למרות המתקפה, איראן עדיין רציונלית יותר מישראל

בשנים האחרונות, ובמיוחד בחודשים האחרונים, ישראל חיסלה מספר רב של קצינים איראנים, שהתווספו למדענים איראנים. בישראל רואים בכולם כמובן מטרות לגיטימיות ובהריגתם מעשה שצדקתו כל כך ברורה, עד כי אפילו לאיראנים ברור שהם צריכים להיות מחוסלים. משום כך, לעולם לא צריכה לבוא תגובה על כל החיסולים – עד 1 באפריל השנה, אז ישראל תקפה את שגרירות איראן בדמשק והרגה כמה מהקצינים הבכירים של משמרות המהפכה, בהם מוחמד רזא זאהדי, מהקצינים הבכירים בכוח קודס.

בישראל טפחו לעצמם על השכם על עוד פעולה מוצלחת. אבל בעולם הסתכלו על כך בפליאה, מתוך ידיעה שהפעם ישראל חצתה את כל הקווים האדומים. שגרירויות נחשבות לשטח מוגן בחסות אין ספור הסכמים בינלאומיים. מתקפה על שגרירויות, ככל שהדבר קורה, הן נקודות מפנה בסכסוכים ומלחמות.

ההשתלטות על השגרירות האמריקאית בטהראן ומשבר בני הערובה בנובמבר 1979 הובילו לניתוק היחסים בין איראן לארה"ב. ניסיון ההתנקשות בשגריר שלמה ארגוב בלונדון ב-1982 היה מהעילות לפתיחת מלחמת לבנון הראשונה. הפיגוע בשגרירות ישראל בבואנוס איירס ב-1992 הוביל להכרה בארגון חיזבאללה כארגון טרור (וחשף את אנשיו, כמו גם את איראן, לסנקציות קשות).

ולכן, מרגע ההתקפה על השגרירות, הציפייה היתה שהעולם ירסן את ישראל – או שאיראן תגיב. לפי הפרסומים, איראן פתחה ערוץ ישיר מול ארה"ב, ובו אמרה לאמריקאים שאם יכפו על ישראל הפסקת אש בעזה – איראן תימנע מתגובה. מרגע שהפסקת האש לא היתה על השולחן, כולם ציפו לתגובה האיראנית.

על פי כל ההערכות, איראן לא רצתה בהתחממות האזור ובהסלמה של המלחמה. איראן ניהלה שיח פתוח עם ארה"ב ובריטניה, ולא מן הנמנע שההיקף המתוכנן של התגובה נמסר למדינות המערב. אמש, בשעות הערב המאוחרות, איראן הודיעה על ראשית מתקפת הכטב"מים – מתקפה שתגיע לגבולות ישראל רק בתוך כמה שעות. כך, למעשה, איראן נתנה התראה לישראל ולבנות בריתה (ירדן, סעודיה, ארה"ב ובריטניה), ורוב הכטב"מים יורטו הרבה לפני הגעתם לישראל.

אילו איראן היתה מעוניינת במתקפת פתע, היא יכלה לירות את הטילים הבליסטיים (שירתה בשלב המסכם של המתקפה), שזמן שיוטם הוא 10-12 דקות, ולא 4-8 שעות. הטילים כוונו ברובם המכריע לבסיסי צבא אסטרטגיים – כלומר, איראן נמנעה מלכוון אל ריכוזי אוכלוסייה אזרחית. הפצועה הקשה היחידה היא ילדה בת 7 מהפזורה הבדואית, שנפצעה מרסיסי יירוט (על הפשעים של הממשלה כלפי האוכלוסייה הבדואית במלחמה הזאת ראוי להרחיב במאמר נפרד). בכל מקרה, איראן הודיעה שמבחינתה החשבון סגור, אלא אם ישראל תתעקש להגיב על התגובה.

לפני כמה חודשים כתבתי כאן על התפקיד המרסן של איראן במלחמה. אני עדיין סבור שאיראן נמנעה מלהיכנס למלחמה, ואף ריסנה את חיזבאללה ולא סיפקה את המטרייה הלוגיסטית והמלחמתית שחמאס ציפה לה. חיזבאללה אמנם שיגר טילים וכטב"מים לעבר ישראל, אך לא לעבר ריכוזי אוכלוסייה – כל הפגיעות היו בבסיסי צבא (וערי הרפאים, מאחר שפונו ושבהן רק כוחות ביטחון).

חיזבאללה, לפי הערכות המודיעין הישראלי, מצויד במאות אלפי טילים שיכולים להגיע עד חיפה ודרומה ממנה. אם לאיראן היה עניין בהלהטת הגזרה, היא היתה מתאמת את המתקפה מלבנון ומאיראן, ולא שולחת התראה של שעות למתקפת הכטב"מים.

הדבר הנכון כעת עבור ישראל הוא להפסיק את כל המלחמה הנוראית הזו – בעזה, ומול איראן. גם בהודאה בהפסד יש חסד. אירועי החודשים האחרונים הראו שכלל ממשלות ישראל, ולמצער אלו של 30 השנה האחרונות, לא עשו דבר על מנת להבטיח את ביטחון ושלום האזרחים.

למעט הסכמי השלום עם מצרים וירדן, והניסיון של ממשלת רבין להגיע לפתרון הסכסוך עם הפלסטינים, שאר הממשלות העדיפו את התנחלויות על פני השלום, התחמשות על פני הביטחון שמביא השלום (לראייה, מטוסי הקרב של ירדן, שיירטו טילים וכטב"מים איראנים בשיאה של תקופה מתוחה ביותר ביחסים בין המדינות), והעדיפו את הנוצץ והקל ("הסכמי אברהם") על פני הנחוץ והקשה (חתירה להסכם קבע שיסיים את הסכסוך בישראל/פלסטין).

כעת, חייבים להחזיר את החטופים שעוד נשארו בחיים, לקבור את מתינו, לאפשר לתושבי עזה לקבור את מתיהם, ולהתחיל לחשוב על כיוונים חדשים במטרה להבטיח את עתידנו וביטחוננו.

פרופ' ליאור שטרנפלד מלמד היסטוריה של איראן המודרנית במחלקה להיסטוריה ובתוכנית ללימודים יהודיים באוניברסיטת פן סטייט. מחבר הספר "בין איראן לציון: יהודי איראן במאה העשרים"