46 הרוגים בגדה ב-2014 וישראל כועסת שהפלסטינים פונים להאג
12 מבין ההרוגים בגדה ב-2014 הם קטינים. בתיהם של 882 אנשים נהרסו, ומעל לחמשת אלפים אסירים מוחזקים בבתי הכלא מהם יותר מ-450 עצורים מנהליים. אלו מצטרפים לאלפי הרוגים במהלך המתקפה על עזה. ישראל פוחדת להגיע להאג, וכנראה שיש לה סיבה טובה
ההרוג הפלסטיני האחרון לשנת 2014 הוא אמאם דויכאת, נער בן 16 מהכפר ביתא שמדרום לשכם, שהצבא טוען כי זרק אבנים. על פי נתוני בצלם, דויכאת סוגר רשימה של 46 פלסטינים, מהם 12 קטינים, שנהרגו בגדה המערבית וירושלים המזרחית בשנת 2014 על ידי כוחות הביטחון הישראלים. אליהם מצטרף גם הנער מוחמד אבו ח'דיר שנרצח על ידי אזרחים ישראלים ועוד ארבעה פלסטינים שנהרגו על ידי אזרחים ישראלים בנסיבות שונות.
באותה התקופה נהרגו 15 ישראלים על ידי פלסטינים. ארבעה מהם קטינים: שלושת הנערים גלעד שער, נפתלי פרנקל ואייל יפרח, וכן תינוקת בת פחות משנה – חיה זיסל ברון. שניים מההרוגים הם אנשי כוחות הביטחון שנהרגו בפיגועים.
> רשיון להרוג: למה הורה אלוף משנה א' לירות באיהאב איסלים בן ה-17?
הלווית נדים סיאם נווארה, רמאללה (יותם רונן / אקטיבסטילס)
עוד על פי בצלם, בשנת 2014 הרסו הרשויות 188 בתים בגדה ובירושלים המזרחית והותירו 882 בני אדם ללא קורת גג מתוכם 463 קטינים. 141 מהבתים שנהרסו הם בשטח C בגדה המערבית, ו-47 בתים בירושלים המזרחית.
נכון לסוף חודש אוקטובר 2014, 5,447 אסירים פלסטינים מוחזקים בבתי הכלא הישראלים. 365 מהם תושבי עזה. נתונים אלו אינם כוללים את מרבית העצורים בעזה במהלך צוק איתן. 457 מהאסירים מוחזקים במעצר מנהלי, ללא כתב אישום וללא משפט. מספר המוחזקים במעצר מנהלי עלה בצורה משמעותית (עליה של מעל למאה אחוז) החל מחודש יוני עם מבצע "שובו אחים" בגדה ומאז המלחמה בעזה.
הנתונים האלו לא כוללים את מעל ל-2,200 הרוגים פלסטינים ו-72 ישראלים, חמישה מהם אזרחים, במהלך המתקפה על עזה המכונה "צוק איתן". הם גם לא כוללים את כאלפיים הפצועים הישראלים וכ-11 אלף הפצועים הפלסטינים במהלך המתקפה, כמו גם את מעל לעשרת אלפי המבנים שנפגעו ברצועה, כמעט חצי מהם נהרסו כליל, כך על פי נתוני אונר"א.
משפחה פלסטינית יושבת בביתה שהופצץ ע״י הצבא ברובע תופח בעזה, 21 בספטמבר, 2014. (אן פק/אקטיבסטילס)
כשחיפשתי את הנתונים לפוסט הזה נעזרתי ברועי מ"בצלם". בתגובה לכמה נתונים שהוא מצא ושלח לי בין רגע, עניתי לו "מדהים", והוא ענה לי שבדרך כלל התגובות הן "מזעזע". שאלתי את עצמי איך זה יכול להיות שזה לא מזעזע אותי.
האמת היא שכבר קשה להזדעזע. את הקיץ האחרון ביליתי בספירת גופות יחד עם הבלוגרים של שיחה מקומית. ספרנו ונתנו להם שמות. ניסינו להחזיר למספרים וגם לעצמנו את האנושיות.
המספרים האלה מספרים רק את הקצה החד ביותר של הכיבוש, את מקרי הקיצון, וזהו סיפור חלקי. הם לא מספרים את סיפורו של אחמד סמיח אבדיר שמת במחסום שער אפרים, וגם לא את הסיפור של אנשי עזה שהמים שלהם לא ראויים לשתייה, ושל אלה שלא ראו את משפחותיהם כבר שנים ארוכות. הוא גם לא מספר את הסיפור של הפעיל מאל-מעסרה שנעצר שוב ושוב כי גם התנגדות בלתי אלימה לכיבוש היא אסורה, את הסיפור של מי הבואש שהמשטרה השפריצה על בית הספר בירושלים, את המחסומים על שכונות שלמות, את הפשיטות על בתים, את סיפורן של הילדות שנעצרו כי רצו לקטוף דובדבנים.
הכיבוש בא במספרים גדולים וגם באלפי סיפורים שמעצבים את חיי היומיום של הפלסטינים, אוכלוסיה מדוכאת וחסרת זכויות. אולי לא סתם ישראל כל כך חוששת מההצטרפות של הפלסטינים לבית המשפט הבינלאומי בהאג.
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
