מתחת לרדאר: איראן שואפת לתפקיד ממתן באזור

חמאס והג'יהאד האסלאמי הם קודם כל ארגונים פלסטינים, ממש כמו שחיזבאללה הוא קודם כל ארגון לבנוני. ראש הלשכה המדינית של חמאס, אסמאעיל הנייה, בפגישה עם המנהיג הרוחני האיראני, עלי ח'אמנהאי

היריבות בין ישראל לאיראן, האיומים ההדדיים ומלחמות הפרוקסי והסייבר בין השתיים הפכו לכל כך ברורים מאליהם, עד שדומה כי אין צורך לבחון אם קיימת אופציה אחרת. בחיבור קצר זה אני מבקש לבחון את ההתנהלות והמדיניות של איראן מזווית שונה, תוך התמקדות במעשים במקום ברטוריקה.

איראן היא מעצמה אזורית ותפיסתה את עצמה ממקמת אותה כמעצמה במזרח התיכון, בעולם המוסלמי ובעולם דובר הפרסית (שכולל את אפגניסטן, טג'יקיסטן, אזרבייג'ן, ונושק להודו, פקיסטן ועוד). היא איננה מעצמה יחידה ולא מתיימרת להיות כזו, אבל היא כן מעוניינת במעמד גבוה יותר.

>> האם סינוואר למד משהו מניסיונו של ערפאת?

למרות שלכאורה הוא מגדיר במובן רחב את המחנה שלה, העימות בן 45 השנים בין איראן למערב לא משרת את המטרות של איראן, שמנסה תדיר לפרוץ מבעד למעגלים שמגבילים אותה, ללא קשר לזהות הנשיא המכהן בארה"ב. גם בהקשר של ישראל, המדיניות המוצהרת של הרפובליקה האסלאמית משאירה פתח למרחב תמרון. כך למשל, פעמים רבות, מממשל רפסנג'אני ועד ממשל רוחאני, בכירים איראנים טענו שאם הפלסטינים יגיעו להסכם שיהיה מקובל על כל הפלגים, הם (האיראנים) לא יישאו את דגל המאבק הפלסטיני. כאשר ארגון שיתוף הפעולה האסלאמי אימץ ב-2005 את יוזמת השלום של הליגה הערבית מ-2002, איראן נמנעה ולא התנגדה. עמדתה נעה בין קבלת עמדת הליגה הערבית לבין יוזמת "משאל העם" בין כל יושבי ישראל/פלסטין לגבי פתרון הקבע. כל עוד פתרון כזה לא התקבל, איראן, אמרו בכיריה, תמשיך לתמוך בארגוני התנגדות פלסטינית חמאס והג'יהאד האסלאמי הפלסטיני.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

הגמישות הרעיונית היא גם זו שהובילה את המגעים להסכם הגרעין מ-2013 ועד חתימתו ב-2015. המטרה האיראנית הייתה להסיר את הסנקציות שהגבילו מאוד את יכולתה לשקם את הכלכלה ולהרחיב את המסחר. ב-2015 עוד דובר על היום הקרב, שבו ייפתחו מחדש שגרירות איראן בשדרות מסצ'וסטס בוושינגטון והשגרירות האמריקאית בטהראן. ההמשך, כידוע, היה בחירתו של טראמפ ויציאת ארה"ב מהסכם הגרעין, עד להתפוררותו המוחלטת.

בתקופת טראמפ היה ניסיון להגדיר בבירור את המחנה הפרו-אמריקאי (והאנטי-איראני) מחד ואת המחנה האיראני מנגד, כאשר זירות המאבק העיקריות היו תימן ולבנון. הדברים הגיעו אף לכדי ירי טילים איראנים על מתקני נפט סעודים ב-2019. באווירה זו, ממשל טראמפ קידם את הסכמי אברהם, שחתרו לנורמליזציה בין ישראל למדינות ערב, בהן איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסודאן, כדרך לבלום את השפעתה של איראן. המהלך קיבל את ברכת הדרך הסעודית, שבעצמה נמנעה מלהצטרף בשל עמדתה המסורתית שהסכם ישראלי-סעודי יבוא רק לאחר פתרון הסכסוך בין ישראל לפלסטין.

ניסיונותיו של ביידן, שנכנס לבית הלבן בינואר 2021, חודשים ספורים לפני סוף כהונת רוחאני באיראן, להחיות את הסכם הגרעין, עלו בתוהו. ביוני 2021 איברהים ראיסי, השמרן הקיצוני (הידוע בכינויו "התליין מטהראן", בשל תפקידו כסגן התובע הכללי בהוצאות להורג ההמוניות בשנת 1988) נבחר לנשיאות, במה שנראה כמסר ברור למערב שהניסיונות לפיוס דיפלומטי תמו. כך נתפסו הדברים בישראל, ארה"ב ובמערב בכלל. חשוב לציין שמעל הבחירות שבהן ניצח ראיסי ריחפה עננה של אי-לגיטימיות, שכן במהלכן נפסל כל מועמד שאינו שמרן מובהק, מה שהוביל לירידה חדה בשיעור המצביעים לעומת כל מערכת בחירות קודמת, אל מתחת ל-50 אחוז.

ממשל ראיסי ספג מכה קשה בעקבות המחאות ההמוניות שפרצו באיראן בספטמבר 2022 במחאה על מותה של מהסא ז'ינא אמיני בזמן מעצרה על ידי משטרת המוסר. ההפגנות, שנמשכו כחצי שנה, נראו בשלב מסוים ככאלה שיכולות להביא להתמוטטות המשטר האיראני. לבסוף, המשטר הצליח להכיל ולבלום את ההפגנות, חוקי החיג'אב כבר לא נאכפים כבעבר, משהו השתנה בהבנת המשטר את הדינמיקה בינו לבין העם. שרידות המשטר חייבה לנקוט צעדים על מנת ליצור דינמיקה חדשה ולזכות בלגיטימיות שאיבד.

ההפגנות, שנמשכו כחצי שנה, נראו בשלב מסוים ככאלה שיכולות להביא להתמוטטות המשטר האיראני. מפגינות במחאת "אישה, חיים, חירות" בטהראן

לפיכך, ראיסי ביקש לחדש את שיחות הגרעין כדי להביא להסרת הסנקציות ולהישגים שיעזרו בשימור המשטר. במסגרת השיחות המחודשות, שוחררו אסירים אמריקאים עם אזרחות איראנית כפולה ובתמורה הופשרו נכסים איראנים בשווי 6 מיליארד דולר. תחת מטרייה דיפלומטית סינית, איראן חידשה יחסים דיפלומטיים עם סעודיה ויישרה הדורים עם בחריין ועם איחוד האמירויות, חתמה על הסכם לשיתוף פעולה כלכלי עם סין ל-25 שנה, ובקיץ 2023 הוזמנה להצטרף לברית הכלכלית ה-BRICS (הברית ה"מתחרה" ל-G7, וכוללת את החברות המייסדות ברזיל, רוסיה, הודו, סין ודרום אפריקה, לצד מצרים, אתיופיה, איחוד האמירויות וסעודיה). היו שראו בכך סימן להתקרבות של סעודיה ואיחוד האמירויות למחנה האיראני; אך האם לא ניתן לראות את זה דווקא כהתקרבות איראנית ל"ציר הלא איראני"?

להבנתי, מתקפת 7 באוקטובר באה לאיראן בעיתוי גרוע מאוד, שבו היתה אמורה להסכים עם ארה"ב על מתווה חדש לשיחות הגרעין ובמקום זאת מצאה עצמה בעמדת מגננה בינלאומית בשל מתקפת חמאס.

ב-12 באוקטובר דווח בתקשורת הישראלית על ביקור שר החוץ האיראני, חוסיין אמיר עבדאללהיאן, בלבנון, "בצל איומיהם של חיזבאללה הלבנוני וגדודי חיזבאללה העיראקיים, שניהם ארגונים בני חסות של טהראן, להתערב במלחמה". מטעם שגריר איראן בלבנון נמסר כי "לאור האירועים הפלסטיניים הנוכחיים, הפשעים נגד האנושות שמתבצעים בעזה והשלכותיהם מסוכנות, מסע הדילוגים של שר החוץ באזור יחל היום", כלומר, לפי דיווח זה והערכות מהימים שקדמו לביקור, איראן באה לתאם או לעודד את חיזבאללה לפעול נגד ישראל. אני סבור שראוי לבחון את הביקור דווקא ככזה שמבקש למנוע מחיזבאללה מלהצטרף למלחמה ובכך להיגרר למלחמה אזורית. כיום, ממרחק של שלושה חודשים אנו רואים שבעוד שמתקיים עימות צבאי מוגבל בין חיזבאללה לישראל, לא נרשמה כניסה למלחמה במלוא העוצמה כפי שהעריכו פרשנים צבאיים ומדיניים. כלומר, לצד לחצים מתוך החברה והמערכת האזרחית הלבנונית, ייתכן מאוד שאיראן שימשה דווקא כגורם מרסן.

בולטות בהיעדרן גם הפגנות ענק נגד ישראל או בעד פלסטין באיראן. למרות מפגן תמיכה במג'לס (הפרלמנט האיראני) בעד חמאס ופלסטין, הציבור האיראני, לא בפעם הראשונה, מזהה את המאבק הפלסטיני כמטרה של המשטר ואף ככלי להסחת דעת ופופוליזם זול. למעט הפגנות ספורדיות, נרשמה אדישות שמתחברת לעוינות הציבורית הכללית נגד המשטר. במספר משחקי כדורגל בליגה הבכירה צולמו סרטונים שהפכו לוויראליים, שבהם אוהדים שרו בעת הצגת הדגל הפלסטיני: "תדחפו אותו [את הדגל] לתחת שלכם", או צעקו במשחק אחר בזמן דקת הדומייה לזכר קורבנות עזה. ידידי, ד"ר רז צימט, תיאר במאמר באתר "וואלה" את המתרחש סביב תוכנית אקטואליה בנושא הפלסטיני בטלוויזיה האיראנית, שהפכה לזירת התנגשויות בין זרמים פוליטיים.

"כל האופציות על השולחן". האמנם?

על רקע זה אני מבקש להסב את תשומת הלב לדבריו של שר החוץ האיראני באו"ם ב-26 באוקטובר. עבדאללהיאן אמר שאיראן מעוניינת למנוע את הידרדרות המצב, "ובהתבסס על מאמצינו האחרונים, אנו מוכנים למלא תפקיד רציני יותר במקרה הזה. בהקשר זה, תנועת השחרור חמאס הודיעה על הסכמתה לשחרר בני ערובה לא צבאיים, ואיראן, טורקיה וקטר מוכנות לקחת תפקיד במשימה ההומניטרית החשובה הזו. כמובן ש[משימת] שחרור 6,000 אסירים פלסטינים מידי המשטר הכובש תהיה באחריות ארה"ב".

איני טוען שצריך לקבל את דבריו ללא ביקורת, אולם לכל הפחות היה ראוי להגיב ואולי אף לבחון את כנות דבריו. ככל הידוע, הממשלה היחידה שביקשה להסתייע בהצעת איראן לתיווך היתה הממשלה התאילנדית, ועובדה היא שהאזרחים התאילנדים שוחררו ללא תמורה. ב-12 בדצמבר אמר עבדאללהיאן בז'נבה כי ישראל וארה"ב לעולם לא תוכלנה למחות את חמאס, ושישראל תוכל להבטיח את שחרור בני הערובה רק חלק מפתרון פוליטי לסכסוך כולו. גם הצהרה זו משקפת עמדה פרגמטית.

כאן תשאל הקוראת, ובצדק, אם איראן אכן שואפת לתפקיד ממתן, מדוע היא בכל זאת תומכת בארגוני המאבק המזוין הפלסטינים ובחיזבאללה, ואף הכניסה למשחק בעמדה משופרת את החות'ים.

אחת התשובות היא שחמאס והג'יהאד האסלאמי הם קודם כל ארגונים פלסטינים, ממש כמו שחיזבאללה הוא קודם כל ארגון לבנוני, ופעולותיהם באות לשרת את מטרותיהם בחברות המיידיות שבהן הם פועלים. כך גם החות'ים. המטרות המיידיות שלהם קשורות למלחמה ולהסדרי סיום המלחמה בתימן, ותמיכה במאבק הפלסטיני משרתת אותם בזירה התימנית והערבית, כפי שהראה לאחרונה שמוליק לדרמן במאמר בפורום לחשיבה אזורית.

שנית, אין לצפות שאיראן תפסיק את תמיכתה בארגונים פלסטיניים או אחרים כצעד ראשון. מהלך שכזה יכול להגיע אך ורק כחלק מתהליך אזורי כולל, שראשיתו בפתרון הסכסוך עם פלסטין. על ישראל מוטלת חובה לבחון את כל האפשרויות לנטרול סכנות ואיומים בדרכים לא צבאיות. ישראל הרשמית מעולם לא דנה ביוזמת השלום של הליגה הערבית, שלפחות בתיאוריה יכלה לשים סוף לאלימות ולמלחמות בסביבתנו הקרובה והאמצעית, מפלסטין בגדה וברצועה ועד לבנון, תימן ואיראן. אך משום מה, כאשר אומרים שכל האופציות על השולחן, אף פעם לא נכללות האופציות שאינן מלחמה.

המאמר נגזר מתוך חיבור ארוך יותר שנכתב לאחר שנת מחקר עבור ה- Foreign Policy Research Institute וכלל מקורות מהתקשורת בערבית, בעברית ובפרסית, כמו גם מקורות ארכיוניים ועיתונאיים בסין. פרופ' ליאור שטרנפלד מלמד היסטוריה של איראן המודרנית במחלקה להיסטוריה ובתוכנית ללימודים יהודיים באוניברסיטת פן סטייט. מחבר הספר "בין איראן לציון: יהודי איראן במאה העשרים".