הפשיעה היא חלק מתוכנית פירוק העם הפלסטיני. מתי נתפכח?
ישראל מרסקת את הגדה באמצעות התנחלויות, את עזה במלחמה ובמצור, ואותנו, האזרחים הפלסטינים באמצעות ההזנחה והפשיעה. בעודי כותב את השורות האלה, יירצח ערבי נוסף. זהו מאבק על עצם הקיום שלנו, ועליו להיות מאבק לאומי מתמשך
לא "עניין תרבותי". מחאה נגד הפשיעה בחברה הערבית בתל אביב, ב-28 באוקטובר 2021 (צילום: אביב אבשלום / פלאש90)
זה כמעט שנתיים שהפסקתי לספור את הנרצחים בחברה שלי; זאת, למרות היותי עיתונאי שעוקב אחר האירועים האלה מדי יום. אני לא יודע כמה נרצחים היו מתחילת השנה – 122? 123? אולי 125? בכל מקרה, בין כתיבת הכתבה ועד לעריכתה ופרסומה, המספר ממשיך לעלות.
ישנן מפלגות ועמותות שעוקבות אחר המספרים. חלקן לא סופרות את הנרצחים ממזרח ירושלים ומהגולן, בטענה שמדובר בשטחים כבושים והנרצחים אינם אזרחים, אלא תושבים. אני חושב שזאת טעות: גם מקרי הרצח בירושלים ובגולן מתבצעים תחת האחריות של משטרת ישראל, לכן כולם באותה סירה.
כמעט בכל פעם שמדברים על הפשיעה בחברה הערבית בתקשורת הישראלית, במסדרונות הכנסת או בכל פגישה עם פוליטיקאי או פקיד כלשהו, חוזרים על המשפט "הבעיה נעוצה בתרבות הערבית", במטרה להסיר את האחריות מעצמו או מהגוף שהוא מייצג. אינני טוען שבתרבות וחברה הערבית, במנהגים ובמסורות שלנו, אין דברים שמעודדים אלימות. יש תופעות, רעיונות ואמונות כמו נקמה, סכסוכים משפחתיים וכיוצא באלה, שתורמים להתרחשות של כמה מהפשעים, אבל מה שקורה לפלסטינים אזרחי ישראל הוא משהו אחר לגמרי. הפשע המאורגן אינו חלק מהמנהגים הערביים.
האם יש הבדל בין המנהגים הערביים באום אל-פחם, לבין המנהגים והמסורות הערביים בג'נין, הנמצאת במרחק קילומטרים ספורים בלבד? בין טייבה לקלקיליה? בין כפר קאסם לטולכרם או בין נצרת לשכם? האם יש "הבדלים תרבותיים" בין מוקבילה, כפר קטן בעמק יזרעאל, לכפר ג'למה, שביניהם מפרידה רק גדר?
לפני כשנה ראיינתי את דובר המשטרה הפלסטינית, לואי רזיקאת. באותה עת, מספר הנרצחים בחברה הערבית בישראל היה 104 מראשית השנה, בעוד שמספר הנרצחים בגדה היה 16. בתוך ישראל, שיעור הפענוחים היה נמוך מ-25%, בעוד שמתוך 16 מקרי הרצח בגדה, המשטרה הפלסטינית ביצעה 13 מעצרים, וידעה גם את זהות החשודים בשלושת המקרים האחרים, שככל הנראה נמלטו לישראל או לשטח C, שם הביטחון נמצא באחריות ישראלית.
ההשוואה לגדה לא שכנעה אתכם? השוו לכל מקום בעולם שבו יש ערבים, ותגלו ששיעור הפשיעה כאן הוא הגבוה ביותר, גבוה בהרבה משיעור הרצח במדינות השכנות, בירדן, בלבנון ובסוריה (לא במהלך תקופת המלחמה). לפי מחקר שערך מכון טאוב, אם החברה הערבית בישראל היתה מדינה, היא היתה מדורגת במקום השלישי במדינות OEDC מבחינת מספר ההרוגים ל-100 אלף אזרחים, אחרי מקסיקו וקולומביה.
הטענה המגוחכת השנייה, אחרי "הבעיה היא בתרבות הערבית", היא ש"הערבים לא משתפים פעולה עם המשטרה ומסרבים להתערבות השב"כ". איך המשטרה רוצה שהערבים ישתפו פעולה איתה? להעיד נגד פושעים? האם אתם יודעים כמה ערבים אוימו, נורו ואפילו נרצחו בגלל מצלמות בחצר הבית שלהם שתיעדו פשע, או מפני שנחשדו בשיתוף פעולה עם המשטרה? מי יגן עליהם? איך המשטרה רוצה שהערבים יבטחו בה מלכתחילה? האם המשטרה ביקשה מתושבי נתניה או בת ים לשתף איתה פעולה נגד כנופיות פשיעה שנלחמה בהן? האם היא הטילה את האשמה על התושבים שם כשכשלה?
ומדובר במשטרה שבתחילת המלחמה הנוכחית רדפה צעירים ערבים בגלל שיתוף פוסט או אפילו לייק לפוסט ברשתות החברתיות; משטרה שיכולה להגיע תוך שעות למבצע רצח על רקע לאומני (פיגוע), גם אם התבצע במעבה היער; משטרה שברוב הפשעים הפליליים עוצרת את הרוצח אם הנרצח הוא יהודי מבלי לבקש שיתוף פעולה מהאזרחים. למשטרה כזו יש את כל הכלים והיכולות לבלום את תופעת הפשע המאורגן בחברה הערבית, אם רק היתה רוצה בכך. היא פשוט לא רוצה.
באשר לעירוב השב"כ – הארגון הזה כבר פועל בחברה הערבית ועוקב אחרי כל תנועה וכל פעילות. הוא לא מחכה לשיתוף פעולה של האזרחים, ואפילו לא לאישור לעבוד ולהתערב. אבל הוא פשוט לא רואה ברציחות שמתרחשות בין הערבים כאיום על הביטחון הכללי.
תושבי סכנין בדרכם אל עצרת יום האדמה המרכזית בדיר חנה, ב-30 במרץ 1983 (צילום: נתי הרניק / לע"מ)
ישנה טענה שלישית, שבה מואשמים המנהיגים הערבים בכלל וחברי הכנסת בפרט, בכך שהם לא ממלאים את תפקידם בהקשר זה, ובכך שעיקר הפעילות שלהם מתמקדת בסוגיה הפלסטינית. זו טענה שנמאס כבר להגיב עליה ולהפריך אותה. נתוני הכנסת מוכיחים שיותר מ-90% מהנושאים שבהם עוסקים חברי הכנסת הערבים קשורים לחייהם של האזרחים הערבים, אך התקשורת הישראלית מתעקשת להתמקד בעמדותיהם בנוגע לסוגיה הפלסטינית. בסופו של דבר, מנהיגים לא יכולים לעמוד מול כנופיות פשע – לא חברי כנסת, לא ראשי רשויות, ואפילו לא אנשי דת. אתם יודעים כמה ראשי רשויות מקומיות אוימו או הותקפו? כמה שייח'ים נורו? כמה מורים נהרגו?
מאז הנכבה והקמתה של מדינת ישראל, הנהגת המדינה החדשה ראתה בפלסטינים שנותרו בתוך הקו הירוק איום ממשי, והשיתה עליהם ממשל צבאי אכזרי עד סוף 1966. אחת הסיבות למדיניות זו היתה להפריד את קבוצת הפלסטינים הזו משאר בני עמם, ולהפוך אותם לקבוצה מפוחדת, ללא זהות לאומית.
בתקופת השלטון הצבאי השתמשה ישראל בכוח האש והנשק כדי להגביר את השליטה הביטחונית שלה בכמה תחנות, בראשן הטבח בכפר קאסם בשנת 1956. אם מישהו סבור שמדובר בפרשנות מופרכת, הוא מוזמן לקרוא את הפרוטוקולים של ישיבות המשטרה והשב"כ בשנות ה-60, שבהן מדובר במפורש על ההכרח להחליש את החברה הערבית, לשמור על רמת חיים נמוכה בה, ולהגביל את מספר האינטלקטואלים שקרבה, ואפילו עולות הצעות לגירוש בזמן מלחמה.
לפרק את החברה מבפנים
ההתנגשות הרשמית הראשונה בין מדינת ישראל לאזרחיה הפלסטינים אירעה ביום האדמה ב-1976, לאחר שהמדינה, כחלק מפרויקט ייהוד הגליל, ניסתה להפקיע אדמות באזורי סכנין, עראבה ודיר חנא. האזרחים הערבים סירבו להפקעה והכריזו על שביתה כללית. ישראל הגיבה בפלישה לכמה יישובים ערביים עם חיילים וכלי רכב משוריינים, ושישה אזרחים ערבים נהרגו. יום האדמה הפך לסמל לאומי לדבקותו של הפלסטיני במולדתו, ומצוין על ידי פלסטינים בכל העולם.
בשנות ה-80 ובעיקר בשנות ה-90, עם הסכמי אוסלו והסכם השלום עם ירדן, ניסתה מדינת ישראל לקצר את "המקל" ולהשתמש יותר "בגזר" ביחסה לאזרחיה הערבים, ולעודד תהליך של "ישראליזציה" בקרבם, זאת על ידי שיפור התנאים הכלכליים, הקלות מסוימות בשגרת החיים ותמיכה בערבים המצביעים למפלגות הציוניות. במקביל עוצבה תוכנית לימודים התואמת את הנרטיב הישראלי. לרגע חשבה ישראל שהצליחה בכך, עד שהופתעה באירועי אוקטובר 2000, שהוכיחו כי לא ניתן להפריד בין קבוצת אוכלוסייה ילידית לבין העם והזהות שלה – לא בכוח, לא בתרמית ולא בפיתוי.
לאחר אירועי אוקטובר 2000, היו מי שהחליטו להוציא מהמגירה את התוכנית השלישית לחברה הערבית: פירוקה מבפנים על ידי הצפתה בפשע. הכל החל בהצפת היישובים הערביים בכלי נשק באמצעות "הקלת" הברחתו ממחנות צבא, והעלמת עין מהתפשטותו המפחידה בחברה הערבית.
אירועי אוקטובר 2000 הוכיחו כי לא ניתן להפריד בין קבוצת אוכלוסייה ילידית לבין העם והזהות שלה. משפחות חללי אוקטובר 2000 מפגינות מחוץ לישיבת ועדת אור, ב-11 ביוני 2001 (צילום: פלאש 90)
ישראל אפשרה לנשק להתפשט, עד שהמספרים הגיעו למאות אלפי רובים ואקדחים. אחר כך העלימה המדינה עין מאירועים "קטנים" כמו בריונות, סחיטה ואיומים, וכך הפכו פורעי החוק הצעירים לראשי כנופיות. ישראל אפשרה גם את התפשטותן תופעות של תופעות נוספות, כמו הפרות חוקים כלכליים (חשבוניות פיקטיביות ושאר מופעי "הכסף הקל") – כל זאת תוך כדי המשך ההתנכלות לחברה הערבית בנושאי קרקע, דיור ועוד. מדיניות זו מחקה בפועל את האופק עבור צעירים ערבים רבים, והיעלמות האופק דוחפת חברות שלמות לפשע, כפי שקורה במקומות רבים בעולם.
אבל הגורם העיקרי שגרם לפשיעה להתפשט בדרך זו נותר אי פענוח הרציחות. שיעור המקרים המפוענחים נע במשך השנים בין 20% ל-30%, ונוטה לרדת למרות כל המחאות נגד התופעה. כאשר רוצחים יודעים שביכולתם לבצע את פשעיהם מבלי להיתפס, טבעי שהמספרים יעלו: ב-2014 היו 61 מקרי רצח, וב-2023 – יותר מ-240. כל חברה בעולם, שלווה ככל שתהיה, אם תיקלע לתנאים שבהם הועמדה החברה הערבית בישראל – תוכרע על ידי הפשע המאורגן. אי אפשר לחמוק מהמסקנה שמדובר בתוכנית מדינתית ברורה.
מה יוצא מזה לישראל?
אפשר לשאול – מה ישראל מרוויחה מהתוכנית הזו? הרי הפשיעה עלולה לפגוע גם ביהודים ובאיכות חייהם. תשובתי היא שישראל, שניסתה להפריד בינינו לבין בני עמנו בדרכים שונות מאז הנכבה, מפתחת תוכנית לכל קבוצה מהעם הפלסטיני שמשרתת את האינטרסים שלה: בגדה ובעזה היא פיתחה תוכניות לסכל את השאיפה להקמת מדינה פלסטינית על ידי הפרדתן זו מזו, מצור ארוך שנים על עזה, מלחמה אחר מלחמה ומבצע אחר מבצע, האצת מפעל ההתנחלות בגדה ובמזרח ירושלים, נישול מקרקעות, החלשת הרשות הפלסטינית, הריסות מתמשכות ופגיעה במקומות הקדושים בירושלים.
לא ניתן להפריד את כל התוכניות הללו מהתוכנית לפגיעה בפלסטינים אזרחי ישראל לאחר כישלון הדיכוי מחד גיסא וכישלון ניסיונות הישראליזציה מאידך גיסא, ולאחר כל הניסיונות לחלק את החברה לערבים, נוצרים, בדואים ודרוזים, שלא צלחו מספיק. כעת התוכנית היא להציף את החברה הערבית בפשע מאורגן.
כאשר חברה שלמה טובעת בפשיעה, כשסדר היום שלה הופך רק לספירת הנרצחים, וכשהדאגה העיקרית בה היא איך לשרוד, טבעי שהיא תפסיק לחשוב כחברה, תפסיק לעסוק בנושאים מרכזיים כמו הסוגיה הפלסטינית, תפסיק לדרוש שיפור בתנאי החיים שלה, תפסיק לדרוש זכויות טבעיות כגון תשתיות, שלא לדבר על מסגרות תרבותיות, תקציבים ודברים נוספים שהחברה הערבית זקוקה להם באופן אקוטי.
וישנה נקודה נוספת שצריך להצביע עליה: ישראל, באמצעות חוקיה והשפעתם על אורח החיים של החברה הערבית, ביטלה את המבנה הפטריארכלי המאפיין חברות מזרחיות, שבתוכו פועלות ועדות פיוס שבטיות, המקנות תפקיד מכריע למנהיגי המשפחה בהשפעה על מהלך החיים ועל נושאי האלימות בפרט.
בגדה המערבית, למשל, הרשות הפלסטינית עוצרת את הרוצח, ולאחר מכן נערך הליך פיוס בין שתי המשפחות באמצעות מנגנונים שבטיים. ישראל החלישה במכוון את המבנה הזה בחברה הערבית, אך לא ביססה במקומו את שלטון החוק, כפי שצריכה כל מדינה נורמלית לעשות, בעיקר בנושאי אלימות ופשיעה. כך נקלעה החברה הערבית למצב שבו אין בה שלטון חוק מצד אחד, אבל מנגד אין גם כוח והשפעה לחברה אחרי שהמבנה הפטריארכלי קרס.
"המנהיגות הערבית המקומית והארצית חייבת להפעיל לחץ על מנת לבנות תוכנית ממשלתית ארוכת טווח". חברי כנסת באוהל המחאה נגד הפשיעה בחברה הערבית מול משרד ראש הממשלה בירושלים, ב-3 בנובמבר 2019 (צילום: באדיבות הרשימה המשותפת)
בשנתיים האחרונות התרחשו רציחות משולשות ומחומשות, גם בתוך מסגדים; ראשו של קורבן אחד נערף והושלך הרחק מהגופה; גופות נחטפו; נעשה שימוש בטילי נ"ט ובמל"טים. את מקרי הירי והשלכת רימונים לבתים ולרכוש, השלכת פצצה ושריפת כלי רכב לא ניתן כבר לספור. ריבוי האירועים הופך את ההתייחסות אליהם לבלתי אפשרית כמעט. לא ניתן לספור גם את הפצועים, הם אפילו לא מוזכרים, אף שחלק גדול מהם הפכו לנכים, לחלקם נכרתו גפיים, ואחרים מונשמים עד היום.
מאחורי כל נרצח או פצוע ישנה משפחה שלמה שנהרסת, פשוטו כמשמעו. כל זה בנוסף לתופעה חדשה שמרעידה את החברה הערבית: בהיעדר סמכות והגנה מטעם המדינה, משפחות שלמות נמלטות לערים וליישובים אחרים, חלקן לגדה, אחרות לטורקיה, לאיחוד האמירויות או למדינות באירופה. עדיין אין נתונים רשמיים באשר להגירה בחברה הערבית כתוצאה מהפשע המאורגן, אך ניתן לשער שהם ייחשפו במועד מאוחר יותר.
איך מתמודדים עם התופעה הזו?
ההכרה בכך שהנושא ביסודו פוליטי, וכי מדובר בתוכנית לפגוע בחלק הזה מהעם הפלסטיני, היא ההתחלה של ההתמודדות הנכונה איתו. יש להתמודד עם הסוגיה הפוליטית הלאומית הזו כמו שעומדים מול כל פרויקט פוליטי-לאומי, כי המדינה לא תשנה את המדיניות שלה. נכון שהמספרים גדלו בתקופת השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר וממשלת הימין, בשל עוינותם הישירה לחברה הערבית, אבל העלייה האמיתית החלה לפני כן. התוכנית הזו היא הרבה מעבר לאישיותו של השר או מדיניותו, ושינוי צפוי לבוא רק כאשר המדינה תרגיש שיש לחץ אמיתי עליה לשנות את מדיניותה. וזה בדיוק תפקידו של הפרויקט הלאומי, הכרוך במאבק מתמשך.
אני מדגיש את המילה המשכיות, כי המאבקים של החברה הערבית מתאפיינים בחוסר המשכיות, וכך ניתן ללמוד מההמשכיות המחאה נגד ההפיכה המשפטית. אף שהשינויים במערכת המשפט לא ישפיעו על חייהם של יהודים בתל אביב ובמרכז במידה שבה תופעת האלימות והפשיעה משפיעה על חייהם של האזרחים הערבים, אנחנו נכשלים גם עכשיו בארגון כל מאבק מתמשך בנושא הבוער הזה. הדבר נובע מהיעדר פרויקט אמיתי, שכן המאבקים מובלים על ידי גורם מארגן אחד, או על ידי ועדת המעקב שאיבדה את היכולת להניע אנשים, מסיבות רבות שלא זה המקום והזמן לדון בהן. המשכיות המאבק, בנוסף להפעלת הלחץ על ישראל, תגביר את המומנטום סביב הנושא, ותתרום לכך שהוא יגיע לעולם הרחב, שעד כה ראה בנו סוגיה פנים-ישראלית ולא חלק מהסכסוך הישראלי-פלסטיני.
כל עוד לא תהפוך הפשיעה לסוגיה לאומית ולא ניאבק בה במסגרת פרויקט לאומי אמיתי – דבר לא ישתנה, ומספר מקרי הרצח ימשיך לעלות. בזמן שאכתוב את הכתבה הבאה על הפשיעה יתרחש עוד רצח, ובזמן עריכת המאמר יתרחש רצח שני, שלישי או רביעי. התוכנית הישראלית מצליחה במקום שבו אנחנו, כחברה, נכשלים.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
