אוקטובר 2000: אז קראו לנו אויבים, עכשיו קוראים לנו "זמניים"

עבודה בעברית אינה מחליפה זיכרונות או שייכות לאומית. הפגנה באום אל-פחם ב-2 באוקטובר 2000 (צילום: יוסי זמיר / פלאש90)

בשלוש השנים האחרונות, כשאומרים אוקטובר חושבים קודם כול על 7 באוקטובר 2023. קשה אחרת, לנוכח מה שקרה באותו יום וכל מה שבא אחריו. אבל לפלסטינים בישראל יש מועד נוסף שמצוין באותו חודש. 1 באוקטובר 2000 נשאר תאריך שבלעדיו קשה להבין את חיינו כאן. עברו 26 שנים. המשפחות עדיין מחכות לצדק, ואנחנו עדיין שואלים מה שווה האזרחות שלנו כשאנחנו זקוקים להגנה או כשאנחנו יוצאים להפגין.

האינתיפאדה השנייה פרצה בסוף ספטמבר 2000, בעקבות כניסתו המתגרה של אריאל שרון למתחם אל-אקצא והדיכוי וההרג שבאו אחריה. ב-1 באוקטובר התפשטו המחאות ליישובים שלנו. אנשים יצאו למען אל-אקצא ובסולידריות עם בני עמם. במהלך האירועים הרגה המשטרה 13 צעירים: 12 אזרחים ופלסטיני מעזה. זה לא היה עוד אירוע בתולדות המחאה, אלא רגע שהגדיר מחדש את היחסים שלנו עם המדינה.

המדינה התייחסה לעצם קיומנו כבעיה הרבה לפני אוקטובר. אחרי הנכבה ועד 1966, רוב הפלסטינים שנותרו בארץ חיו תחת ממשל צבאי, ונזקקו להיתרים כדי לנוע ממקום למקום או להגיע לעבודה. המדינה הפקיעה אדמות והגבילה את ההתארגנות הפוליטית. היא העניקה להם אזרחות, ובאותה נשימה התייחסה אליהם כאל סכנה. גם אחרי ביטול הממשל הצבאי, המאבק על הקרקע נמשך. יום האדמה ב-1976 הבהיר ששנות הדיכוי לא ניתקו את האנשים מאדמתם או מזהותם.

בשנות ה-80, וביתר שאת בשנות ה-90, התרחבו אפשרויות ההשכלה והתעסוקה ומעמד הביניים הערבי גדל, לצד הסכמי אוסלו והסכם השלום עם ירדן. אפשר לקרוא את השינוי כמעבר חלקי מהמקל לגזר: אולי השילוב הכלכלי ישיג את מה שהדיכוי לא השיג. אבל שיפור חיינו היה זכות שנאבקנו עליה, לא תשלום תמורת ויתור על פלסטין. עבודה בעברית אינה מחליפה זיכרונות או שייכות לאומית.

ואז הגיע אוקטובר 2000. "ערביי ישראל" לא הפכו לערביי ישראל במובן שהממסד ביקש לייחס לכינוי: קבוצה מנותקת מעמה. מי שחשב שאדם שלומד בעברית, עובד עם יהודים ומשפר את מצבו הכלכלי יחדל להתעניין בגורל הפלסטינים, גילה שטעה. לא הפכנו פתאום לפלסטינים כשיצאנו לרחובות. היינו כאלה גם קודם. התגובה המשטרתית הראתה עד כמה מהר יכולה המדינה לעבור מדיבור על שילוב להתייחסות לאזרחיה כאל אויב.

עדיין מחכות לצדק. משפחות הרוגי אוקטובר 2000 מפגינות מול בית המשפט העליון בירושלים בזמן דיוני ועדת אור, ב-11 ביוני 2001 (צילום: פלאש90)

ועדת אור היתה יכולה לפתוח דרך אחרת. הדוח שלה מ-2003 תיאר אפליה והזנחה, הציג דרישה לשוויון ולטיפול בסוגיות קרקע ותכנון, ועמד על הצורך לכבד את ביטויי הזהות של האזרחים הערבים. מהמשטרה דרשה הוועדה לעקור דעות קדומות, להבהיר לשוטרים שהציבור הערבי אינו אויב, לקיים עימו קשר ולהגן עליו מפשיעה. כדי לשקם את האמון, המשטרה היתה צריכה לשנות את התנהגותה כלפינו.

אלא שעל הרג 13 הצעירים לא הוגש אף כתב אישום. ועדת אור לא היתה בית משפט פלילי, אבל היא פרסמה המלצות אישיות שנגעו בין היתר לשר לביטחון פנים דאז שלמה בן עמי, מפכ"ל המשטרה דאז יהודה וילק ומפקד המחוז הצפוני של המשטרה דאז אליק רון. מה אמורות המשפחות לעשות עם ההכרה באחריות, כשאיש אינו עומד לדין על ההרג? ואיזה מסר עובר לשוטר שרואה כיצד הסתיימו התיקים האלה?

כשמדברים על אמון במשטרה, כדאי להתחיל משם. אזרח צריך לדעת שהמשטרה תבוא אם מאיימים עליו, שתגן עליו גם כשהוא מפגין, ושאם שוטר יפגע בו יהיה מי שיחקור את הפוגע. המדינה דורשת מאיתנו להעיד, להתלונן ולשתף פעולה. אנחנו מבקשים לדעת מה יקרה לנו אחרי שנצא מתחנת המשטרה, ומי יעמוד לצידנו אם מי שאיים עלינו יחכה ליד הבית.

היו מאז תוכניות כלכליות, ובהן החלטות 922 (תוכנית החומש להשקעה כלכלית במגזר הערבי) ו-550 (התוכנית הכלכלית לצמצום פערים בחברה הערבית). היו צעדים להכשרת שוטרים בעקבות הוועדה. אי אפשר למחוק אותם מהחשבון. ובכל זאת, בחיי היומיום רבים מאיתנו פוגשים משטרה שמגיעה בכוחות גדולים להפגנה, בעוד ההגנה מפני מי שסוחט אותנו או יורה על ביתנו מתעכבת.

אמון אינו תנאי מוקדם שהקורבן צריך לספק כדי לזכות בהגנה. הוא נבנה כשהמשטרה מגינה עליו, תופסת את מי שמאיים עליו ומביאה אותו לדין. בעל עסק שחושש מנקמת ארגון פשע צריך להביא בחשבון גם את שלום ילדיו ועובדיו. אם הוא חושש שתלונה רק תחמיר את מצבו, כמה תועיל לו עוד קריאה לשתף פעולה? המשטרה צריכה להראות שהיא מסוגלת להגן על מתלוננים ועדים ולפגוע במקורות הכוח של הארגונים. האחריות לכך נשארת שלה גם כשהציבור איבד בה אמון.

שפת הגירוש

העבר שלנו מפריע להסבר שלפיו הכול מתחיל בתרבות הערבית. נתוני מקרי הרצח בין 1980 ל-2000 משתנים בין המקורות, וחלקם הם למעשה אומדנים. בדיקת "גלובס" לנתוני הכנסת מצביעה על 18 נרצחים ערבים בממוצע לשנה בין 1980–1999. רבים מאיתנו גם זוכרים מה היה קורה ביישוב אחרי רצח. אנשים היו מדברים עליו במשך שנים. היום אנחנו מתקשים לזכור את שמות כל מי שנהרגו בשבוע שעבר.

היו פשעים, סכסוכים וקטטות שהסתיימו באסון. אבל שלטון של ארגוני פשע, גביית דמי חסות והנשק שמכתיב לאנשים אם לפתוח חנות ולאן מותר להם ללכת לא היו המציאות המוכרת שלנו. גם כששמענו על כנופיות ביישובים יהודיים, התופעה נראתה רחוקה מאיתנו. ארגון פשע זקוק למרחב שבו יוכל להתחמש, לגבות כסף ולאיים בלי לשלם מחיר. המדינה יכולה להגביל את מעורבותה לכל התחומים האחרים, ולאפשר לו להשתלט על המרחב הנחוץ לו.

אירועי מאי 2021 היו נקודת מפנה נוספת ביחסים של הפלסטינים האזרחים עם המדינה. צעירים, שחלקם נולדו אחרי שנת 2000 וגדלו עם חדשות הפשיעה ועם היחלשות הפעילות הפוליטית, יצאו לרחובות למען אל-אקצא ושייח' ג'ראח. הם הפתיעו גם חלקים בחברה שלנו. אחר כך באו המעצרים, המשפטים והעונשים. צעיר שרואה מה קרה לחבריו חושב על כך לפני ההפגנה הבאה. לכך נוספו איסורים על מחאות ורדיפת ביטויי סולידריות בזמן המלחמה בעזה. הפחד הזה הוא אחד הדברים שצריך להביא בחשבון כששואלים מדוע המחאה היתה מצומצמת. שתיקה אינה מלמדת בהכרח על מה שאדם מרגיש כלפי בני עמו.

בשנים שלאחר מכן החריף גם משבר הפשיעה. מספר קורבנות האלימות והפשיעה טיפס ליותר מ-200 בשנה. העלייה לא היתה רצופה: לפי נתוני יוזמות אברהם, ב-2022 ירד מספר הקורבנות ל-116, אבל ב-2023 הוא זינק ל-245 וב-2025 הגיע לשיא של 252. לפי נתוני הכנסת, עד מרץ 2025 הוגשו כתבי אישום רק בכ-20% מאירועי הרצח בחברה הערבית בשנים 2021–2024, לעומת 65% בחברה היהודית. כך העמיק הפער בין עוצמת המדינה מול מחאה לבין כישלונה להגן על חיינו.

כשמחברים את הדברים, אפשר להבין מדוע רבים בחברה שלנו משוכנעים שאחרי שהמקל והגזר לא הצליחו לנתק אותנו מזהותנו, המדינה הניחה לנו לשקוע בפשיעה. התחזקות הימין והצגתנו כאיום מעמיקות את החשד. אין במספרים לבדם ראיה להוראה סודית, אבל כמה שנים אפשר לתאר את אותה הפקרה ככישלון, כשמי שאחראים לה יודעים מה היא עושה לחברה שלמה? לא צריך להיכנס לערים שלנו בטנקים כדי שאנשים יפחדו לצאת מהבית.

מי שפוחד לחיי ילדיו או צריך לשלם דמי חסות כדי להמשיך לעבוד מוצא פחות זמן וכוח למאבק על זכויותיו. מחאת האזרחים הפלסטינים נגד הפשיעה המאורגנת, בכיכר הבימה, ב-6 באוגוסט 2023 (צילום: אבשלום ששוני / פלשא90)

מי שפוחד לחיי ילדיו או צריך לשלם דמי חסות כדי להמשיך לעבוד מוצא פחות זמן וכוח למאבק על זכויותיו. לפעמים כל מה שהוא רוצה זה רק לעבור עוד יום בלי שיפגעו בו. לפשיעה יש אפוא גם תוצאה פוליטית: היא מחלישה את היכולת להתארגן ולדרוש שינוי. הפושעים אחראים למעשיהם, וגם בתוך החברה שלנו יש מי שמסייעים להם וצריכים לתת על כך את הדין. עם זאת, אחריות הפושעים אינה פוטרת את המדינה מהחובה להגן עלינו.

והמשטרה עצמה ממשיכה להרוג: בכתבה שפרסמנו ב"שיחה מקומית" ב-22 בספטמבר עמד מניין האזרחים הערבים שהמשטרה הרגה מאז שנת 2000 על 133. לכל מקרה נסיבות משלו, וצריך לחקור אותן. אבל שוב ושוב נדרשות משפחות להיאבק כדי לברר מדוע ירו בבן שלהן. הקלות שבה ערבי נתפס כסכנה המצדיקה ירי מוכרת לנו מהיחס לפלסטינים תחת כיבוש. היא ניכרת גם כאן.

מאז 7 באוקטובר, ההתבטאויות ששוללות מפלסטינים את אנושיותם נשמעות בגלוי ובתדירות שקשה היה לדמיין קודם. גם נציבות זכויות האדם של האו"ם תיעדה שיח כזה מצד בכירים ישראלים, בלי שנדרשו לתת עליו דין וחשבון. ככל שמתרגלים לדבר על עם שלם כאיום, קל יותר להצדיק פגיעה בו. מה שמקבל הכשר בעזה מרחיב את גבולות המותר בגדה, ומה שמתבסס בגדה מגיע גם אלינו. האזרחות אינה מבטיחה שהיחס הזה יעצור בקו הירוק.

דוגמה בוטה לכך מהזמן האחרון היתה המאחז שהוקם באזור א-רוס, הסמוך למג'ד אל-כרום, לפי דגם מאחזי הרועים בגדה המערבית, ואחר כך פונה. ב-28 בספטמבר חזרו פעילי ימין למקום, במקביל להפצת סרטוני הסתה, ותיארו את תושבי היישוב כ"תושבים זמניים", לפי אתר "נאס". זו אינה השוואה שהמצאנו: עומר רחמים, מנכ"ל מועצת יש"ע, קרא במפורש להעתיק מהגדה לנגב ולגליל את מודל תפיסת הקרקע באמצעות חוות ורעיית צאן ובקר.

כדאי להתעכב על המילה הזאת, "זמניים". אנשים מגיעים מבחוץ, מתמקמים ליד יישוב ומודיעים למי שחיים בו שהזמן שלהם כאן מוגבל. היום מכנים אותנו זמניים. מחר עלולים לדרוש את גירושנו, ואחר כך לנסות גם להוציא אותו לפועל. כבר ראינו איך היחס לחיי פלסטינים בגדה עובר לתוך ישראל. עכשיו מגיעים גם המאחזים, ואיתם שפת הגירוש. מי אמור להגן על תושבי מג'ד אל-כרום מפני ההסתה הזאת? אותה משטרה שוועדת אור דרשה ממנה לבנות איתם אמון?

שר האוצר בצלאל סמוטריץ' כבר אמר לחברי הכנסת הערבים ב-2021 שהם כאן "בטעות", מפני שבן גוריון לא גירש אותם ב-1948. כשאנחנו שומעים היום על "הגירה מרצון" מעזה, זו חזרה על אותו הרעיון. האם מי שרואה בפלסטיני אדם שמוטב שיעזוב מתכוון רק לתושבי הרצועה? אנחנו מכירים אנשים שכבר עזבו מחשש לעתיד ילדיהם. אין נתון כולל על היקף ההגירה, אבל יש די סיבות להקשיב להם ולשאול אילו ברירות נותרות למי שמרגיש שאינו יכול להגן על משפחתו כאן.

לכן 1 באוקטובר נשאר איתנו. 26 שנה אחרי, אנחנו עדיין דורשים מהמדינה לעשות את מה שוועדת אור אמרה שעליה לעשות: להכיר בנו, לכבד את זהותנו ולהגן על חיינו. במחאות שיצאו מסח'נין השנה ראינו שאנשים מסוגלים להתארגן גם אחרי שנים של פחד וייאוש. אנחנו רוצים לעבוד, לגדל ילדים ולהפגין בלי לחשוש שיירו בנו. מגיע לנו לחשוב גם על העתיד שלנו, ולא רק על איך לעבור את היום. ההישארות שלנו כאן היא זכות, לא שהות זמנית.