"הניצחון המוחלט" מת. תחי מצדה
ההסכם בין ארה"ב לאיראן והמציאות האזורית החדשה ערערו את הבטחת "הניצחון המוחלט" של נתניהו והולידו נרטיב חדש: ישראל נותרה לבדה מול אויביה, ורק מנהיג שמוכן להתעמת גם עם בעלות בריתה יוכל להצילה
אפשר לצמצם לשלוש מילים את מסר הבחירות שלו: עם לבדד ישכון. בנימין נתניהו (צילום: פלאש90)
הבחירות הבאות לכנסת יתקיימו כנראה בעוד כארבעה חודשים, אבל נראה שכבר עכשיו אפשר לצמצם לשלוש מילים את מסר הבחירות של בנימין נתניהו והליכוד, ובמידה רבה גם של יתר מפלגות הימין: עם לבדד ישכון. למעשה, אפשר לצמצם את המסר למילה אחת, עם קונוטציה קצת פחות נעימה אבל לא פחות מגייסת: מצדה.
עד 28 בפברואר, כלומר עד תחילתה של המתקפה הישראלית על איראן, נראה היה שנתניהו ילך לבחירות עם מסר אחר לגמרי, הלוא הוא הניצחון המוחלט. הסיפור שנתניהו סיפר היה שלאחר שהצבא והשב"כ לא העירו אותו ב-7 באוקטובר – גם משום ששקמה ברסלר והקפלניסטים הרדימו אותם – תחת הנהגתו ישראל קמה מההריסות, ריסקה את "ציר הרשע" האיראני מעזה, דרך ביירות ועד טהראן, ויצרה "מזרח תיכון חדש" בהנהגתה. מיטוט המשטר האיראני, בשותפות עם המעצמה הגדולה בעולם, היה אמור להעניק חותמת סופית למהלך התקומה הניסי.
>> הימין נחלש בסקרים ומגביר את הרדיפה נגד האזרחים הערבים
שותפיו של נתניהו לקואליציה היו לקוחות בטוחים של המסר הזה, אם כי כל אחד מהם פירש אותו באופן קצת אחר. עבור בצלאל סמוטריץ', ההרחבה המואצת של ההתנחלויות, המאחזים וחוות הרועים, יחד עם ההחלשה המתמדת של הרשות הפלסטינית ושל הכלכלה הפלסטינית עד לסף קריסה, היו ועודן אבני דרך חשובות למימוש תוכנית ההכרעה שלו, שבסופה הפלסטינים ייאלצו לבחור בין הסכמה לחיות במשטר אפרטהייד ובין הגירה. אצל בן גביר הדגש היה ונשאר על ריסוק ודיכוי החברה הפלסטינית בתוך ישראל. העלייה המטאורית של ארגוני הפשיעה ושל מספר הנרצחים בחברה הפלסטינית סוללת את הדרך לשם.
אבל הימין הלאומני-פשיסטי אינו הלקוח היחיד של תזת "המזרח התיכון החדש" בגרסת נתניהו. פרופ' יגיל לוי ציטט ב"הארץ" מאמר שפרסמו שני קצינים בכירים במרץ השנה – כלומר בעיצומה של המלחמה נגד איראן – בכתב העת "בין הקטבים", שבו הם הגדירו את תפקידה החדש של ישראל כ"מלכת הג'ונגל": מעצמה אזורית המעצבת את סביבתה באופן פעיל ומתמשך, ללא מגבלת גבול ריבוני. במילים אחרות: הצבא בפיקודו של אייל זמיר אינו מאמץ את השפה המשיחית של סמוטריץ' או את פולחן האישיות של נתניהו כמושיע הגדול, אבל בפועל הפך את "הניצחון המוחלט" לתוכנית עבודה.
ישראל אאוט, איראן אין
סיומה של המלחמה באיראן פער סדקים עמוקים במוצקותה של התזה הזו, ובמה שיותר חשוב לעניינו של נתניהו והקואליציה שלו – ביכולתם למכור אותה לציבור כסחורה פוליטית לקראת הבחירות. לא רק שהמשטר האיראני לא קרס, אלא נראה שהמפה האזורית של המזרח התיכון כולו הסתדרה באופן כמעט הפוך לשאיפותיהם של נתניהו והצבא. במאבק על ההגמוניה במזרח התיכון אפשר לומר, באופן קצת מוקצן אבל לא רחוק מהמציאות, שישראל אאוט ואיראן אין.
זה בא לידי ביטוי במיוחד בזיקה שיצרה איראן בין ההסכם שלה עם ארה"ב וסיום המלחמה – בעיקר בכל הנוגע לפתיחה או סגירה של מצרי הורמוז – ובין סיום המלחמה הישראלית בלבנון. ההסכמה בין טהראן לוושינגטון, שלפיה ועדה בהשתתפות איראן, פקיסטאן, קטר וארה"ב היא שתפקח על יישום הפסקת האש בלבנון ועל הנסיגה הישראלית, נתפסה בצדק לא סתם כהשפלה, אלא כערעור על הבלעדיות והאינטימיות של הקשר בין ישראל לארה"ב. פתאום לארה"ב, ובעיקר לנשיא דונלד טראמפ, יש חברות אחרות במזרח התיכון, והן כוללות אפילו את איראן.
לא רק שהמשטר האיראני לא קרס, אלא נראה שהמפה האזורית של המזרח התיכון כולו הסתדרה באופן כמעט הפוך לשאיפותיהם של נתניהו והצבא. יירוט טילים ששוגרו מאיראן, 9 במרץ 2026 (צילום: יוסי אלוני / פלאש90)
לא מוגזם לומר שמזכר ההבנות בין איראן לארה"ב הכה את ישראל בהלם. מה גם שאל ההסכם הזה התלוו הצהרות אמריקאיות שהמחישו את הפער הגדל בינה ובין הידידה הגדולה בוושינגטון. אם את האמירה של טראמפ, שלפיה "ישראל נלחמת יותר מדי בלבנון… (ו) לא צריך להפיל בניין בכל פעם שרוצים להרוג אדם אחד", אפשר לפטור כעוד גחמה של הנשיא האמריקאי, שמשגר הצהרות סותרות מדי יום וכמעט מדי שעה, דבריו של סגנו, ג'יי.די. ואנס, איש שקול ומנומק יותר, מדאיגים בהרבה: "אתם מדינה של תשעה מיליון איש", אמר בראיון ל"ניו יורק טיימס" בנוגע לישראל, "אתם לא יכולים פשוט להרוג את דרככם החוצה מכל בעיה ביטחונית לאומית שיש לכם… אם הייתי חבר בקבינט של ממשלת ישראל, אולי לא הייתי תוקף את בעלת הברית החזקה היחידה שנותרה לי בעולם".
במילים אחרות, על השולחן מונחת שאלה הרבה יותר רחבה מנסיגה או אי-נסיגה מלבנון, והיא שאלת הבידוד של ישראל. הבידוד המוחלט, אפשר לקרוא לו. מלבד ההשלכות האסטרטגיות המובנות מאליהן של נתק חלקי או מלא בין ישראל לארה"ב, יש לכך גם השפעות פוליטיות. במערכות בחירות קודמות, נתניהו הציג את עצמו כענק מדיני, עם קשרים חובקי עולם, מול מתחריו חסרי הניסיון. "נתניהו, ליגה אחרת", נאמר בכרזות הענק שבהן הוא נראה מצולם עם טראמפ או עם ולדימיר פוטין. עכשיו הוא בסכנה של ירידת ליגה.
מול ציבור שעל פי הסקרים חושב שאיראן ניצחה במלחמה ושמזכר ההבנות בין ארה"ב לאיראן רע לישראל, ומול בידוד בינלאומי שנראה ממשי מאוד, לנתניהו אין כמעט ברירה אלא לנטוש את נרטיב "הניצחון המוחלט" ולחפש נרטיב אחר. "היעד של ניצחון מוחלט עדיין בתוקף?" שאל אותו ינון מגל בפטריוטים השבוע. "זה לעולם לא נגמר", ענה נתניהו.
זה הסיפור שנתניהו מנסה למכור עכשיו. הוא אינו מכחיש שישראל מבודדת, וגם לא מכחיש ש"הניצחון המוחלט" אינו ריאלי כרגע. אבל הוא מציע להמשיך, אף שאין סיכוי לניצחון שישנה את המשוואה ולמרות הבידוד. באותו ראיון בערוץ 14 הוא אמר כי הציל כבר פעמיים את ישראל "מהשמדה של פצצות אטום שכבר היו בידיהם (בידי איראן)". ישראל, לפי התיאור הזה, כבר איננה מי שמכתיבה את הכללים במזרח התיכון, אלא מי שעומדת בפני השמדה, בפני מצדה חדשה. ורק הוא, כמובן, יכול לעמוד בראש המבצר ולמנוע את נפילתו שנית.
נתניהו שב ומזכיר שהוא ידע להתנגד לנשיא ג'ו ביידן כשזה אסר עליו להיכנס לרפיח, ושהוא אמר לא לנשיא ברק אובמה בעניין הגרעין. הוא יודע שהנרטיב הזה, של "עם לבדד ישכון", נטוע עמוק בתודעה הישראלית, מימי "או"ם שמום" של דוד בן-גוריון ועד היום. במקום דימוי של מנהיג המשפיע על כל העולם, הוא מציע מודל של מנהיג שנלחם נגד כל העולם.
ניצחון? הפסד? העיקר המלחמה
נתניהו יודע עוד דבר. אף שלפי הסקרים רוב הישראלים חושבים שהם לא ניצחו במלחמה, הרצון להמשיך להילחם עדיין חזק. בסקר של המכון למחקרי ביטחון לאומי עולה שרק 15% מהישראלים סבורים שישראל ניצחה במלחמה, לעומת 37% הסבורים שהניצחון היה איראני, אבל באותה עת, 59% תומכים בפעולה צבאית נגד חזבאללה גם במחיר עימות עם הנשיא טראמפ, ו-52% סבורים כך ביחס לפעולה צבאית נוספת באיראן.
התפיסה שישראל הפסידה במלחמה היתה אמורה לרסק את נתניהו מבחינה פוליטית, בעיקר משום שהטיל את כל כובד משקלו על "הניצחון המוחלט". אבל נתניהו מזהה כאן הזדמנות. למרות התחושה העמוקה בקרב חלקים ניכרים בציבור שהוא מוביל את ישראל מכישלון לכישלון, נתניהו רואה שהמחנה שמולו לא מציע שום דרך לצאת ממעגל המלחמות שהוא עצמו, נתניהו, הכניס את ישראל לתוכו. נפתלי בנט מציע להמשיך באותן מלחמות ורק לעשות זאת טוב יותר. גדי איזנקוט העז לומר שאין "לראות במלחמה כמטרה בפני עצמה", אבל גם הוא לא מציע מוצא מתוך ארבע המלחמות – לפחות – שישראל מנהלת: בעזה, בלבנון, בסוריה ובאיראן.
לא מציעים מוצא. נפתלי בנט וגדי איזנקוט באוניברסיטת רייכמן, ב-1 ביולי 2026 (צילום: אבשלום ששוני / פלאש90)
זהו אחד המפתחות לקריאת ההתנהלות הישראלית בלבנון. מרגע שהממשל האמריקאי מגביל את ההתפשטות הישראלית עד למרחק של כעשרה קילומטרים צפונית לגבול ואוסר עליה להפציץ בביירות או באזורים אחרים הרחוקים מ"הקו הצהוב", אפילו הדוברים הישראלים היותר מתלהמים מודים שישראל אינה מסוגלת לחסל את חזבאללה. גם שר הביטחון ישראל כ"ץ הודה שטראמפ חיבר בין הזירה האיראנית לזירה הלבנונית ובכך, לדבריו, הציל את חזבאללה מקריסה. בישראל גם מודעים לכך ש"רצועת ביטחון" ברוחב של עשרה קילומטרים בשטח לבנון, לא יכולה למנוע ירי רקטות ושיגור רחפנים לעבר ישראל, אם חזבאללה ירצה בכך.
ואף על פי כן, ואולי בדיוק מהסיבות האלה, נתניהו וכ"ץ הפכו את המשך השהות בדרום לבנון למקרה מבחן, גם אם המחיר הוא שחיילים ישראלים ימשיכו להיהרג ללא כל מטרה ברורה. בהתעקשותו להישאר בדרום לבנון, נתניהו יכול להראות שהוא לא מפחד מלחץ בינלאומי ויודע "לעמוד על שלו" גם מול טראמפ. הוא גם מממש את רחשי הציבור, שמרגיש שהכישלון במלחמה נגד איראן וחזבאללה לא נובע מכך שהמלחמה היתה מוטעית, אלא מכך שהאמריקאים לא נתנו לישראל ללכת עד הסוף.
במובן הזה, ההסכם עם לבנון נועד לצרכים פנים-ישראליים יותר מאשר להשגת הפסקת אש או פירוק חזבאללה מנשקו. כל מי שחתם על ההסכם – גם מהצד הישראלי והאמריקאי, אבל במיוחד מהצד הלבנוני – יודע שבסיטואציה שבה ישראל מודיעה מראש שתמשיך לשהות צבאית בדרום לבנון עד להודעה חדשה, אין שום סיכוי שצבא לבנון, נטול האמצעים והלגיטימציה, יהיה מסוגל לגרום אפילו ללוחם חזבאללה אחד להניח את נשקו. ישראל בוודאי ידעה שחזבאללה אינו מחויב להסכם, ולכן אין שום סיכוי שהוא ינצור את האש נגד הכוחות הישראליים בלבנון.
המטרה של ההסכם היתה אחרת: להראות לציבור הישראלי שנתניהו עדיין לא איבד את יכולתו לחבל במהלכים של הממשל האמריקאי, תוך ניצול המחלוקת – האמיתית או המדומה – בין מחנה MAGA, המיוצג על ידי ואנס ורואה בישראל יותר ויותר נטל, ובין המחנה האוונגליסטי, המאמין כי טובתה של ישראל כרוכה בטובתה של ארה"ב ומיוצג על ידי שר החוץ, מרקו רוביו. במילים אחרות, ההסכם אמור להבטיח גם את המשך המלחמה וגם את המשך החיכוך עם הממשל האמריקאי. שתי ציפורים בהסכם אחד.
ההסכם גם יכול לקרב מלחמת אזרחים בלבנון, מה שייתן משנה תוקף לאמירה שאין עם מי לדבר ואין על מי לסמוך, לא בלבנון, לא בסוריה, לא בעזה ולא בשום מקום, ולכן האופציה היחידה היא ש"זה" – כלומר המלחמה – "לעולם לא ייגמר". הצבא בראשותו של אייל זמיר, שעל אף ירידת הערך שספג אחרי 7 באוקטובר, עדיין נהנה ממעמד מיוחד דווקא בקרב מחנה רל"ב, שותף לחלוטין לתזה הזו. אחרי שחמישה חיילים נהרגו במהלך סוף שבוע אחד בחודש שעבר, הכותרת ב"ידיעות אחרונות", שאמור להיות מעין ביטאון של מחנה "רק לא ביבי", היתה "אחריהם!". כלומר, חייבים להמשיך ללכת להילחם ולמות, גם אם אין לכך שום תכלית.
"עם לבדד ישכון" – מסיסמה לתוכנית עבודה
ההסכם עם לבנון עשה את העבודה. אם עד חתימתו נתניהו הידרדר לאיטו בסקרים, הרי שמאז החתימה הוא רושם התייצבות ואפילו עלייה קלה. נתניהו כבר הודיע שהוא שואף להקים "ממשלה לאומית רחבה" אחרי הבחירות, שתתבסס על ארבעה עקרונות: ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי; ישראל תגן על עצמה בכוחות עצמה; ישראל תבטיח לעצמה עצמאות כלכלית, אנרגטית וחימושית; לא תקום מדינה פלסטינית בין הים לירדן.
ארבעת העקרונות האלה הם למעשה תרגום נרטיב ה"עם לבדד ישכון" לתוכנית פוליטית. הדגש על ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי נועד לשלול לגיטימציה לממשלה שתישען על תמיכת המפלגות הערביות (אף שרוב מצביעי מחנה רל"ב דווקא מוכנים להסתמך עליהן, לפי סקר אחרון); ההגנה על ישראל "בכוחות עצמה" ו"העצמאות הכלכלית, האנרגטית והחימושית" מבטאות את הרעיון שישראל יכולה להסתדר בכוחות עצמה, גם ללא תמיכת ארה"ב (שר התרבות מיקי זוהר התרברב כי "לישראל יש יכולת לייצר מטוסים יותר טובים מ-F-35"); ושלילת קיומה של מדינה פלסטינית היא קונצנזוס כמעט מוחלט בקרב המפלגות הציוניות, למעט אגפים מסוימים ב"דמוקרטים".
אין זה אומר שבחירתו של נתניהו מובטחת. רחוק מכך. כרגע הוא עדיין בדרך להפסד. המו"מ בין איראן לארה"ב נמצא מחוץ לשליטתו, ובהחלט ייתכן שטראמפ יחליט בסופו של דבר להעדיף את ואנס על רוביו ולכפות על ישראל לסגת מלבנון כחלק מהסכם כולל עם טהראן. רמת האמינות שרוב הציבור מייחס לשיח האחדות הפתאומי של נתניהו שואפת לאפס, וזיכרון אסון 7 באוקטובר בוודאי לא נעלם. גם המפלגה למען "אחדות לאומית" שבני גנץ מנסה להקים עם יועז הנדל ודדי שמחי – ששמה האמיתי צריך להיות חל"ב, חזית להצלת ביבי – לא מתרוממת.
נתניהו גם עשוי לצאת למבצע חדש בעזה. הצבא, כך נראה, ממש להוט לכך. אבל זה כרוך בסיכונים לא מעטים. לא בחיי חיילים. אלה זולים מאוד בעיני נתניהו והצבא, וכנראה גם הציבור השלים עם אובדנם. אבל מבצע בעזה עשוי להציף מחדש את מה שקרה ב-7 באוקטובר, שכן כעבור שלוש שנים ישראל עדיין נלחמת נגד חמאס. גם העימות עם ממשל טראמפ – שחלק מהבכירים בו מושקעים כספית ב"שיקום" עזה – עשוי להתעצם. אבל מה שחשוב לנתניהו הוא שאחרי כישלון "הניצחון המוחלט", הוא מצא נרטיב אחר, נרטיב מצדה, והוא מאמין שיש לו סיכויי הצלחה לא רעים.
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
