"הכלל הוא שהמשטרה מדכאת כל מחאה נגד המלחמה"

ביום שלישי השבוע בשעת ערב התכנסו מול הקריה בתל אביב כמה עשרות מפגינים למשמרת מחאה נגד המלחמה. ההפגנה היתה יוזמה של קבוצת "הגוש הרדיקלי", שהיתה מהראשונות בציבור היהודי למחות נגד המתקפה בעזה. עשרות שוטרים נערכו מראש. הם סירבו לאפשר לנוכחים לעמוד במקום, והורו להם לעבור לרחבת הסינמטק, לא רחוק משם. הם גם החרימו שלטים שעליהם התנוססה הקריאה "די לטבח", בטענה שהם פוגעים ברגשות הציבור. השוטרים דחפו בכוח את המפגינים, ועצרו אחד מהם.

לא מדובר באירוע חריג, אלא ביישום ממדיניות רחבה ועקבית של המשטרה – למנוע מראש או להגביל בשטח כל מחאה נגד המלחמה. זאת, אף שבתחילת ינואר בג"ץ הוציא צו ביניים, שאסר על השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, להעביר הנחיות והוראות אופרטיביות למשטרה "בדבר יישום מדיניותו בכל הנוגע למימוש זכות ההפגנה וחופש המחאה". אף שזו הפעם השנייה שבה בג"ץ אסר על כך, נראה שרוחו של השר עדיין מניעה את המשטרה, שמדכאת מחאות נגד המלחמה, קטנות כגדולות.

בשבוע שעבר, למשל, מנעה המשטרה שתי הפגנות נגד המלחמה, בחיפה ובתל אביב, שארגנו מפלגת חד"ש, תנועת "עומדים ביחד", "נשים עושות שלום" וארגונים אחרים. ההפגנות האלה היו אמורות להיות המחאות הגדולות ביותר עד כה בתוך ישראל. המשטרה לא אישרה את שני האירועים, בטענה כי אין לה די כוחות לאבטח אותם מול הפגנות נגד. שתי ההפגנות נדחו ואמורות להתקיים בסוף השבוע הנוכחי. היום (חמישי) חזרה בה המשטרה מעמדתה בדיון בבג"ץ, ואישרה לחד"ש לקיים את ההפגנה בחיפה.

עכשיו ברחוב קפלן בתל אביב: המשטרה מפזרת בכוח משמרת מחאה הקוראת להפסקת אש בעזה בטענה כי מדובר בהתכנסות בלתי חוקית ומתסיסה
(דיווח וצילום: אורן זיו) pic.twitter.com/Qll6eshOx4

— שיחה מקומית (@mekomit) January 16, 2024

גם במלחמות ופרצי אלימות צבאית בעבר המשטרה ניסתה לדכא מחאות, אבל הפעם ההתקפה על חופש הביטוי מתבצעת ללא שהיות, והיא גורפת. במלחמת לבנון השנייה השתתפו 10,000 מפגינים במחאה בתל אביב. במהלך מבצע "צוק איתן" בעזה, ב-2014, התקיימו הפגנות מחאה ברחבי הארץ, עוד לפני שהצטרף אליהן גם השמאל הציוני והתקיימה הפגנה של אלפים בתל אביב.

פעילים ברחבי הארץ, פלסטינים אזרחי ישראל ויהודים, שאיתם שוחחנו מזכירים כולם מילה אחת: "פחד". זאת מפי גם מי שאוזר אומץ ויוצא למחות, וגם מי שנשאר בבית. גם פעילים פוליטיים ותיקים מעידים כי מעולם לא חשו ככה. כולם חוששים לסיים במעצר – שעבור האזרחים הפלסטינים עלול להימשך גם חודשים ארוכים – אפילו בהקשר של מחאה שקטה בתוך היישובים. הם גם מעידים על כך שהיום יותר מתמיד מסוכן להפגין סולידריות עם תושבי עזה, וההסתה של הפוליטיקאים מחלחלת אל השוטרים, ולכן הם משתדלים לנקוט באמצעי זהירות שונים.

"מהימים הראשונים היה ברור שזו המדיניות", אומרת עו"ד מאיסאנה מוראני מארגון "עדאלה", שמייצג עצורים ועתר לבג"ץ כמה פעמים בנושא המחאות. "בדיכוי מידי ובכוחות גדולים, המשטרה לקחה לעצמה עוד סמכויות, גם כשלא צריך רישיון להפגנה, בטענות של 'היעדר כוח אדם'. לצערנו, בית המשפט אישר חלק מהפרקטיקות האלה כשסירב להתערב. בפועל, לא מאשרים הפגנות, מצד מסוים כמובן. זה תלוי בזהות המפגינים ובסיסמאות".

לדברי מוראני, "בתי המשפט רואים מסוּכנוּת בכל מעשה של מחאה. אנשים נזרקים אוטומטית לכמה ימים במעצר, ודי מהר זה מגיע לכתב אישום ולהחלטות על מעצר עד תום ההליכים. זה מופרע לגמרי, זה סטנדרט חדש. שלושה חודשים לתוך המלחמה אנחנו פחות מפוחדים, אבל המעצרים והדיכוי של ההפגנות, בנוסף לרדיפת סטודנטים במוסדות אקדמיים והליכים במקומות עבודה, יוצרים תחושה קשה – חשש גם מפני אנשים פרטיים, לא רק מפני המדינה והרשויות".

"הכלל הוא שהמשטרה מדכאת כל מחאה", אמר אמג'ד שביטה, מזכ"ל מפלגת חד"ש, ל"שיחה מקומית". לדבריו, "תכננו עצרת של פחות מ-50 איש, שלא מחייבת אישור, בכפר כאבול לפני שבועיים. המשטרה עיכבה את מזכיר הסניף של חד"ש, איימה בבריונות, אז ויתרנו. הסניף שם ביטל את המחאה".

שביטה אומר ש"השבוע המשטרה קצת הרפתה. בסוף השבוע האחרון ניתן אישור לעצרת של עד 150 איש ברחוב הראשי בעראבה. זה מספר המפגינים הכי גדול שאושר בחברה הערבית בשלושת החודשים האחרונים. המחאה הסתיימה בלי אירועים מיוחדים, אך עדיין מרגישים יד ברזל".

דיכוי חמור מהרגיל

התחושה שהדיכוי הפעם חמור מהרגיל מקבלת גיבוי בהצהרות המשטרה. עשרה ימים מפרוץ המלחמה, המשטרה שיתפה בחשבונות רשמיים בערבית בטוויטר ובטיקטוק סרטון תדריך, שבו המפכ"ל קובי שבתאי מורה לא לאשר הפגנות תמיכה עם תושבי עזה. שבתאי אמר אז: "כל מי שרוצה להזדהות עם עזה מוזמן. אני אעלה אותו לאוטובוסים שמפנים עכשיו לשם".

זו לא היתה אמירה מקרית וחד פעמית. בראיון ל"גלי ישראל" ב-18 באוקטובר חזר דובר המשטרה, אלי לוי, על רוח הדברים: "כל מי שרק מעז ברוב חוצפתו לבקש אישור לקיים הפגנה בעד עזה או בעד ארגון טרור נאצי שעשה כאן שואה – כמובן שלא נאפשר את זה. מי שיעשה הפגנות בלי אישור – אנחנו נגיע ונטפל בהפגנה בכל הכלים. המפכ"ל אמר בצורה חד משמעית; מי שרוצה לתמוך בעזה אנחנו נארגן לו אוטובוס לרצועת עזה".

מדיניות המשטרה לא לאפשר הפגנות ביישובים ערביים קיבלה אישור מבג"ץ. ב-7 בנובמבר דחה בית המשפט את עתירת מרכז עדאלה נגד החלטת המשטרה שלא לתת רישיון להפגנות באום אל פחם ובסכנין. הנימוק היה "מצוקת כוח אדם". עם זאת, בפסק הדין נכתב כי "איסור גורף וכללי האוסר מראש על הפגנות בשל תוכנן אינו בסמכות המפכ"ל, וטוב היה אילו הדברים לא היו נאמרים באופן שבו נאמרו".

בהחלטה גם צוין כי המשטרה הדגישה כי שהאיסור הוא קונקרטי, לתאריך ולמיקום המסוימים, וכי "ככל שתוגשנה בהמשך בקשות לקיום עצרות או תהלוכות, כל בקשה תיבדק לגופה על בסיס הערכות מצב עדכניות ועל פי תנאי הזמן והמקום". מאז המצב לא השתנה, וכל האירועים, מלבד אחד, לא אושרו.

מאז תחילת המלחמה התקיימו רק שתי הפגנות גדולות יחסית, עם במה ונאומים, שתיהן בתל אביב. אחת מהן, של חד"ש, התקיימה בנובמבר, רק אחרי עתירה לבג"ץ, במתחם מגודר בחוף הים בתל אביב, כששוטרים בדקו והחרימו שלטים בכניסה. השנייה היתה עצרת של תנועת "עומדים ביחד", שהתקיימה בכיכר הבימה בתל אביב בחודש שעבר.

רולא דאוד, מנהלת ארצית שותפה ב"עומדים ביחד", מספרת: "בשבוע שעבר המשטרה נתנה אישור, ואז בסוף חזרה בה. בהתחלה אמרו שהצעדה מאושרת, אבל המיקום לא מתאים ואסרו על נאומים. כל הזמן משהו השתנה. לפני זה הודיעו שלא תהיה צעדה, אלא רק עמידה, בלי נואמים. לא הסכמנו, כי אנחנו רוצים שאלפי אנשים יצעדו בתל אביב בקריאה להפסקת המלחמה, להסכם הפסקת אש ולהחזרת החטופים. אנחנו רוצים לחזק את הקול הזה, ולדבר גם על היום שאחרי".

דאוד טוענת שהמטרה היא אחת: "הם מנסים לייצר הפחדה, תחושה שהמשטרה היא ריבון, שהם עושים מה שהם רוצים ושאף אחד לא יכול לעשות להם כלום. זו משטרה פוליטית, וזה מאוד מפחיד". לדבריה, תחושת הפחד היתה קיימת עוד קודם בקרב פלסטינים אזרחי ישראל, אך כעת החמירה.

"כשאתה אזרח פלסטיני," היא אומרת, "הפחד יותר ממוכפל. אנשים מפחדים להשתתף אפילו באירועים קטנים, מפחדים להופיע בתמונות, מפחדים לכתוב דברים. מרגישים רדופים, לכן המחשבה שמחאה של אלפים תוריד מהחשש, תיתן תחושה שאני לא לבד בצומת, טרף קל למשטרה, אלא חלק מאלפים. זה ייתן אומץ לאנשים להגיע". לבסוף המשטרה אישרה את הצעדה בחמישי בתל אביב.

ב-9 בנובמבר, כשוועדת המעקב של הציבור הערבי בישראל רצתה לקיים מחאה שקטה בנצרת, בהשתתפות מספר מצומצם של מוזמנים מראש, המשטרה ביצעה מעצרי מנע. בהמשך אותו יום נעצרו כ-20 מפגינים בתל אביב שמחו נגד המעצרים הפוליטיים והאלימות כלפי המוחים בירושלים. בין השאר, נעצר יו"ר הוועדה, הח"כ לשעבר מוחמד ברכה, וחברים נוספים בוועדה, עוד לפני שהמחאה בכלל החלה. פרקליט המדינה מתח בהמשך ביקורת על המעצרים.

לאחר המעצר, עתר ברכה לבג"ץ, אך השופטים דחו את העתירה, מכיוון שהעותרים לא הסכימו לעיון במעמד צד אחד "בחומר מודיעיני חסוי לצורך ביסוס עמדת המשטרה בדבר החשש הכבד לשלום הציבור ולביטחונו".

למחרת מתן פסק הדין, שלח מפקד תחנת המשטרה בנצרת, אייל קיהתי, הודעה לברכה, שבה הזהיר אותו מפני קיום המחאה. בהודעה נכתב: "כאמור המסר הוא ברור וחד משמעי. לא נסבול הפרה של החלטות שיפוטיות או החלטות מקומיות שלי כמפקד התחנה, וכל התארגנות שלך או של נציגי ועדת המעקב תיענה באפס סובלנות ובהתאם לכלים שהחוק מקנה לנו". ניידות משטרה גם עקבו אחרי ברכה בדצמבר. בסופו של דבר, למרות התנגדות המשטרה, המשמרת התקיימה בסוף דצמבר, ללא התערבות או מעצרים.

"רדיפה של הנרטיב הפוליטי"

ב-19 באוקטובר התקיימה הפגנה באום אל פחם נגד המלחמה, שהפכה לסמל לדיכוי המשטרתי ולמעצרים שרירותיים. ההפגנה פוזרה ברימוני הלם, אלות וכדורי ספוג, והמשטרה עצרה 12 מפגינים בעיר. עד אז, המשטרה היתה פועלת רק נגד הפגנות בכניסה לעיר.

המשטרה ביקשה אז להאריך את מעצרם של 11 מהעצורים, בהם ארבעה קטינים, ובית משפט השלום אישר את הבקשה מבלי ששמע את העצורים, בגלל כניסת השבת. בדיון שהתקיים בלילה שבין שבת לראשון הוחלט לשחרר 9 מהעצורים בתנאים, ושניים אחרים – אחמד כליפה ומוחמד ג'בארין, שהמשטרה ראתה בהם את מארגני המחאה – נותרו במעצר. נגד השניים הוגש כתב אישום על סיסמאות שקראו, ובתחילת השבוע הנוכחי הוארך מעצרם עד תום ההליכים.

זאת כנראה הפעם הראשונה שבה מפגינים מוחזקים במעצר עד תום ההליכים משום שקראו סיסמאות ברחוב. עו"ד מוראני מעדאלה, שמייצגת את ג'בארין ביחד עם עורכי דין נוספים, אומרת: "טוענים שזה על הסתה וסיסמאות ולא על ההפגנה, אבל אי אפשר לנתק אחד מהשני. זה שינוי של המדיניות. כשדיברנו על חלופת מעצר, אז טענו שאי אפשר איזוק אלקטרוני ומעצר בית, כי הם יכולים להפר אותו ולצאת מהבית להפגין. אז זה כן על ההפגנה בסוף". לדבריה, "זו רדיפה של הנרטיב הפוליטי. לא מדובר כאן בסיסמאות חדשות או משהו שספציפי ל-7 באוקטובר". כליפה מיוצג על ידי עו"ד אפנאן ח'ליפה.

אין זה מקרה בודד. הפרקליטות עודדה חוקרים לבקש מבתי המשפט מעצרים עד תום ההליכים, וכך אכן נעשה בעשרות תיקים שנפתחו נגד הסתה ברשת.

כליפה תיאר באחד הדיונים בפני השופט את התנאים בכלא מגידו, שבו הוא מוחזק כעציר ביטחוני: "מחזיקים אנשים עם אזיקים… מושכים אותם כאילו שהם חיות. אם מרימים את הראש, מקבלים מכות על הראש. ראיתי את זה באופן יומיומי. אם אחד הסוהרים תופס מישהו מחייך, לוקחים אותו, יש שם אזור עם 'נקודה עיוורת' שכל בית הסוהר יודע עליה". כליפה העיד גם על עציר אחד בתא לידו שהוכה, ובהמשך מת מפצעיו.

לדברי שביטה, אנשים חוששים לצאת למחות גם בגלל הסיפורים מהמעצרים. "פעילים פוליטיים אמרו בעבר, 'אז נעצר ליום-יומיים, זה לא סוף העולם'. עכשיו יש תחושה שזה כן סוף העולם, גם אצל אנשים שרגילים למחאות ולהפגנות, גם בגלל האלימות הפיזית במהלך המעצרים", הוא אומר.

"היה ניסיון למנוע כל התבטאות בעד סיום המלחמה, ומצד שני רצו לגרור לעימות", אומר שביטה. "למשל, הם פרצו למועדון של חד"ש בנצרת, מחקו דגל פלסטיני וציירו דגל ישראל. היו מקרים שהמשטרה ממש התגרתה באנשים. וזה על רקע הדיכוי האלים שהיה במאי 2021, המעצרים, ופסקי הדין של יותר מעשר שנים בכלא, זה גם מפחיד את האנשים ומרחיק אותם. כל זה מוכיח שהיתה עבודת הכנה 'מאוד טובה' של כוחות הביטחון, לריסוק המחאה בחברה הערבית. כנראה ש'שומר חומות 2' זו לא סתם פליטת פה של בן גביר. בלי קשר ל-7 באוקטובר, התכוננו לזה היטב".

מתחילת המלחמה, לא התקיימו כלל מחאות בנגב, אפילו לא עצרות או משמרות מחאה. "כואב לי שבכל העולם מפגינים בשבילנו, באירופה אנשים יוצאים במאות אלפים, וכאן אנחנו לא מסוגלים להפגין בשביל עצמנו", אומרת הודא אבו עובייד, פעילה פוליטית מהנגב. לדבריה, "יש תחושה של חוסר אונים. גם ככה הדבר היחיד שיכולנו לעשות לפני כן היה להפגין, ועכשיו גם את זה אי אפשר לעשות. זה מצער שהמדינה מתנהלת ככה. רואים שהמדינה מתפרקת לגמרי".

לדברי אבו עובייד, תחילה לא היתה מחאה בגלל ההלם שנגרם ב-7 באוקטובר. "זה היה ממש שוק. רגילים שישראל היא זו שתוקפת, וזו פעם ראשונה שהפלסטינים הם אלה שתוקפים במסה כזו, ברמה כזו. לא ידענו איך להגיב".

היא גם מקשרת את היעדר המחאה לדיכוי של מאי 2021: "השב"כ הצליח להפחיד את כולם. הזמינו פעילים, הזהירו אותם, הגיעו למקומות של פעילות, אפילו בחדר המצב שהקמנו בחורה, שהמטרה שלו היתה לעזור לאנשים, הגיעו נציגי השב"כ לביקור. ההרגשה היא שלא משנה מה תעשה, גם אם זה לא קשור להפגנות, תמיד ירדפו אחריך".

התעלמות תקשורתית כמעט מוחלטת

בהיעדר מחאות גדולות, עיקר הפעילות מתמקד במשמרות מחאה שקטות ומקומיות – וגם הן מותקפות על ידי עוברים ושבים והמשטרה. רבים מהאירועים האלה לא מתפרסמים ברשתות החברתיות, אלא בקבוצות סגורות. המפגינים מגיעים ועוזבים ביחד, מחשש שיותקפו בדרך, והמחאה מתקיימת במשך לא יותר משעה, גם כדי למנוע התארגנות נגד של פעילי ימין. בשבוע שעבר, למשל, משמרת מחאה קטנה ושקטה במועצה האזורית אל-בטוף שליד נצרת פוזרה בכוח על ידי המשטרה.

ה"גוש הרדיקלי", קבוצה של פעילים עצמאים שהתגבשה סביב המחאה בקפלן ואחת הראשונות למחות בתל אביב נגד המלחמה, ב-18 באוקטובר, קיים תערוכת רחוב עם צילומים מעזה בתחילת ינואר, לאחר חודשיים של הפגנות מול הקריה בשבתות. עוברים ושבים, חלקם חמושים, תקפו אותם ותלשו את התמונות לעיני השוטרים, שהפרידו בין הצדדים אך לא עשו מספיק כדי למנוע את האלימות.

בעוד התקשורת הבינלאומית והערבית מגלה עניין רב במחאות, מגיעה לסקר אותן, מראיינת משתתפים ומפרסמת ברחבי העולם שיש ישראלים המתנגדים למלחמה, בישראל האירועים זוכים להתעלמות תקשורתית כמעט מוחלטת. "הקול שלנו בקושי נשמע בישראל", אומרת מיכל ספיר, פעילה ב"גוש הרדיקלי". "אנחנו מושתקים מכל הכיוונים. המדינה לא מראה מה קורה בעזה, חשוב לעמוד ולומר שהרג האזרחים בעזה נעשה בשמנו וצריך להסתיים, שאין פתרון צבאי".

בנוגע לחשש לצאת להפגין בתחילת המלחמה אומרת ספיר: "עשינו את זה בהדרגה. לא ידענו מה יהיו התגובות. בהתחלה פשוט הצטרפנו למשפחות החטופים. ניסינו לבדוק אם אפשר לעמוד עם שלטים למען הפסקת אש, וראינו שזה עובר. לאט לאט עברנו לסיסמאות רדיקליות יותר ועשינו צעדה מהבימה לקפלן. בדקנו מה אפשר להגיד, ומה ייתקל באלימות".

כמה אתן אוהבות את השלטים שלנו מ1 ועד השוטר חמום המח הזה? pic.twitter.com/JDfKALS4zc

— Free Jerusalem (@FreeJerusalem1) January 13, 2024

ברחוב קפלן בתל אביב, גם "מסתכלים לכיבוש בעיניים" ופעילי מפלגת חד"ש חזרו להפגין בשבועות האחרונים. "עד חטיפת השלט 'די לרצח עם' לפני כמה שבועות, המשטרה לא התעסקה איתנו, אבל עכשיו יש לה מדיניות חדשה. נמאס להם שאנחנו בקפלן, באזור הקריה". ספיר מעידה כי מדי פעם יש התקפות מצד עוברים ושבים. "שליח וולט זרק עלינו ביצים. אבל יש סובלנות אלינו, ולפעמים גם תמיכה".

לדבריה, "הרבה אנשים 'מתפכחים', מרגישים שזה מקרה אחר, אבל לפני זה אנשים הפגינו נגד הממשלה ולא האמינו לאף מילה שלהם, ופתאום הם מאמינים לכל מילה של הממשלה ששולחת אותם להיהרג במלחמה? זה לא נתפס. זה גם קשור להשתקה הכללית, שלא מראים בכלל מה קורה בצד הפלסטיני".

בירושלים התקיימו כמה הפגנות מחאה נגד המלחמה, חלקן מול הקונסוליה האמריקאית – כולל טקס זיכרון לקורבנות בעזה. אחת מהן, שהתקיימה בתחילת ינואר, פוזרה בכוח, שני מפגינים נעצרו וצילומים של ההרוגים מעזה הוחרמו. בשבוע שעבר הותקפה משמרת מחאה על ידי המשטרה, שהחרימה שלטים ודחקה את המפגינים לאורך מאות מטרים עד רחוב הלל.

פעיל בקבוצת פרי ג'רוזלם, מספר: "הכל מפחיד והסיכון יותר גבוה. אלה הלקחים שלנו מההפגנה הראשונה מול מגרש הרוסים. בניגוד לעבר, שהיינו מפרסמים את האירועים בגלוי, עכשיו מעגלי ההפצה יותר מחושבים. בשתי ההפגנות שעשינו במוצאי שבת, אחת בכיכר פריז והשנייה מול הקונסוליה האמריקאית, המשטרה פיזרה אותנו באלימות אחרי כמה דקות ולא אפשרה להפגין. הם לקחו את השלטים הגדולים שלנו, שעליהם היה כתוב 'לא למלחמה בעזה' ו'הפסקת אש עכשיו'".

הפעיל מציין כי התקשה להפגין אחרי 7 באוקטובר. "לא ידענו מה המצב כרגע. אבל די מהר זה השתנה, לאור ממדי ההרג וההרס בעזה. אבל דעת הקהל והתבטאויות של כל הצמרת המדינית של ישראל הקצינו ימינה, וזה העלה את רמת החשש והפחד". לדבריו, באחת מההפגנות הראשונות לשחרור החטופים הם הגיעו עם מסרים של לסיים את המלחמה למען שחרורם, והותקפו על ידי עוברי אורח. "זה אפילו לא היה ישירות נגד המלחמה, אבל היתה אלימות".

פתרונות יצירתיים

בחיפה התקיימו בשלושת החודשים האחרונים כמה הפגנות שדוכאו. ב-18 באוקטובר ביקשו בתנועת "חיראק חיפה" לקיים הפגנה בשדרות בן גוריון. שעות לפני ההפגנה המתוכננת, המשטרה פרסמה הודעה לעיתונות, שלפיה אין היתר להפגנה, ושהשוטרים "לא יאפשרו שום מפגן תמיכה או הזדהות עם ארגון הטרור חמאס או בנושאי מדיניות חוץ וביטחון, ויפעלו ביד קשה בכפוף לחוק לפיזור ההפגנה, לרבות תוך שימוש באמצעים לפיזור המונים ככל שהדבר יידרש".

ואכן, עשרות שוטרים הגיעו למקום שבו עמדה להתקיים ההפגנה, הודיעו כי ההפגנה לא חוקית, והשתמשו באלימות נגד המפגינים. חמישה מפגינים שסירבו לעזוב את המקום נעצרו בברוטליות. בתחנת המשטרה, על פי עדאלה, נאמר לעורכי הדין של הארגון, שייצגו שלושה מהעצורים, שהעצורים יישארו במעצר כל הלילה, לפי הוראה של המפכ"ל. למחרת הורה בית משפט השלום בחיפה על שחרורם.

פרט לכך, ב-29 באוקטובר נעצר הפעיל יואב בר בביתו עם מה שבמשטרה כינו "חומרי הסתה" – מה שהתברר ככרזות פוליטיות. הוא שוחרר ללא תנאים. ב-15 בדצמבר התקיימה משמרת נוספת בחיפה, שאינה נדרשת לרישיון, ובה נעצרו שני אנשים.

גאיה דן, פעילה מחיפה, סיפרה כי בהפגנה במרכז חורב ב-13 בנובמבר, שהיתה עצמאית בהשתתפות כמה חברים, "עמדנו כמה דקות, בשקט, בלי מגפונים ובלי קריאות, עם שלטים ומסקינגטייפ שחור על הפה נגד המעצרים והרדיפות הפוליטיות. כשהגענו היו שם שלוש ניידות, ותוך רגע מפקד תחנת חוף הכרמל צעק במגפון שאם לא נתפזר תוך שתי דקות, יפזרו אותנו בכוח".

לדבריה, מיד התחילו מעצרים ואלימות. "השוטרים עצרו מפגין והתחילו לפזר, לקרוע שלטים ולדחוף אנשים לכל מקום. קרעו את השלט שלי, שהיה פרווה, 'די לסתימת פיות'. נגררתי ונבעטתי. ככה נעצרתי. בניידת הייתי עם עוד שני עצורים. השוטרים קיללו אותנו, קראו לנו 'שרמוטות, תחזרו לעזה, איך אתן לא מתביישות להפגין ככה בזמן מלחמה'. כשחיכינו בתחנה, השוטרים שהיו שם, שלא ברור אם באו לשמור עלינו או להציק, המשיכו לקלל ושרו שירי חזרה לגוש קטיף והשמדת עזה. אחרי שלוש שעות השתחררנו בלי תנאים".

ב-15 בדצמבר, הקבוצה ניסתה להפגין שוב בבית הקרנות. היו שם כעשרה מפגינים, אבל המשטרה חיכתה להם, עצרה שניים והחרימה שלטים, כולל כאלה שאפילו לא הונפו.

כמו פעילים אחרים, גם בחיפה המפגינים הגו רעיונות יצירתיים כדי להימנע מאלימות המשטרה. לדברי דן, "עשינו הפגנה מדלגת. לא פרסמנו אותה בקבוצות הגדולות, שידוע שיש שם שוטרים שעוקבים. זה דווקא עבד לא רע. עמדנו במושבה הגרמנית עשרים דקות, ועד שהגיעה המשטרה כבר היינו בנקודה אחרת. שם המשטרה הגיעה תוך חמש דקות, אז ברחנו לנקודה השלישית. אנחנו מנסים להפגין נוכחות מבלי שזה יגרר לאלימות".

דן מעידה שהמצב קשה. "מאז ההפגנה הראשונה בחורב, שהיתה מאוד אלימה, אנשים מפחדים. בהפגנה הראשונה היינו 20 איש, עכשיו קשה להוציא חמישה אנשים. אנשים גם רואים את מה שקורה בתל אביב ובירושלים, הם לא רוצים לבוא להפגנה ולחטוף מכות, ואני מבינה אותם. זה קשה ומתיש, כל פעם להגיע במחשבה שזה עלול להיגמר במעצר או במריחה על המדרכה. גם אני מפחדת. אבל בסופו של דבר יש לנו פריבילגיה בתור יהודים, שבדרך כלל לא נהיה במעצר ממושך, וזה חשוב להפגין בכל צורה".

בינתיים, "הגוש נגד הכיבוש" בחיפה חזר למחות, כחלק מהמחאה הכללית שהתחדשה נגד הממשלה. דן אומרת כי "למשטרה לא נעים לפזר אותם, לא כי הם נעשו נחמדים אלא כי זה ייראה לא טוב. בגוש באים עם שלטים פחות פרובוקטיביים, בחרנו לא להשתמש במילה 'טבח', כי יודעים שזה טריגר לשוטרים".

שביטה מחד"ש מקווה שעכשיו, שלושה חודשים אחרי תחילת המלחמה, גם במיינסטרים היהודי יבינו למה הם מפגינים. "ההלם ב-7 באוקטובר היה אמיתי, אבל אני חושב שככל שעובר הזמן אנשים שואלים שאלות. בישראל כמו בישראל, בצער רב, אנשים מתחילים לשאול את השאלות הקשות רק כשזה פוגע בצד הישראלי. 20-30 אלף קורבנות פלסטינים לא מעניינים את הישראלים, אבל סכנת החיים של החטופים, החיילים שמאבדים את חייהם, הקשיים הדיפלומטיים, המשבר הכלכלי – כל האלמנטים האלה כן יגרמו לציבור לשאול שאלות".

פנינו למשטרה בבקשת תגובה לגבי המדיניות למנוע מחאות נגד המלחמה, הסמכות להחרמת השלטים, מניעת ההפגנות בסוף השבוע שעבר והיחס של השוטרים לעצורים בחיפה.

ממשטרת ישראל נמסר בתגובה: "מבלי להתייחס למקרה זה או אחר נציין כי משטרת ישראל פועלת בהתאם להוראות החוק ולתנאים שנקבעו על פי הנחיית היועמ"ש לממשלה. משטרת ישראל תאפשר את הזכות הלגיטימית להביע את חופש המחאה, אולם לא תאפשר גילויי אלימות כלפי שוטרים שעוסקים באבטחה ושמירה על הסדר הציבורי ולא תאפשר הפרת סדר מכל סוג שהוא".