מגילת העצמאות, בהקשרה ההיסטורי, היא בסיס רקוב לחוקה

בימים האחרונים, המוחים נגד ההפיכה המשטרית מזכירים שוב ושוב את "ערכי מגילת העצמאות" כביטוי לדמוקרטיה שראוי לשמר. לפיד ויעלון קראו לעגן בחוק יסוד את המגילה כמגדירה "אתוס משותף וטוב משותף" לחברה כולה; מוזיאון תל אביב הכריז על מחויבותו לערכי המגילה, לצד האופרה הישראלית ואוניברסיטת רייכמן, וישנה אפילו תנועת מחאה חדשה בשם "נאמנים למגילת העצמאות", שהביאה לצומת קפלן-נמיר בתל אביב סלע קלקר עצום שעליו כתובה המגילה. יובל נח הררי מציע ל"כל משפחה בישראל" לקרוא את המגילה בליל הסדר.

באזכורים הללו של המגילה חוזר שוב ושוב המשפט המפורסם על "שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור בלי הבדל דת, גזע ומין". אז מה רע בעצם? למה חזרה למגילה איננה באמת מתכון לדמוקרטיה?

אני רוצה להציע אנלוגיה היסטורית, שכמו כל אנלוגיה איננה מבטאת זהות מלאה של שני המקרים, אך עשויה בכל זאת לעורר כמה מחשבות ביקורתיות.

געגועים לסטלין

נדמיין שברוסיה של היום מתעוררת תנועת מחאה רחבה נגד הדיקטטורה של פוטין, הכולא את מתנגדיו, מקל על אלימות נגד נשים, רודף להט"בים, ולאחרונה יזם כמובן את המלחמה העקובה מדם באוקראינה. תנועת המחאה הדמיונית מתאחדת סביב מסמך שהיה באמת: החוקה הסובייטית של 1936. מדובר בחוקה שסטלין היה מעורב אישית בניסוחה והתגאה, בראיון ל-פראבדה, שהיא החוקה הדמוקרטית ביותר בעולם. ואכן, מדובר בחוקה מתקדמת ביותר: סעיף 112 בה מבטיח שהשופטים יהיו עצמאיים ויהיו נאמנים אך ורק לחוק; סעיף 122 מעגן שוויון זכויות לנשים בכל התחומים – כלכליים, חברתיים ופוליטיים; סעיף 125 מקדם ערכים חשובים כגון חופש הביטוי, חופש העיתונות, החופש להתארגן ולהפגין; ולפי סעיף 127 אין לעצור אדם אלא בהחלטה של בית משפט.

בזמן אמת, אינטלקטואלים רבים במערב ובקולוניות השתכנעו בתעמולה של סטלין, בהם המחזאי האירי ג'ורג' ברנארד שו והסופר הצרפתי רומן רולן, שניהם חתני פרס נובל לספרות. אלא שאם תנועה עממית כיום היתה מתייחסת אך ורק לטקסט של החוקה, ולא למה שהתרחש במציאות בברית המועצות באותן שנים, היו מאשימים אותה בצדק בהכחשת פשעים נגד האנושות. סטלין, כידוע, רצח בשנות השלושים של המאה הקודמת מיליוני בני אדם, היה אחראי להחרמת המזון מאיכרי אוקראינה, שהובילה לרעב המוני, ניהל משפטי ראווה, והחל ממש באותן שנים במבצעים של טיהור אתני, שבו מיעוטים יושבו מחדש בכפייה בפינות מרוחקות של המדינה.

מגילת העצמאות הוכרזה ב-14 במאי 1948. באותה תקופה מרבית תושבי הארץ היו פלסטינים, אך ההכרזה מתחילה ב-12 פסקאות רצופות על הקשר של עם ישראל לארץ ישראל, תוך מחיקה מוחלטת של התושבים שאינם יהודים.

בפסקה ה-13 מופיע המשפט המפורסם על "שוויון זכויו​ת חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין", ובפסקה ה-14 נקרא האו"ם לקבל את ישראל אל תוך משפחת העמים. רק בפסקה ה-15 צצים משום מקום "בני העם הערבי תושבי מדינת ישראל", והם נקראים "לשמור על שלום וליטול חלקם בבניין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה ועל יסוד נציגות מתאימה בכל מוסדותיה".

לא במקרה נזכרים הערבים וזכויותיהם בסמיכות לקריאה לקבל את ישראל לאו"ם. מגילת העצמאות מזכירה את החלטת החלוקה כבסיס להכרה בזכות העם היהודי להקים את מדינתו, ולפי אותה החלטה נדרשת המדינה היהודית העתידית (כמו המדינה הערבית המתוכננת) לאשר חוקה. במסגרת חוקה זו תינתן "ערובה לזכויות שוות לכל איש, ללא הפליה בעניינים אזרחיים, מדיניים, כלכליים ודתיים, להנאה מזכויות אנוש וחירויות יסוד, כגון חופש הדת, השפה, הדיבור והפרסום, חינוך, אסיפה והתאגדות". הקבלה של ישראל לאו"ם לא היתה מובנת מאליה מכיוון שמספר מדינות ערביות כבר היו חברות בארגון. בדצמבר 1948 היתה עתידה להידחות בקשת ההצטרפות הראשונה של ישראל, והיא התקבלה רק במאי 1949. נראה שההבטחה לזכויות שוות היתה מכוונת בראש ובראשונה לאוזני מדינות המערב, כדי לקבל את תמיכתן הדיפלומטית במהלך.

כפי שיהיה מגוחך לדבר על הזכויות שהבטיחה החוקה של סטלין לאזרחי בריה"מ בלי לדבר על מה שקרה בפועל, חיוני לשאול מה היה מצבם האמיתי של "בני העם הערבי תושבי מדינת ישראל" בתקופה שבה הוכרזה הצהרת העצמאות. כחודש לפני כן החל ארגון "ההגנה" ליישם את תוכנית ד', שבמסגרתה ישובים פלסטיניים – גם מחוץ לגבולות החלוקה – נכבשו ורוקנו ממרבית תושביהם. כך למשל, בסוף אפריל רוקנו כל הכפרים בנפת יפו – 9 במספר, במה שכונה "מבצע חמץ", בעוד הישובים הפלסטיניים בגליל המזרחי נחרבו ב"מבצע מטאטא" בתחילת מאי. הכיבוש לווה במעשי טבח ובהפגזות בלתי מבחינות על ריכוזי אוכלוסיה אזרחית. באופן כללי, כפי שמציינת ההיסטוריונית הפלסטינית רוזמרי אסבר, סולקו מבתיהם עד הכרזת המדינה כ-400 אלף פלסטינים, כמחצית מכל פליטי הנכבה. במקום לקבל "אזרחות מלאה ושווה" הם נותרו חסרי כל, בצידו השני של הגבול.

מרבית הישראלים מכירים טוב יותר את ההבטחות של מגילת העצמאות מאשר את מה שנעשה בפועל לתושבים הפלסטינים. קריאת מגילת העצמאות בליל הסדר תהיה בחירה בבורות מרצון: להמשיך במחיקת קיומם של הפלסטינים תושבי הארץ, סימבולית במרבית ההכרזה וממשית לגמרי בפעולות הצבא שהובילו לנכבה. הנה הצעה: במקום להמשיך את מסורת הבורות הזו ולהתענג על נדיבותה הדמיונית של ההכרזה, למה לא לקרוא טקסט פלסטיני בליל הסדר, לכבוד חג החירות? אפשר לבחור בשירו הנפלא של מחמוד דרוויש "נצח הצבר", מתוך הספר "למה עזבת את הסוס לבדו", על מסעם של אב ובן אל הגלות, וחלומם לשוב.

תום פסח הוא סוציולוג ופעיל.