הימין באמריקה תיקן את התיקון השני לחוקה, התוצאה קטלנית

במילים האחרונות שאמר בחייו הביע תמיכה בזכות לשאת נשק. צ'רלי קירק בעצרת בפיניקס אריזונה, ב-26 בדצמבר 2022 (צילום: Gage Skidmore CC BY-SA 2.0)

את רגעיו האחרונים, לפני שנרצח בהתנקשות המחרידה בשבוע שעבר, הקדיש צ'רלי קירק לדיון עם אדם מהקהל אודות נשק והתיקון השני לחוקה האמריקאית. שניות בודדות לפני שקליע פילח את צווארו לעיני המצלמות ואלפי המשתתפים, קירק נשאל: "כמה מקרי ירי רבי-נפגעים (Mass shootings) קרו בארה"ב בעשור האחרון?". בניסיון אופייני להתחמק מתשובה ברורה, קירק בחר להפנות את האצבע לשעיר לעזאזל של הפוליטיקה האמריקאית: אנשים שחורים ומוגזעים. "כולל או לא כולל אלימות של כנופיות?" הוא הגיב, ובאותה השנייה נשמעה הירייה.

>> הנשק על בן גביר, הביטחון עליכם

אם תסריטאי היה כותב את הרגע הזה, העורך שלו היה בוודאי מוחק את הסצנה ומעיר שלהבא כדאי שינסה להיות פחות וולגרי באירוניה שלו. במציאות, הרשת התמלאה בתוך שעות בציטוט אחד של קירק, משנת 2023. בדיון שהתרחש שבוע לאחר אירוע ירי רב-נפגעים בבית ספר בטנסי, שבו נהרגו שלושה בני תשע ושלושה מבוגרים, נשאל קירק על המקרה ועל דעותיו על נשיאת נשק. הוא ענה: "לעולם לא נחיה בחברה שבה האזרחים חמושים, ולא יהיה אפילו מוות אחד מנשק. זה שטויות והבלים. אבל אני כן חושב שזה שווה את זה. אני חושב ששווה לשלם את המחיר של כמה מקרי מוות מנשק בכל שנה כדי שנוכל לשמור על התיקון השני לחוקה, שמגן על שאר הזכויות שנתן לנו האל. זו עסקה נבונה וזה רציונלי".

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

לפני שאמשיך, חשוב לי להבהיר נושא אחד שהיה עניין לבלבול רב בדיונים ברשת בימים מאז ההתנקשות. הצבעה על האירוניה העצובה שאופפת את אירוע ההתנקשות בקירק, וההתעקשות להעלות שוב את נושא הנשק לסדר היום, אינה הצדקה של הרצח. רצח אדם שעוסק בפעילות פוליטית באמצעות שיג ושיח עם קהל, בגלל תוכן דבריו, הוא דבר שאמור לזעזע עמוקות כל מי שאוהבת דמוקרטיה וחירות, אפילו אם מדובר באדם נוראי שמקדם דעות בזויות ונוטפות שנאה.

נוסף על כך, והנקודה הזאת חשובה הרבה פחות, רצח פוליטי הוא מעשה מטופש ביותר, כמו שניתן לראות לדוגמה במקרה של קירק. לא רק שהרוצח הצליח להעלות את קירק לדרגת קדוש מעונה, ולהפוך בן רגע את ספרו לרב-מכר, הוא גם סיפק מתנה לימין הטראמפיסטי, שניזון מפילוג ושנאה. כך, בעוד מנהיגים בכל רחבי ארה"ב הביעו תנחומים וקראו, כמו בכל מקרה דומה בעבר, לאחדות ולדחיית אלימות פוליטית, טראמפ ותומכיו ניצלו את ההזדמנות כדי לטפול את האשמה על שנואי נפשם. עוד לפני מעצר החשוד ברצח, הופצו שמועות חסרות בסיס על כך שהרצח בוצע על ידי אישה טרנסית או בשם הקהילה הטרנסית, ואז טראמפ עצמו – שאחראי לאירוע האלימות הפוליטית המשמעותי ביותר בעשור הנוכחי – מיהר להאשים את מחנה השמאל כולו ברצח.

ההתנפלות דווקא על הקהילה הטרנסית ממשיכה היטב את מורשת קירק. כך, רגעים ספורים לפני הרצח, נשאל קירק כמה נשים טרנסיות ביצעו אירועי ירי רבי-נפגעים, והגיב בהתחכמות אופיינית: "יותר מדי". זוהי התחכמות, כי אף על פי שהעובדות בהכפשה הטרנספובית הזאת אינן לצידו, מובן שגם מקרה אחד של רצח – בידי כל אדם – הוא יותר מדי. וכך, בלהטוטים רטוריים, יבינו שומעיו שנשים טרנסיות וגברים שחורים הם אלה שאחראים למעשי טבח, לא חלילה מדיניות נשק מטורללת.

הזכות לנשק להגנה עצמית לא מופיעה בחוקה

נשיאת הנשק הפכה להצהרה פוליטית. חברי מיליציה בפארק בשארלוטוויל, וירג'יניה, בעצרת ימין ב-2017 (צילום: ויקימדיה, אנתוני קרידר, CC BY 2.0)

קירק מן הסתם לא חשב שהוא עצמו יהיה בין האנשים שהוא מוכן להקריב למען "הזכות לשאת נשק", אבל הטיעון שלו בכל זאת מעלה שאלה חשובה: למה הוא התכוון כשאמר שהשיעור הגבוה להחריד של הרוגים מירי בארה"ב הוא מחיר ששווה לשלם כדי להגן על כל שאר הזכויות? הרי ניתן לחשוב על אינספור דוגמאות למדינות דמוקרטיות וחופשיות לא פחות – וגם הרבה יותר – מארה"ב, שבהן לאף אזרח אין "זכות לשאת נשק", ובכל זאת, הם נהנים מכל אותן הזכויות שקירק האמין שרק התיקון השני לחוקה מבטיח.

כדי להבין את העמדה המוזרה הזאת, צריך לקרוא את לשון התיקון השני לחוקת ארה"ב: "מאחר שמיליציה ערוכה היטב נחוצה לביטחונה של מדינה חופשית, אין להגביל זכותם של בני אדם להחזיק נשק ולשאתו" (ההדגשה שלי; לב"ד).

"מיליציה ערוכה היטב" היתה נחוצה, נכון לאותם הימים, לשתי מטרות. הראשונה היא הגנה על המולדת מפני מתקפה צבאית מבחוץ, במציאות שבה גבולות האומה החדשה עוד לא היו ברורים ובטוחים. השנייה היתה שימור האפשרות לכך שאם השלטון במדינה יהפוך לרודני, המיליציות יוכלו להתנגד לו, ובכך להגן על שאר הזכויות האזרחיות. חשוב לשים לב שבשום מקום, לא בנוסח התיקון השני ולא בכוונה שמאחוריו, לא נזכרת הזכות לשאת נשק לצורך הגנה עצמית של יחידים.

במרוצת עשורים רבים לאחר ניסוח החוקה, התיקון השני הלך ואיבד מהרלוונטיות שלו. מצד אחד, מיליציות כבר אינן נחוצות לשם הגנת המולדת, כשלמולדת יש גבולות ברורים וצבא חזק. מנגד, מרד חמוש כנגד משטר רודני היה אולי רעיון יפה בתיאוריה, אבל בפועל מיליציות לא רק שלא התנגדו לרודנות, אלא אף שימשו פעמים רבות, לאורך תקופת העבדות והרסטורציה, כשליחותיו של משטר גזעני ורודני. בכל מקרה, כאשר רובי המוסקט פינו את מקומם לרובים אוטומטיים, פצצות חכמות, טנקים ומטוסים, ההיגיון הזה יכול היה להחזיק מים רק אם המיליציות היו מקבלות גישה לאותם סוגי הנשק.

עד לאמצע המאה ה-20, היה נראה שהתיקון השני לחוקה הולך והופך לאות מתה, בדומה לתיקון השלישי, שמגן על זכותם של אזרחים שלא להלין חיילים בביתם בניגוד לרצונם. מיליציות הפכו לתופעה שולית, ואיתן הלכה ודעכה ההצדקה לראות בהחזקת נשק בידיים פרטיות "זכות".

הסיבה לכך שרובנו שמענו על "הזכות לשאת נשק" בחוקה האמריקאית, אבל לא על "הזכות שלא להלין חיילים", היא עלייתו של כוח אדיר בפוליטיקה האמריקאית: ארגון הרובאים הלאומי (NRA). הארגון התקיים במשך למעלה ממאה שנים, עד שנות ה-70 של המאה ה-20, כהתאגדות חובבי נשק שקידמה מיומנויות צליפה, בטיחות וציד בקרב חבריה. אלא שמאז, בהנהגת נשיאו הרולד קרטר והלוביסט ווין לה-פייר, הפך הארגון לשדולה שמקשרת בין פוליטיקאים מהימין לבין כסף גדול של תעשיית הנשק. הברית המשולשת הזאת: אזרחים חובבי נשק, פוליטיקאים חובבי תרומות ותעשייה חובבת רווחים מדממים, הגתה פרשנות חדשה ושונה לחלוטין של התיקון השני לחוקה.

לפי פרשנות חדשה זו, נשיאת נשק היא זכות של אנשים פרטיים, ללא קשר לשירות במיליציה, והיא נחוצה לא לביטחון המדינה החופשית, אלא בעיקר להגנה עצמית. הזכות לשאת נשק הפסיקה להיות כלי להגנת זכויות אחרות, והפכה להיות חירות דמוקרטית בפני עצמה, בדומה לחופש לנהוג בכלי רכב.

הפרשנות החדשה, ששופטי בית המשפט העליון האקטיביסטים מימין אימצו, מנוגדת לכאורה לכוונת האבות המייסדים, כמו גם להיגיון ולעובדות. ברמה ההגיונית, גישה לכלי ירייה משפרת את ביטחונו האישי של אדם רק אם למי שינסה לפגוע בו אין גישה דומה. אחרת, זהו פשוט מירוץ חימוש.

רוב האמריקאים תומכים במגבלות על נשיאת נשק. תמונות ממצלמות האבטחה בטבח בבית הספר בקולומביין (צילום: ויקימדיה)

ברמה העובדתית, חברה שבה לאזרחים יש גישה חופשית לכלי ירייה אינה חברה בטוחה יותר. באף מדינה בעולם המערבי שיעור הקטל מכלי ירייה אינו קרוב לזה שקיים בארה"ב: פי 10 יותר מאוסטרליה וגרמניה, פי 5 מקנדה וצרפת, פי כמעט 20 מספרד. ארה"ב היא המדינה היחידה בעולם שבה ילדי גן לומדים איך להתגונן במקרה של אירוע ירי רב-נפגעים לפני שהם לומדים לקרוא. ומחליא אף יותר מכך, חלקים נרחבים בחברה האמריקאית למדו בשנים מאז הטבח בתיכון בקולומביין לקבל אירועי ירי בבתי ספר כחלק מצער מהחיים, כאילו שמדובר באסונות טבע ולא באסונות מעשה ידי אדם, שנובעים ממדיניות מטורללת.

הסקרים מראים שרוב הציבור האמריקאי מאס במציאות העגומה הזאת, ומעוניין ברגולציה מחמירה יותר על החזקה פרטית של כלי ירייה. אלא שמחוקקים אמריקאים אינם מצליחים להעביר אפילו צעדי חקיקה בסיסיים ביותר שמקובלים על הרוב המוחלט של האזרחים משני צידי המפה הפוליטית. זאת מפני שארגון הרובאים משתמש ביד אומן בהתפוררות הדמוקרטיה האמריקאית ומכירתה למרבה במחיר. הארגון מהלך אימים על פוליטיקאים, שאינם מוכנים אפילו לצייץ בנושא, שמא יפלו קרבן ל"חיסול ממוקד" מצד הארגון וכספי התרומות שלו בבחירות הבאות.

בעוד בארגון רובאים ובימין האמריקאי ממשיכים לזרוק לאוויר את הסיסמה החלולה והשקרית "הדבר היחיד שיכול לעצור אדם רע עם רובה הוא אדם טוב עם רובה", שאר העולם מביט בבעתה בטרלול השמרני ושואל את עצמו אם לא עדיף שלאנשים רעים, ולאזרחים פרטיים בכלל, לא יהיו רובים מלכתחילה.

כאן מעניין לחזור לדבריו האדישים להחליא של קירק בנוגע למקרי ירי בבתי ספר. לדעתו, הפתרון ההגיוני היחיד הוא להציב יותר שומרים חמושים בכל פינה. אלא שהטיעון הזה מפספס שני דברים חשובים. ראשית, שומרים חמושים קיימים במדינות רבות בעולם, שבהן לאזרחים אין "זכות לשאת נשק". למעשה, הצורך בשומרים חמושים קטן בהרבה במדינות שבהן אין לאזרחים "זכות" כזאת.

שנית, וזה חשוב במיוחד, הטיעון ממוקד רק במקרי ירי רבי-נפגעים, שהם המיעוט מבין מקרי המוות מירי (ביחס למקרי רצח, התאבדויות ותאונות), ואפילו ביחס למיעוט הזה, שרק בו ניתן להעלות על הדעת שהנוכחות של "אדם טוב עם רובה" תועיל במשהו, ניתוח סטטיסטי עדכני של המכון הלאומי לבריאות בארה"ב מצביע על מתאם גבוה בין נוכחות מוגברת של כלי נשק לבין שיעור גבוה יותר של מקרי ירי רבי-נפגעים. או במילים פשוטות: במקומות שבהם יש יותר כלי נשק, יש יותר מקרי ירי רב-נפגעים.

אבל אז, תגידו, שאם יש יותר אירועים כאלה, ויותר מקרי מוות מנשק באופן כללי, כדאי שלפחות בהתרחשות אירוע כזה, נוכחותם של אזרחים חמושים תעזור לעצור את היורה מהר יותר ולהציל יותר אנשים. אלא שאפילו זה לא נכון. שורת מחקרים בארה"ב, שבחנו את השפעת נוכחותם של עוברי אורח חמושים על מקרי ירי רבי-נפגעים, הצביעו על כך שרק במיעוט קטן מאוד מהמקרים היא הצילה חיים. תזכרו את הנקודה הזאת, כשנעבור בעוד רגע לדבר על ישראל.

חברה שלא מסוגלת לנהל דיון דמוקרטי

נרצחה בביתה על ידי פעיל ימין. מליסה הורטמן, מחוקקת דמוקרטית ממינסוטה (צילום: משרד המושל של מינסוטה)

צ'רלי קירק איננו הקורבן הראשון של גל ההתנקשויות הפוליטיות בארה"ב. בעוד לא מדובר בתופעה חדשה בפוליטיקה האמריקאית – ארבעה נשיאים נרצחו בזמן כהונתם ורבים אחרים שרדו ניסיונות התנקשות – בשנים האחרונות ניסיונות ההתנקשות הפכו ממש לחלק מהפוליטיקה האמריקאית. זכורים במיוחד, כמובן, שני ניסיונות ההתנקשות בטראמפ, אבל להם יש להוסיף את רצח מליסה הורטמן, מחוקקת דמוקרטית ממינסוטה, ובעלה, בביתם ביוני השנה, באירוע שכלל גם ניסיון התנקשות במחוקק אחר במדינה באותו הבוקר; את ניסיון הרצח של בעלה של המנהיגה הדמוקרטית ננסי פלוסי, בידי אדם שפלש לביתם ותקף אותו בפטיש; את הצתת ביתו של מושל פנסילבניה ג'וש שפירו, בערב פסח; את ניסיונות ההתנקשות בשופט העליון ברט קוואנו ובנשיא לשעבר ברק אובמה; ואת חברת בית המחוקקים גבי גיפורד, שנפצעה אנושות מירי בראשה בניסיון התנקשות שגבה את חיי שישה מתומכיה ב-2011.

גל ההתנקשויות הוא תוצאה של חברה שאינה מסוגלת עוד לנהל שיח פוליטי דמוקרטי. מאז המפנה הניאו-ליברלי של שנות השמונים, וביתר שאת מאז שבית משפט העליון התיר למעמד בעלי ההון לקנות פוליטיקאים באמצעות כספי תרומות בלתי מוגבלים, הרוב המוחלט של האמריקאים נעולים מחוץ לפוליטיקה ולמוקדי קבלת ההחלטות. איגודי העובדים חוסלו בשיטתיות, כך של"אזרחים הקטנים" אין היום שום דרך אפקטיבית להתארגן ולהשמיע את קולם במשחק הפוליטי המכור מראש. במקביל, החלוקה מחדש של ההון האמריקאי כלפי מעלה, לעבר מעמד המיליארדרים, יצרה את הדור הראשון בהיסטוריה האמריקאית שהוא עני יותר ובעל פחות הזדמנויות לשיפור מצבו מאשר הדור שקדם לו.

חברה שמלאה בצעירים זועמים וחסרי תקווה, ציניים ומבודדים, שאין בידיהם שום דרך להתאגד ולשנות את מצבם, היא חברה שבה קורים דברים קיצוניים מאוד: בחירת ליצן נרקיסיסט לנשיאות, עליית המנוספרה, אובדן היכולת להסכים על עובדות ועל אופן הבירור שלהן, ובעיקר הקיטוב הפוליטי והשנאה היוקדת לכל "אחר" שמדומיין כאשם במצב (המקסיקנים שגונבים לנו את העבודות, השחורים העבריינים, השמאל הקיצוני ששונא את ישו ואוהב ספורטאיות טרנסיות, היהודים ששולטים בעולם). כל זה מתרחש  בחברה העשירה ביותר בהיסטוריה, שהאנשים החיים בה עדיין צריכים לחשוב שלוש פעמים אם להתקשר לאמבולנס כשהם נפצעים. הוסיפו לקלחת הזאת גישה חופשית לנשק, ותקבלו את המתכון המושלם לאנשים שמוכנים לירות במי שאינם מסכימים איתם, מפני שבעיניהם פעילות פוליטית היא חסרת טעם.

כאשר מדובר באדם שפותח באש במסדרונות בית ספר או כנסייה, קל לדמיין רמבואים עם רובים מסתערים עליו ומצילים חיים, גם אם כאמור מדובר בפנטזיה שאינה נתמכת בעובדות. כשמדובר בצלף, עינינו הרואות שגם כל השירות החשאי המהולל לא הצליח לעצור מתנקש מלירות בטראמפ וכמעט לרצוח אותו.

הימין האמריקאי נראה כעת מזועזע יותר מההתנקשות בקירק משהוא היה אי פעם מרצח המוני של ילדי בית ספר או מתפללים. יש להניח שגם גל ההתנקשויות לא ידחוף אותם להשתחרר מלפיתת החנק של ארגון הרובאים על הפוליטיקה האמריקאית. עם זאת, ברור שלנוכח המציאות החדשה הזאת, קשה יותר ויותר להמשיך ולהתעקש שעוד כלי ירייה במרחב הציבורי הם הפתרון.

בן גביר מייבא את טרלול הנשק האמריקאי

כיתות הכוננות קמו בצלמו. איתמר בן גביר עם "הצל", שמאוחר יותר הועמד בראש "כיתת כוננות" בתל אביב, אוגוסט 2022 (צילום: תומר נויברג / פלאש90)

מסע זה אל נבכי טרלול הנשק האמריקאי אינו רק סיפור על הדברים המשונים שקורים בארץ רחוקה. בחסות איתמר בן גביר, המרחב הציבורי הישראלי מוצף בשנתיים האחרונות בכלי ירייה בכמויות חסרות תקדים. ההיגיון של בן גביר אומנם אינו זהה להיגיון של הימין האמריקאי, אבל גם הוא מבוסס על ההנחה שעלייה במספר כלי הירייה במרחב משמעותה עלייה ברמת הביטחון האישי. לכאורה, בן גביר מבקש להתמודד עם סכנה שונה מזו שקיימת בארה"ב: לא מקרי ירי בבתי ספר, כי אם טרור יחידים, שמניעיו והקשרו שונים.

עם זאת, הדמיון בין טרלול הנשק האמריקאי לבין מדיניות הנשק של ממשלת השמד הנוכחית גדול. בישראל מקפידים אומנם שלא לאסוף נתונים שעשויים לנפץ את פנטזיית האזרחים החמושים שמצילים חיים, אבל הנתונים שכן קיימים מצביעים על כך שגם כאן, חלוקת הנשק לאזרחים אינה משפרת את הביטחון האישי, אפילו בהקשר המצומצם של אזרחים חמושים שנקלעים לאירוע של טרור יחידים.

ראשית, כפי שחשפה בקשה לחופש מידע של קואליציית "האקדח על שולחן המטבח", לפי נתוני המשרד לביטחון פנים (היום המשרד לביטחון לאומי), בשנים 2018–2020, רק ב-5% מהאירועים שסווגו כ"פעילות חבלנית עוינת" היתה מעורבות של אזרח או מאבטח חמוש. נתון זה דומה מאוד לנתונים במחקרים בארה"ב שהזכרתי למעלה.

שנית, אל מול מיעוט המקרים האלה יש לספור את ריבוי המקרים שבהם נפגעו אזרחים חפים מפשע על ידי חמושים שרצו להפוך לגיבורים. מדיניות הצפת המרחב בכלי ירייה קשורה באופן הדוק לאישור הגורף לביצוע הוצאות להורג ללא משפט של מי שנחשדים כ"מחבלים". כך קרה במקרה המחריד של יובל קסטלמן, בעצמו אזרח חמוש שנקלע לאירוע ירי בירושלים, שהוצא להורג על ידי אביעד פריג'ה בעודו יושב על האספלט בידיים מורמות ומתחנן שיאמין לו שהוא יהודי. לקסטלמן קדמו הפטום זרהום ושמחה חודדטוב, שהוצאו להורג מפני שבחרו ברגע הלא נכון להיראות ערבים.

שלישית, חלוקת הנשק המסיבית והאישור להוצאות להורג ללא משפט גבו גם את חייהם של שורה ארוכה של אזרחים אחרים, שנחשדו בהיותם "מחבלים" במקרים שבהם כלל לא התרחש פיגוע. כך קרה לאיאד אל-חלאק בירושלים, כך קרה לשיראל חבורה בראש העין, למיכאל חסן בנתניה, והרשימה עוד ארוכה.

וחשוב מכול, כשמביטים בתמונה הגדולה של הביטחון האישי בחברה הישראלית, לטרלול הנשק יש מחירים כבדים עבור הביטחון האישי של כולנו. יותר מקרי רצח של נשים בכלי ירייה, יותר התאבדויות, יותר תאונות נשק, ובמיוחד, יותר ויותר נשק שזולג אל העולם התחתון ומוביל לעלייה החדה במקרי הרצח בנשק, במיוחד בקרב המיעוט הערבי-פלסטיני.

בסופו של יום, איני חושבת שמטרתו של בן גביר היא הגברת ביטחונם האישי של אזרחי ישראל. אני בספק שהביטחון האישי של מישהו מאיתנו בכלל מעניין אותו. בן גביר רוצה – ומקבל – מיליציות שפורמלית לא סרות למרותו, אבל בפועל פועלות על פי רוחו. מצחיק לחשוב שאם מייסדי ארה"ב קיוו שמיליציות יגנו מפני הפיכת המשטר לרודני, בן גביר מעוניין בהיפך הגמור: הוא מקים ומחמש אותן כדי שיסייעו למשטר להפוך לפשיסטי מהר ככל האפשר.

מיליציות אינן מחויבות לשלטון החוק באותה המידה כמו הצבא והמשטרה. מאחר שהוא מנוע (לפחות זמנית) מהטלת מרותו על הכוחות החמושים הרשמיים של המדינה, בן גביר שמח להקים כוחות חמושים משלו, קודם בצורת ארגוני הטרור המכונים "מאחזים" ו"התנחלויות אידיאולוגיות" בגדה המערבית, ובאופן הולך וגובר, גם במסגרת מיליציות של חולצות שחורות בתוך הקו הירוק, שאותן הוא מכנה "כיתות כוננות". במקביל, כתוצאה מהשפעתו הבלתי חוקית של השר הכהניסט, גם המשטרה הולכת והופכת למיליציה פורעת חוק, שנאמנה למנהיג הדגול בלבד.

ואם טרלול הנשק האמריקאי "עושה עלייה" בקצב מסחרר, הרי שאת פניו תקדם חברה שבה הקיטוב והשבטיות מחליפים את הפוליטיקה, שלוקה בגזענות פרנואידית ומצויה ב"טראומה" שנמשכת עשורים וסופה אינו נראה באופק. זוהי חברה שהתאהבה בעמדת הקורבן ובמה שהיא מאפשרת לה להצדיק.

אחרי הייבוא המזורז של טרלול הנשק האמריקאי, יש סבירות גבוהה שייבוא טרנד ההתנקשויות הפוליטיות הוא רק עניין של זמן. רצח פוליטי, באין דין ואין דיין, הוא כבר דבר נורמלי בעיני החברה ומערכת המשפט הישראלית, כשהוא קורה בשטחים הכבושים. עשורים של ניסיון מעידים שמה שקורה בשטחים לא נשאר בשטחים, ולכן זליגת הרצח הפוליטי לתוך גבולות ישראל היא כרוניקה של מוות ידוע מראש. המטרות הראשונות בתוך ישראל יהיו ככל הנראה מתוך ההנהגה הפוליטית של המיעוט הפלסטיני, אבל אל תטעו לחשוב שהן בהכרח יהיו האחרונות.