עצמם כציונים, או שמפלגת הדמוקרטים שהם שייכים אליה ויתרה על "המדינה היהודית ודמוקרטית". ממש לא. בחזון של הדמוקרטים נאמר כי צריך להיפרד מהפלסטינים גם כדי לשמור על "רוב יהודי מוצק" בישראל. אולי זה לא מקרי שיו"ר המפלגה יאיר גולן לא נכח באירוע, וייתכן שהיה אומר דברים אחרים. אבל עצם העובדה שקריב ולזימי העדיפו להתרכז במסרים של התנגדות, של שותפות יהודית-ערבית ושל שוויון, מעניינת גם ברמה האלקטורלית. הרי חלק מהאלפים שהיו בקהל עשויים בהחלט להשתתף בפריימריז של הדמוקרטים, וקריב ולזימי יודעים מה הציבור הזה רוצה לשמוע.
שפה חדה וביטחון עצמי
כמובן שאי אפשר להכריז הכרזות על שינוי מהותי בשמאל היהודי בעקבות אירוע אחד. אבל נדמה שאפשר "להצביע על תהליכים", כפי שגולן נוהג לומר. יותר מחמש שנים של מחאות, תחילה בבלפור (ועוד בעצם קודם לכן בפתח תקווה) ואחר כך בקפלן ובכיכר החטופים, לימדו את השמאל הזה, שפעם ראה את עצמו כחלק מהממסד או בעצם כממסד עצמו, מהי התנגדות לשלטון. להיעצר בהפגנות הפך לאות כבוד אצל השמאל היהודי הזה.
הקמת ממשלת הימין הנוכחית והתפקיד המרכזי שתופסים בה אישים כמו בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר, החריפו עוד יותר את הניכור של מי שעדיין מגדיר את עצמו כשמאל יהודי מול הממשלה וזרועות הדיכוי שלה. מלחמת ההשמדה שבאה אחרי טבח חמאס ב-7 באוקטובר העמיקה את הניכור מול המיינסטרים של החברה הישראלית. למרות כל מאמצי ההכחשה שהממשלה והתקשורת השקיעו בשנתיים וחצי האחרונות, העובדה שחיילים ישראלים ביצעו פשעי מלחמה בעזה וטיהור אתני בגדה מחלחלת אל הציבור הזה, ואולי גם אל מעגלים רחבים יותר. אפילו עיתונאי ביטחוניסט כמו רון בן ישי כבר כותב שמה שמתרחש בגדה הוא טיהור אתני.
תחושת הניכור הזו מאפשרת, ואולי אפילו דוחפת את הציבור הזה לנקוט שפה יותר חדה, יותר מתנגדת, פחות מתנצלת ופחות מבקשת קונצנזוס. אם התקשורת סותמת לנו את הפה, אומרת הגישה הזו, כבר נגיד מה שאנחנו רוצים. וכשהימין נשלט על ידי בן גביר ומרדכי דוד, וכשאברהם זרביב מדליק משואה, עצם האפשרות לחפש קונצנזוס נתפסת כמו בגידה בערכים הכי בסיסיים של מחנה השמאל היהודי.
לניכור הזה אפשר להוסיף תופעה כמעט הפוכה: תחושת ביטחון עצמי. העובדה שהסקרים מנבאים שממשלת נתניהו לא תשיג רוב בבחירות שייערכו עוד קצת יותר מחמישה חודשים, מכניסה רוח במפרשי המחנה הזה. הוא רואה את סוף שלטון הימין כאפשרות ריאלית, ולכן מרגיש שהוא יכול להציע אופק אחר.
עיתונאית פלסטינית שנכחה באירוע אמרה שהיא חשה שהקהל הזה מנותק מהמציאות הגזענית והג'נוסיידית השלטת בישראל, ולא הבינה מאיפה באה תחושת התקווה וההתלהבות. יש צדק רב בדבריה. האלפים שהשתתפו בוועידת השלום העממית אינם מייצגים את כל השמאל הציוני, וגם המפלגה המייצגת אותו, הדמוקרטים, אינה מצליחה לחצות בסקרים את רף העשרה מנדטים. ייתכן מאוד שאם נתניהו ייפול, הדמוקרטים יישבו בממשלה בראשות נפתלי בנט, עם המשך הכיבוש וההתנחלויות ובלי המפלגות שמייצגות את הציבור הפלסטיני.
ובכל זאת, אפשר להצביע על שינוי. קם שמאל יהודי – לא גדול אבל גם לא לגמרי שולי – שמציב את עצמו בעמדת התנגדות ולא מפזר אשליות, או יותר נכון שקרים, כאילו אם רק נתניהו ילך ישראל תחזור לימים היפים, כאילו צריך רק קצת לנער את הכיבוש כדי לחזור ל"ציונות האמיתית", לשמר את ישראל "היהודית והדמוקרטית". נדמה שהשמאל הזה מבין שהשינוי הנדרש הוא עמוק ויסודי הרבה יותר. והוא נחוש להמשיך לפעול, אם התקשורת תיתן לו פתחון פה ואם לאו.
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
