הנשק על בן גביר, הביטחון עליכם

בשנים האחרונות גדל מספר היהודים שנרצחו בירי, ובכל העולם מספר ההתאבדויות עולה מאוד כשהנשק זמין. ישראלי נושא נשק ברחוב בירושלים, בנובמבר 2022 (צילום: אוליבייה פיטוסי / פלאש90)

ביום רביעי, 13 באוגוסט, ערכה קבוצת "אזרח.ית שובתת רעב", מבית קולקטיב מזרחי-אזרחי, ביקור "עדות לחורבן" בעיר שדרות, שממוקמת קילומטרים ספורים מהגבול עם רצועת עזה. הקבוצה הגיעה לשדרות כחלק ממסע שהיא מקיימת, הנפרש על אתרים שונים ברחבי המדינה וסמוך לגבולותיה. ביקרנו באתר הזיכרון לתחנת משטרת שדרות, שנהרסה במהלך הלחימה שהחלה ב-7 באוקטובר 2023, ובתצפית ("גבעת קובי") על חורבות בית חאנון בצפון רצועת עזה.

>> "נשק מגיע מחיילים בעזה לארגוני פשיעה בחברה הערבית"

ב-7 באוקטובר, בעיר שדרות, אנשים פרטיים שהחזיקו נשק התייצבו באומץ מול ההתקפה הנוראה של חמאס שקטלה כאן 73 אנשים, כולל נוסעי מיניבוס בטיול פנסיונרים. כמו במקומות אחרים, הצבא חקר את הקרב. תושב העיר, דורון שבתאי, שנכח בקרב, הגיב על התחקיר הזה בראיון ברשת ב': "צה"ל לא יכול לתחקר את האירועים בשדרות – כי צה"ל לא היה כאן באותו היום… למה הצבא לא היה? מי חשב שארבעה גדודים זה סד"כ סביר?… אנחנו חיים בתוך שבר… אני לא יכול ולא מוכן להתעלם מהשבר ולא לטייח אותו".

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

ההפקרה שמשתקפת מתיאור זה היתה חלק ממגמה. חברי כיתת הכוננות בעיר לא אומנו במשך שנתיים. המיגוניות הוזנחו והתמלאו אשפה וצואה. הדלת הכביכול חכמה של אחת מהן לא נפתחה בפני נוסעי המיניבוס. שמונה משפחות של נרצחי המיניבוס תבעו על כך את עיריית שדרות ואת חברת ההפעלה מוטורולה סולושנס, בטענה לרשלנות חמורה, להתחמקות העירייה מקבלת אחריות וגם להעלמת ראיות וניסיון טיוח.

בסיכומו של דבר, הצבא נעדר, והעירייה הפריטה את מיגון העיר והשילה אחריות. פטור מאחריות הוא מטרה מובהקת של הפרטה, כמובן לצד חיסכון כספי – במקרה הזה, חיסכון על חשבון חיים.

במקביל, כבר יותר משנתיים מתנהל במדינה תהליך חימוש אזרחי מואץ והמוני. לאחרונה גם בשדרות – תהליך שגם הוא מביא עלינו חורבן. בארה"ב מזה כמה שנים פגיעות ירי נמצאות במקום הראשון בגורמי התמותה של ילדים ובני נוער. בישראל, בחודשים האחרונים היינו עדות למותם של שני נערים יהודים כתוצאה מפליטת כדור; ועשרות נערים פלסטינים אזרחי ישראל נורים מדי שנה, חלקם נפצעים וחלקם נהרגים.

כדי להבין מה מעוללת תפוצה נרחבת של נשק דחוף, בעיניי, להכיר במציאות היומיומית בקהילה שחיה איתנו ולצידנו. ליהודים נדמה שזה אינו נוגע להם, אבל בעיר שלי, הרצליה, נזרקו לאחרונה מטענים על בית וכך גם באשדוד. ההפרדה מדומה. גורמי פשיעה משתפים פעולה היטב, ונשק ברישיון נגנב, נסחר ומועבר להם כל שנה, בכמויות נכבדות. עשרות שנות אכיפה משטרתית מפלה וסלקטיבית הזינו ביודעין מצבור נשק גדול בידי קבוצות פשע בחברה הפלסטינית בישראל. בינתיים, בשנים האחרונות גדל גם מספר היהודים שנרצחו בירי. ובכל העולם מספר ההתאבדויות עולה מאוד כשהנשק זמין.

מצבורי נשק עצומים בחברה הערבית. זירה של רצח משולש ביער בצפון, בנובמבר 2020 (צילום: באסל עווידאת / פלאש90)

מהלך חלוקת הנשק לאזרחים הוא המשך ישיר של מגמת ההפרטה. יובל לבנת ממרכז אדוה קרא לו "הפרטה שהופכת להפקרה" וכתב כי מדובר ב"התנערות מאחד מהשירותים הציבוריים החיוניים ביותר לאזרח במדינה מתוקנת". לדבריו, "הדוגמה הבולטת והקיצונית ביותר, מן העת האחרונה, להפרטה מהזן של הפקרה היא מדיניות חלוקת הנשק של בן גביר… כעת גם שירותי ההגנה המשטרתיים מופרטים. זוהי הפרטה על סטרואידים, עד לרמת הפרט עצמו. הפרט לא יקבל שירותים מהמדינה, ואף לא ירכוש אותם בשוק החופשי. הוא יבצע אותם בעצמו. הוא נדרש לרכוש אקדח בכספו שלו, וכן כספת לטובת אחסונו, לעבור הכשרה (בתשלום), ולהגן על חייו ועל חיי בני משפחתו, בעצמו".

ואכן, ביולי השנה כתבה ב"מעריב" בישרה כי בשדרות, "עיר שלמה לוקחת אחריות על נושא הנשק שנמצא ממילא בידיהם של אזרחים רבים – וממנפת אותו למערך מסודר, מקצועי, ומגובה עירונית". לפי הכתבה, כמעט אחד מכל שבעה תושבים בשדרות כיום נושא נשק. היוזמה, נטען, תיצור "מעטפת עירונית כוללת, שממפה כל נושא נשק, מכניסה אותו לקהילה מסודרת, מעניקה לו הכשרות טקטיות, תרגולים מבצעיים, ליווי משפטי וכלים מעשיים להגנה עצמית והגנה קהילתית. בפועל, שדרות הופכת לראשונה בישראל לעיר חמושה".

לפני כחודש, בעקבות סדרת אירועים אלימים במרחב הציבורי שכוללים גם איומים בנשק, כתב עורך הדין והאקטיביסט ברק כהן בפייסבוק: "אנחנו חיים בתוככי מלחמת הכול בכול. מצב הטבע של הובס. אנשים עוסקים פה בבחירות או בהפלת הממשלה, כאשר כל יסודות החיים המשותפים נפרמו לחלוטין… האגרוף של הבעל הפסיכופט; האקדח של גיבור בית הקפה; קטטות נהגים בדרך הרג כעניין של מה בכך וקרבות האגרוף ברשתות לא ייעלמו מחיינו עם הפלת הממשלה".

במציאות הזאת, ליווי משפטי לחמושי שדרות אינו מקרי. זה עוד נדבך בהיתר מטעם המדינה לירות בבני אדם ולטעון להגנת היורה ש"חש סיכון לחייו". הירי מותר, קודם כל, בפלסטינים אזרחי ישראל, כמו ג'ומעה אל-דנפירי, בן 18, שנורה בעורפו בידי חבר כיתת כוננות ביישוב רתמים בנגב. הוא מותר גם באנשים כהי עור אחרים שנראים חשודים, כמו מיכאל חסן, מתמודד נפש, שנורה למוות בידי שוטרים בנתניה.

חלוקת הנשק סביבנו עומדת בניגוד קוטבי לצעדים שהתווינו בקולקטיב, כמו "חיזוק נחוש ומעמיק של כוחות שיטור אזרחיים במובהק, שעברו אימון אינטנסיבי להתערבות בלתי אלימה להרגעת סכסוכים ופרצי אלימות בשיטות בלתי מפלות, חופשיות מגזענות ומסטריאוטיפים". זאת, במקביל לפירוק המרחב האזרחי מנשק.

החימוש האזרחי בא על חשבון השקעה מרוכזת של המדינה בחיזוק הערבות ההדדית האנושית, ערבות שגם אם היתה מוגבלת, הניעה ב-7 באוקטובר הצלה הדדית של יהודים בידי פלסטינים בדואים ושל פלסטינים בידי יהודים. הפצת נשק מעצבת תודעה. היא מעמיקה פחד, עוינות ותודעת מצור. בעידוד ההיתר לירות שהתבסס כאן, היא עלולה להזין מלחמת אזרחים ולהרחיב את רצח העם גם לפלסטינים אזרחי ישראל.

התחלנו את מסע "עדות לחורבן" שאנחנו עורכות בשלושה כפרים במסאפר יטא בגדה המערבית. שם, פעיל פלסטיני צעיר סיפר איך העברית שאינו מבין מעמיקה אצלו תחושות חולשה והשפלה מול חיילים ומתנחלים. הוא אמר לנו: "השפה היא נשק" ("אל לוע'ה א-סלאח"). בנסיבות הנוכחיות גם ההפך נכון: הנשק הוא שפה, ובחירתה של המדינה לדבר בשפה הזו מביאה חורבן.

רלה מזלי היא אזרח.ית שובת.ת רעב, חברה ב"קולקטיב מזרחי-אזרחי" ורכזת "האקדח על שולחן המטבח"