החזון החינוכי של איזנקוט הוא, במילה אחת, קטסטרופה
מאחורי תוכנית החינוך של איזנקוט מסתתרת אותה אידאולוגיה ניאו-ליברלית מסוכנת וכושלת שמקדם פורום קהלת: החלשת אחריות המדינה, הפרטת הניהול והפיכת המורים והתלמידים לנתונים בטבלאות מדידה
מפלגת ישר! הולכת צעד נוסף לעבר התהום ומציבה בחזונה את האוקסימורון השקרי: אוטונומיה ואחריותיות. יו"ר מפלגת ישר!, גדי איזנקוט, ב-27 ביולי 2026 (צילום: אבשלום ששוני / פלאש90)
נתחיל מהסוף: אחריותיות בחינוך זה ההפך מאחריות, ההפך מאוטונומיה, ההפך מאמון, ובעיקר – ההפך מחינוך. במדינות שניסו זאת תקציב החינוך גדל, מנגנוני הפיקוח תפחו, ההישגים לא השתפרו והפערים לא הצטמצמו. מדובר במערכת אכזרית של בחינות חיצוניות תכופות, המבטלת כל פעולה בית ספרית אחרת מלבד הכנה לבחינות. התלמידות והתלמידים, המורות והמורים, המנהלות והמנהלים – כולם משועבדים לטובת מסיבת העיתונאים השנתית של שר החינוך, שיתפאר בשיכרון כוח על הצלחתו בשקר התקדמות כלשהו.
מאכזב מאוד לגלות שזה חזון החינוך של שתי המפלגות המבקשות להחליף את הממשלה הנוכחית, ביחד וישר!, שיסודותיו בחיסול אחריות המדינה לשירותים החברתיים.
>> אל תתפתו: בנט מסוכן לחינוך ולמדינה
הדברים מתבררים מפרסום התוכנית "לחינוך ממלכתי ומצטיין" באתר האינטרנט של מפלגת ישר!, ובהרצאה המוצגת שם, של השר לשעבר מתן כהנא. התוכנית דומה מאוד לתוכניות שעליהן כבר כתבתי: תוכנית נפתלי בנט ותוכנית יש עתיד. יש בה הרבה מאוד "כל ילדינו יהיו בעלי זהות לאומית מגובשת", בתוספת "שורשים עמוקים ביהדות", ללא שום התייחסות לרב-תרבותיות המאפיינת את החברה בישראל. את זה גם הליכוד יכול.
עוד בתוכנית, הצעה לפרק את משרד החינוך ולהעביר את סמכויותיו לרשויות השלטון המקומי. התוצאה תהיה פערים באיכות החינוך בין רשויות עשירות ועניות והעברת ניהול בתי הספר לרשתות ניהול פרטיות – כפי שהשלטון המקומי עושה כבר היום.
כמו כן, מוצע להעסיק את המורות והמורים בחוזים אישיים על מנת להחליש את כוחם של ארגוני המורים ולצמצם את ההגנות שהם מספקים לעובדים. כפי שנמצא במחקר של בנק ישראל, התוצאה תהיה תחלופה מהירה של מורות ומורים חדשים וזולים. לאחר שנתיים-שלוש, הטובות והטובים שבהם ימצאו עבודה עם שכר טוב יותר, והפחות טובים יעדיפו לעבור להעסקה ישירה עם ביטחון תעסוקתי.
אלא שכאן הולכת מפלגת ישר! צעד נוסף לעבר התהום ומציבה בחזונה את האוקסימורון השקרי: אוטונומיה ואחריותיות.
אחריותיות זה ההיפך מאחריות
בעולמן של מדינות הרווחה, האחריות על השירותים החברתיים מוטלת על הממשלה. שר האוצר אחראי לספק את התקציב הנדרש לחינוך, שר החינוך אחראי לספק תוכניות לימודים מצוינות, והרשות המקומית מספקת את מבנה בית הספר. מנגד, במגזר העסקי, לא באים בדרישות לבעל המאה והדעה, כיוון שזה העסק שלו. על כן האחריות יורדת עד לדרג המבצע הנמוך ביותר, שעליו מוטל לספק את התוצרת. בדרך לשם, האחריות (של הבעלים) הופכת לאחריותיות (של העובד).
מסתתר כאן שינוי נוסף. בעולם של "אחריות" מודדים את התנאים המאפשרים את ביצוע העבודה, כלומר את התשומות. לעומת זאת, בעולם של "אחריותיות" מודדים את תפוקות העובד. למשל, כמה קופסאות הוא ארז בשעה? כמה חולצות הוא מכר בשבוע? ואם יש לו תלונות לגבי תנאי העבודה, שיתכבד וימצא עבודה אחרת.
מכיוון שאי אפשר למדוד "חינוך", בחרו בדרך הקלה והאכזרית ביותר: למדוד את ציוני התלמידים במבחנים סטנדרטיים חיצוניים בהבנת הנקרא ובחשיבה מתמטית. תלמידי תיכון ביהוד בבחינת הבגרות במתמטיקה, בינואר 2022 (צילום: יוסי זליגר / פלאש90)
בארה"ב אימצו בשנות ה-80 את אידאולוגיית האחריותיות והעבירו אותה מהמגזר העסקי למגזר השירותים החברתיים. התהליך מתואר בספרו של פרופ' חן למפרט, "ילדים חסרי ערך: על מחיר החינוך ההישגי" (הוצאת מופ"ת).
מעתה אין מודדים עוד את חלוקת התקציב, איכות תוכניות הלימודים, טיב הכשרת המורים, או העזרים העומדים לרשות המורות והמורים לביצוע תפקידם. במקום זאת בודקים אם המורות והמורים מספקים את "העבודה". יהיו התנאים אשר יהיו, מהמורה מצופה שכל התלמידות והתלמידים בכיתתו יעברו את רף המינימום הסטנדרטי שנקבע.
ומכיוון שאי אפשר למדוד "חינוך", בחרו בדרך הקלה והאכזרית ביותר: למדוד את ציוני התלמידים במבחנים סטנדרטיים חיצוניים בהבנת הנקרא ובחשיבה מתמטית. כל פעולות בית הספר צומצמו לשני מספרים.
אחריותיות זה ההיפך מאוטונומיה ואמון
כולם יודעים ששני הציונים שנבחרו אינם מעידים על האישיות, הידע, היכולות, העניין, הצרכים, הרצונות, הרגשות והתקוות של הילדות והילדים. כולם גם יודעים שההישגים במבחנים קשורים בקשר הדוק להשכלת ההורים ולמעמדם החברתי-כלכלי, ולא לאף פעולה מפעולות בית הספר. אבל אידאולוגיית האחריותיות מחייבת למדוד משהו, והיא לא מצאה שום מדד זמין אחר.
למה זה טוב? זה לא טוב. התוצר היחיד של מערכת המדידות האלה היא מיון התלמידות והתלמידים לפי המעמד החברתי-כלכלי של הוריהם. כך בדיוק קרה בצ'ילה בטרם התנערה מהתוכנית וחוקקה מחדש חוק חינוך ממלכתי באחריות המדינה.
ואיפה האוטונומיה? אין אוטונומיה! מדובר בעטיפה שקרית שנועדה למכור מוצר פגום. מכיוון שהכול תלוי בשני המבחנים שהוזכרו, בית הספר אינו יכול לעשות דבר מלבד להכין את תלמידיו לשני המבחנים. לשם כך פורקו תוכניות הלימודים בשפה ובמתמטיקה לשלבי התקדמות, וכל המורות והמורים וכל התלמידות והתלמידים נדרשים לצעוד בנתיב שלבים אלה, אחד לאחד. אין שום התייחסות לאדם – המורה או התלמיד – ובלבד "שיביא תוצאות".
במפלגת ישר! הרהיבו עוז להציג את תוכנית הזוועה הזאת תחת הכותרת "אמון בשטח". כך כתבו: "האמון במנהלים והמנהלות הוא המפתח להזנקת איכות החינוך בישראל. הענקת אוטונומיה פדגוגית ותקציבית לבתי הספר ולרשויות המקומיות תאפשר לתת את המענה המדויק ביותר לתלמידים במערכת".
עד כאן זה נכון מאוד, אבל יש אבל: "חופש הפעולה אינו עומד לבדו, הוא מגיע לצד אחריותיות מלאה, מדידה, שקופה וציפייה ברורה לתוצאות. מערכת שסומכת על אנשיה ומעניקה להם גיבוי, היא גם מערכת שיודעת לדרוש מהם עמידה ביעדים ובציפיות".
אם כך, איפה האמון? אין אמון. אם היה אמון, היו מאפשרים למורות ולמורים "אוטונומיה פדגוגית", שפירושה הוא אכן להתאים בין תוכנית הלימודים לבין הצרכים והיכולות בכל כיתה. אבל אין חופש כזה, כי חייבים להתקדם בשלבים שהוגדרו ובמועדים שהוגדרו. אם היה אמון, לא היו משתמשים במבחן חיצוני אחיד שמבטל כל גמישות מקומית, ובטח שלא היו משתמשים בו כשוט להפעלת לחץ על בתי הספר.
מאחורי הקלעים: החזון השקרי של פורום קהלת
מי שמקדם בישראל את מדיניות הרס החינוך הוא פורום קהלת, אשר פרסם לאחרונה מסמך בשבח האחריותיות. גם בקהלת יודעים שאחריותיות מסרסת את האוטונומיה, אולם מסבירים בצער ש"אוטונומיה ללא אחריותיות עלולה להביא לאי-שקיפות". כלומר אוטונומיה אמיתית היא בלתי נסבלת משום שהשלטון אינו שולט במה שמתרחש בכיתות. לדעתם, המדינה "חייבת להבטיח מדידה שיטתית של תוצאות". האפשרות למדוד את התנאים שהמדינה מספקת, כמובן, אינה מוזכרת.
האחריותיות נוסתה בכמה מדינות בעולם ובאף מקום לא הקטינה את תקציב החינוך, לא שיפרה את הישגי התלמידים ולא צמצמה את הפערים בין תלמידים. על כן נוקט הדוח בלשון חמקמקה, כביכול הכול בסדר. הנה כמה דוגמאות.
על פי דוח קהלת, "ה-OECD מעודד אחריותיות, אך מדגיש שהיא חייבת להיות מכוונת לשיפור ולא רק לציות או לענישת בתי ספר עם הישגים נמוכים". נחמד, אבל לא כל האמת. בשנת 2021 פרסם ארגון המדינות OECD דוח בדיוק בנושא זה: "האם אחריותיות בית ספרית המבוססת על מבחנים משפיעה על הישגי תלמידים ושוויון בחינוך?". בסיכום בעמוד 25 נכתב כך:
"תוצאותינו מצביעות על כך שברוב מדינות ה-OECD, אחריותיות מבוססת מבחנים אינה קשורה להישגים אקדמיים, וגם אין לה השפעה מהותית על אי-השוויון החינוכי". […] התחרות העזה בין בתי הספר שמקדמת אחריותיות מבוססת מבחנים, עלולה להיות משבשת בהקשרים חינוכיים מסוימים, וליצור השלכות בלתי מכוונות בקהילות בתי הספר. העובדה שרפורמות אלו אינן מניבות את התוצאות הצפויות מרמזת על שאלות חשובות לגבי יתרונותיה של מדיניות זו" (ההדגשות שלי, ג"ג).
מי שמקדם בישראל את מדיניות הרס החינוך הוא פורום קהלת. נפתלי בנט בכנס של פורום קהלת בירושלים, ב-8 בינואר 2020 (צילום: פלאש90)
דוח קהלת מתייחס להשלכות החמורות של התחרות, כגון מעשי רמייה ברמה הבית ספרית וביטול שעות לימוד וחינוך חשובות לטובת עוד שיעורי הכנה למבחנים. בקהלת מרגיעים. הם מזכירים מחקר של בנק ישראל, שבו נמצא "שמשאבי הלמידה שהוסטו לטובת המבחנים הללו היו מעטים מאוד וכי הקצאת המשאבים הזו לא פגעה בשגרת הלמידה בבית הספר".
אבל עיון בדוח המחקר האמור מגלה אמת אחרת. שם כתוב שאחת ממגבלות המחקר היתה "היעדר מידע על השימוש במשאבי בית הספר, המסכל את היכולת לבדוק אם הוסטו שעות הוראה ומורים איכותיים לטובת הכנה של נבחני המיצ"ב". אם כך, זה לא שאין פגיעה בשגרת בית הספר, אלא שאין מידע על הפגיעה בשגרת בית הספר.
דוח קהלת מכנה את המבחנים הסטנדרטים בשם השקרי "הערכה מעצבת". או שמדובר בבורות חינוכית קיצונית, או שיש כאן כוונה זדונית ליצור פרשנות מעוותת למונחים מקצועיים, כפי שנעשה בעבר למונחים כגון "ביזור" (שזה הפרטה), "בחירה" (שזה הסללה), "אוטונומיה" (שזה האחדה) ו"אמון" (שזה פיקוח).
הערכה מעצבת היא תהליך ולא תוצר. היא מתרחשת תוך כדי השיעור, כאשר המורה מוודא הבנה מצד התלמידים ומשנה את המשך השיעור בהתאם. אבל בעולם האחריותיות אין למורה אפשרות לשנות את השיעור, כי יש מדרגות אחידות וקבועות מראש שצריך לטפס בהן. המבחנים הסטנדרטיים של האחריותיות נערכים בסוף הלמידה, הם בוחנים רק את התוצר, ונוסף על כך, מכריעים את עתידו של התלמיד, אם יישאר בכיתה הנוכחית או שיוסלל לקראת נשירה מהלימודים. צריך להיות רשע מרושע כדי לקרוא לזה הערכה מעצבת.
ואת כל הרוע החברתי הזה, מבית המדרש של מילטון פרידמן ופורום קהלת, אימצו בכל המפלגות, למעט הדמוקרטים והמפלגות הערביות. גם המונח "מחנה השינוי" הוא שקר גס.
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
