זה שפתרון שתי המדינות קרס, לא אומר שמדינה אחת היא הפתרון

המצדדים במודל הקלאסי של פתרון שתי המדינות, על דגמיו השונים, והמתנגדים לו, התומכים בו והמבקרים אותו, המרוממים והמספידים אותו – בין כולם שוררת כעת הסכמה כי הפתרון הזה מת, כי מותו נקבע בערך בקיץ 2000, וכי הניסיונות המאוחרים להחייאתו נידונו מראש לכישלון.

מותו של פתרון שתי המדינות הקלאסי, שנולד לפני כמעט שלושה עשורים, מעלה שתי שאלות עקרוניות שעליהן מנסה החוקר האמריקאי פרופ' איאן לוסטיק לענות בספרו מעורר המחשבה, "הפרדיגמה האבודה: מפתרון שתי המדינות למציאות המדינה האחת", שתורגם לאחרונה לעברית (הוצאת רסלינג). השאלה הראשונה עוסקת בעבר ומבקשת לנתח באופן רציני את הסיבות למות פתרון שתי המדינות. השנייה עוסקת בעתיד ומבקשת לנתח ברצינות דומה את המשמעויות והאפשרויות הכרוכות במות פתרון שתי המדינות.

בטרם אדון בספרו של לוסטיק, אני מבקש להדגיש כי מה שמת ונקבר הוא פתרון שתי המדינות בגרסתו הקלאסית, המבוססת על חלוקה פוליטית ופיזית-דמוגרפית בין פלסטינים ויהודים-ישראלים. כתומך ביוזמת "שתי מדינות מולדת אחת", המקדמת את גישת ה"חלוקה ושותפות", הבחנה זו היא בעלת חשיבות מיוחדת עבורי. וכעת, בחזרה לספרו של לוסטיק.

לוסטיק מונה שלושה גורמים, או עקרונות, המסבירים את חוסר הנכונות או היכולת של ממשלות ישראל להיענות לדרישה הפלסטינית למדינה ריבונית:

העקרון הראשון הוא אסטרטגיית "חומת הברזל", או אסטרטגיית העוצמה הצבאית. על פי מנסחיה המקוריים, ישראל תוכל להיענות לדרישה הפלסטינית רק לאחר שהפלסטינים ותומכיהם הערביים יובסו; אסטרטגיה שבסופו של דבר פעלה, באופן אירוני, לטובת הגישה הישראלית המקסימליסטית, השואפת להתרחב.

העקרון השני הוא גורם "השואתיות": השואה – כפי שדומיינה, פורשה והופעלה בפסיכולוגיה הקולקטיבית ובתרבות הפוליטית של היהודים בישראל – שימשה כחסם בפני התקדמות לקראת פתרון שתי המדינות. במילים אחרות, הטראומה של השואה נוצלה כדי לתאר את הסכסוך הישראלי פלסטיני במונחים קיומיים, מה שסיכל את הרצון או את היכולת לנהל בתום לב את המשא ומתן לפתרונו.

העקרון השלישי שמונה לוסטיק הוא ההשפעה המשמעותית של הלובי הישראלי בארה"ב על מדיניות החוץ שלה, שהביאה לתמיכה אמריקאית עצומה ובלתי מסויגת בישראל, מה שבתורו עודד את הגישות הלוחמניות ובעלות שאיפות ההתפשטות, במקום לעודד את השאיפה לשלום ולפשרה.

השילוב בין שלושת הגורמים או העקרונות הללו מסביר, לדעת לוסטיק, את מותו של פתרון שתי המדינות, על שלל דגמיו.

ללא ספק, יש לשבח את לוסטיק על הזיהוי והחשיפה של גורמי היסוד הללו, ועל הצגת האופן המובהק והמשמעותי, שבו כל אחד מהם תרם לקריסת מודל שתי המדינות. ייתכן שהיה עליו להוסיף שני גורמי יסוד נוספים: האחד שהציע שלמה זנד, שבביקורתו על הספר שם דגש מיוחד על המיתוס הציוני המכונן של "החזרה לאדמה הבתולית אחרי אלפיים שנות גלות", מיתוס שלדעתו של זנד אחראי במידה רבה למפעל ההתנחלויות, להתרחבות הטריטוריאלית ול"גאולת האדמה".

הגורם השני קשור לחששות של יהודים ישראלים רבים מפני "הכוונות הנסתרות" של הפלסטינים או "הדרישות המוגזמות" שלהם.

אך גם ללא התוספות הללו, ההסבר של לוסטיק לקריסת פתרון שתי המדינות נותר משכנע בהחלט. והוא משכנע במידה דומה כאשר הוא טוען שעם קריסת פתרון שתי המדינות, תנועת השלום הישראלית נמוגה, או נסוגה לאחור.

מציאות המדינה האחת

מותו של המודל הקלאסי של פתרון שתי המדינות חשף את פרצופה המכוער של המציאות השוררת בפלסטין/ישראל, מזרחית לים התיכון ומערבית לנהר הירדן – מציאות של מדינה אחת דו-לאומית, כפי שמכנה אותה לוסטיק. ואולם הגדרה מדויקת יותר תהיה: מציאות של מדינה דו-לאומית אחת תחת משטר אפרטהייד. זוהי מדינה דו-לאומית במציאות של עליונות יהודית, המשיתה דרגות שונות של דיכוי נגד אוכלוסיות פלסטיניות, ובכללן הפלסטינים אזרחי ישראל.

לאמיתו של דבר, זאת המציאות שאנו חיים בה מזה עשורים, אך במשך שנים רבות היא הוסתרה תחת המעטה של פתרון שתי המדינות. ברור שהמציאות הזו לא נולדה בשנת 2000 או לאחריה, אלא שנים רבות קודם לכן. לזכותו של לוסטיק ייאמר שהוא מוכן סוף סוף להסתכל למציאות הזו בעיניים, להכיר בה כהווייתה ולהציע דרכים להתגבר עליה.

באופן דומה, יש לשבח את הארגונים בצלם, Human Rights Watch ואמנסטי אינטרנשיונל על ההכרה במציאות האפרטהייד וחשיפת פניה המפלצתיות. מצער, עם זאת, שבמציאות הזו לא הכירו שנים רבות קודם לכן. עד כאן שבחיי על הספר ומחברו.

עורמת התבונה בהיסטוריה

 אינני אידיאליסט הגליאני, וגם איני סבור כי החשיבה ההגיונית מובילה אותנו בעורמה ליעד הסופי של מדינה דמוקרטית אחת עם זכויות אזרחיות שוות לכל. לוסטיק מפציר בנו – פלסטינים ויהודים ישראלים שאכפת לנו, ולתומכינו הבינלאומיים – לצאת למסע מפרך בן עשרות שנים ואפילו של דורות במאמץ להגיע ליעד הנכסף הזה. הוא משוכנע שבסופו של דבר נגיע אליו, למרות אורך המסע והקשיים הכרוכים בו.

לוסטיק גם מפציר בנו שלא להתנגד לסיפוח, אלא לנסות ולעצב את אופיו, שכן הוא עשוי להתברר כברכה במסווה. לוסטיק גם נוטה להאמין שאפילו זיכרון השואה צפוי להוביל בסופו של דבר להזדהות עם סבלם של הפלסטינים; עורמת התבונה של ההיסטוריה מגלמת את שתי האירוניות האלה. האירוניה הגדולה מבין השתיים היא שפתרון שתי המדינות, שהוצג וקודם כדי לסכל את הקמתה של מדינה דמוקרטית אחת לכולם, עורר חלחלה בקרב ציונים מושבעים, ובאופן אירוני, דווקא מותו הוא שיובל בסופו של דבר למדינה האחת, לפי לוסטיק.

אין לי ספק כי כל עוד הלאומיות האתנית היא האידיאולוגיה השלטת, הקמתה של מדינה דמוקרטית אחת עם זכויות אזרחיות שוות לכל תהיה בלתי אפשרית. רק נביאים יוכלו לומר מתי הלאומיות האתנית תחדל להיות האידיאולוגיה הדומיננטית באזור הזה ומעבר לו. במילים אחרות, לא סביר שהחיפוש אחר מודל חדש של פתרון שתי המדינות ייפסק, והמסע המפרך שמציע לוסטיק לעבר מדינה דמוקרטית אחת ימשיך, ככל הנראה, לסטות ממסלולו שוב ושוב.

יש להצטער על כך שלוסטיק לא בוחן ברצינות יעדים סופיים צנועים, אך ריאליים יותר, המבוססים על זכויות לאומיות שוות במקום מדינה דמוקרטית אחת לכולם. הוא פוטר בפזיזות ובחוסר צדק, לדעתי, את יוזמות הקונפדרציה השונות, שהחלו צומחות בשנים האחרונות.

לוסטיק צודק בטענה כי בהינתן מציאות המדינה הדו-לאומית הנוכחית, מתן אזרחות שווה לכולם הוא הדרך היחידה להימנע ממשטר אפרטהייד רשמי. עם זאת, הוא טועה במסקנה לפיה הזכויות האזרחיות השוות כרוכות בהכרח בהקמתה של מדינה דמוקרטית אחת לכל.

ההסבר שמספק לוסטיק למותו של פתרון שתי המדינות משכנע לאין ערוך יותר מנימוקיו להקמתה הבלתי נמנעת של מדינה דמוקרטית אחת לכל. ואם כך, ניתן לשאול עד כמה הטייתו לטובת מדינה דמוקרטית אחת השפיעה על הניתוח שלו, במיוחד בפרק 5 בספר.

לסיכום, "הפרדיגמה האבודה" מציג ניתוח מאלף, משכנע ובנוי לתלפיות של מותו של מה שניתן לכנות המודל הקלאסי של פתרון שתי המדינות, ניתוח שמבהיר כי האידיאולוגיה הציונית היא האחראית העיקרית למוות הזה. אך הקביעה כי מותו של פתרון שתי המדינות מבשר את הפצעתה של מדינה דמוקרטית אחת, לאחר העלטה העמוקה והארוכה של משטר האפרטהייד, היא קביעה מפוקפקת.

אישית, אני מאמין כי הוא עשוי לבשר דווקא את לידתו של מודל חדש של פתרון שתי המדינות, מודל המציע הפרדה פוליטית ללא הפרדה פיזית-דמוגרפית בין אזרחיה של ישראל הדמוקרטית ואזרחיה של פלסטין הדמוקרטית העתידית.

סעיד זידאני הוא פרופסור (אמריטוס) לפילוסופיה באוניברסיטת אל-קודס. המאמר מבוסס על הרצאה באירוע להשקת התרגום הערבי של הספר "הפרדיגמה האבודה" של איאן לוסטיק באוניברסיטה העברית.  תרגמה מאנגלית: אורלי נוי