האלכימיה של הסולחה: האיש עם האצבע בסכר על נהרות הדם

לא פיצוי על העבר, אלא ניסיון להציל את העתיד. השייח' עאדל אל-פאר (צילום: תאמר נפאר)

לפני כמה שנים בן דוד שלי נרצח בטעות. כלומר ירו בכוונה, פשוט לא בו. הוא ישב ברכב ליד האדם שאליו כיוונו, והרצח המקרי שלו היה הטעות בתוך הרצח המכוון.

אחר כך שמעתי שהיתה סולחה ושולם כסף. ושמעתי שיש לדבר הזה מעין מחירון: רצח בכוונה תחילה עולה ככה, רצח בטעות ככה. כל פרט, כמו אם הנרצח היה נשוי או אם היו לו ילדים, יכול לשנות את סכום ה-דִיָה (دية, "כופר") – התשלום שניתן בעקבות הריגה.

>> "המשטרה לא מגינה עלינו. שכל אמא תשמור על בנה"

השאלה שנתקעה לי בראש היתה – מי החליט שלבן דוד שלי יש מחיר. ואז עשיתי את מה שעושים עם הרבה דברים שאי אפשר לעכל: מדחיקים, לפחות עד הטריגר הבא. ולא שחסרים טריגרים בלוד; זמן קצר אחר כך התחילה להתרוצץ שמועה שיש סרטון של הרצח.

בכמה הזדמנויות שונות אנשים שלפו טלפונים ושאלו אם אני רוצה לראות. מובן שסירבתי. בשלב מסוים כבר הייתי מכין את עצמי מראש לפני שהגעתי לאירועים, כמו לקראת אודישן. ואז, בלוקיישן כלשהו מחוץ לעיר, בלי שום הכנה, נשלף מולי טלפון.

"זה הרצח".

המבט שלי קפא.

"אל תדאג, לא רואים כלום".

לזה לא התכוננתי. אף אחד לא שלח לי את הדיאלוג הזה ללמוד. אז המבט שלי זרם.

באמת לא רואים כמעט כלום. רכב חונה. רכב אחר מגיח מאחור. יד יוצאת ומרססת. הרכב בורח. אין פנים. אין כמעט דמויות.

אבל אני ראיתי הכול.

הבעיה היא שאני יודע איך בן דודי נשמע כשהוא מפחד. אני יודע איך הוא נראה כשהאגו שלו מנסה להסתיר שהוא מפחד. אני יודע איך הוא מגיב לכאב, ואיך הוא מנסה לשכנע את מי שמולו שלא כואב לו. אני מכיר את ה"אחחח" האדיש, שתמיד הגיע בדיליי. אני אפילו מכיר את צבע הדם האדום-בהיר שלו; שיחקנו כדורגל יחד, נפצענו יחד. וכשהצרור פגע בו וגופו נזרק לכיוון הנהג – אני מכיר את המשקל שלו. הרמתי אותו מיליון פעם בחתונה שלו.

המצלמה נתנה לי כמה פיקסלים מרחוק. הראש שלי כבר ביים את הקלוז-אפ. ורק אז הבנתי שגם להדחקה יש פקיעת תוקף.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

אף שחלפו שנתיים, פתאום זה התחיל להעיר אותי בלילות. אבל באופן מוזר, הכעס שלי לא היה על מי שירה ולא על זה שהוא נהרג בטעות, אפילו לא על העולם. כעסתי על מי שקבע את המחיר של בן הדוד שלי.

למה לא שאלתם אותי? אם כבר מתמחרים אותו, למה לא הביאו אותי בתור שמאי מוות? אני מכיר את הסחורה.

ידעתם, למשל, שהוא היה הכי חתיך בינינו? שתמיד הלך לו עם בנות בזמן שאנחנו הסתובבנו לידו כמו ניצבים? זה מוסיף למחיר?

מצד שני, ידעתם איזה פה היה לו? איך הוא היה מזהה את חוסר הביטחון שלי עם בנות, דורך עליו בדיוק ובגסות אדישה, ואז צוחק: "תראה איזה אוזניים יש לך, מי תצא איתך?". אולי על זה מורידים קצת.

כמה שווה היופי שלו? כמה מורידים על האגו? כמה שווה הצחוק? הפחד? הילדים? הטעויות? טוב הלב?

כמה שווה בן אדם שלם אחרי שהופכים אותו לשורה במשא ומתן? ואיך קוראים לפעולה הכימית שהופכת בשר ודם לעוד מספר?

החלטתי למצוא את המחירון.

מחאה נגד הפשיעה בחברה הערבית, בתל אביב, ב-28 באוקטובר 2021 (צילום: אביב אבשלום / פלאש90)

הלכתי לחבר שהייתי בטוח שהראה לי פעם מחירון כזה. הוא טען שאין מסמך כזה ושאני מדמיין.

השתכנעתי. בערך.

אבל אז התחלתי לחשוד שאולי המחירון דווקא כן קיים, והחבר שלי מסתיר אותו כי מדובר במסמך סודי ביותר שמעולם לא הייתי אמור לראות. אולי בלי לדעת סיכנתי אותו מול איזו סוכנות סולחה חשאית שעובדת בצללים.

דמיינתי שני שייח'ים בטוקסידו שחור עוצרים אותי ברחוב, שולפים עט, מרכיבים משקפי שמש, הבזק קצר – והנה, שכחתי את בן הדוד.

ואם אין תפריט, מי מחליט כמה? לפי מה? מי ישב מול דוד שלי שאיבד בן ואמר לו מה נחשב הוגן? ולמה בכלל קיימת מערכת שלמה שעושה את העבודה הזאת? איפה הפאקינג חוק שלוקח את המיסים שלי?

כדי להבין איך תמחרו את בן דודי, החלטתי ליצור קשר עם אחד האנשים שהובילו את הסולחה אחרי הרצח שלו: השייח' והאימאם עאדל אל-פאר. המספר שלו כבר היה שמור אצלי. בפעם הקודמת שדיברנו, הוא חיתן אותי. בפעם השנייה ישבתי מולו כדי לדבר על רצח.

ישבנו במשרדו של השייח' עאדל אל-פאר (אבו זכּריה) במסגד נווה ירק, במקום שבו היה פעם מגרש קט-רגל, שיחקנו שם כדורגל, אני ובן הדוד שלי. עאדל, בן 60, אב לשבעה וסבא לשישה נכדים, עדיין נראה צעיר: גבוה, חזק, בכושר, עם כריזמה שיכולה להאפיל על כל ראפר בחדר.

התחלתי בשאלה הכי בסיסית: כשיש רצח או סכסוך, מי עושה את הצעד הראשון – אתם או המשפחות?

"בדרך כלל אנחנו יוזמים. כשיש בעיה אנחנו פונים לאנשים ומנסים, ככל האפשר, לכבות את האש", אמר, ואז מיהר לסמן את הגבול: "אנחנו לא משטרה, לא מודיעין, לא שופטים ולא סוהרים. אין לנו שום דבר מהאמצעים של החוק. לחוק יש את האנשים שלו".

עאדל עוסק בעריכת סולחות כ-25 שנה, אבל לדבריו, אף אחד לא לימד אותו איך. כדי להסביר לי את כוונתו, הוא הזכיר את אבא שלי, שהיה אחד מחבריו הטובים ביותר:

"אבו תאמר, אללה ירחמו, לא בא אליך ואמר: 'בוא, תאמר, אני אלמד אותך איך פותרים את הבעיות שיש היום בחברה'. וגם סבא שלך לא לימד את אבא שלך איך לפתור אותן. אנחנו הגענו למשהו שלא הכרנו, פשוט נחת עלינו, והיינו צריכים להתמודד איתו כמו שהוא".

ואז הוסיף, כמעט בדרך אגב:

"כמובן שטעויות קורות, כי נכנסת למשהו שהוא חדש גם בשבילך. אם אני רוצה עובד בתחום מסוים, אני מחפש את מי שיש לו ניסיון של 50 או 60 שנה. אני קונה את הניסיון שלו, לא את הבן אדם", אמר. "פעם אולי היית פותר מקרה אחד ב-50 שנה. היום מקרי הרצח האלה הם יומיומיים. פתרנו עשרות מקרים בצפון, בדרום ואצלנו".

שאלתי אותו את השאלה שבגללה בכלל הגעתי אליו: איך קובעים כמה שווים חיים של בן אדם? עאדל תיקן אותי: ה"דִיה" אינה המחיר של המת. הוא קורא לה "כַּפָּארַה" – כפרה שהפוגע מחויב בה בעקבות המעשה. משם, עאדל יכול להסביר את הקטגוריות – טעות או הריגה מכוונת – ואיך הנסיבות משפיעות על הסכומים.

הוא הבהיר שלא המציא את הגלגל, והפנה אותי לאימאם אל-קורטובי, משפטן מוסלמי אנדלוסי בן המאה ה-13, כמקור לחלוקה ההלכתית של מקרי ההרג לקטגוריות.

"כלומר, אם יש רצון לסולחה, אז יש מחירון?"

עאדל הרים גבה במבט שלא יכולתי לפרש אלא כתגובה לנאיביות שלי. יעני, בחיים לא קל, אז איך יהיה קל במוות?

"אתן לך דוגמה מאתגרת", אמר. "בחור נרצח בטעות. הוא ישב ליד בן משפחה שהיה מסוכסך עם משפחה אחרת. ירו לעברם, והוא זה שנהרג. אלא שכמה חודשים קודם לכן, אותו בחור נודה ממשפחתו. במקרה, משפחתו פנתה אליי ואל ועדת הסולחה כשהוא היה עדיין בחיים, וביקשה מאיתנו לפרסם מכתב פומבי המכריז שהוא כבר איננו חלק מהמשפחה. הסיבה לא חשובה כרגע. כשהוא נרצח, ידעתי שזה יהיה מסובך יותר ממקרה רגיל כי אין כתובת, המשפחה שלו הרי התנערה ממנו. לכאורה, למשפחה שהרגה אותו בטעות אין למי לשלם את הדיה. העניין נשאר ככה, אבל אחרי כמה שנים שתי המשפחות המסוכסכות פנו אלינו כדי לעשות סולחה במקרה אחר. אלא שלפני שאפשר היה לסגור את הסכסוך ביניהן, אני ויתר אנשי הסולחה היינו חייבים להעלות גם את עניינו של ההרוג המנודה.

"המשפחה שלו אומנם לא דרשה דבר, אבל אי אפשר להשאיר את זה פתוח. היום המשפחה קטנה. לך תדע מה יהיה בעוד 30 או 40 שנה. אולי יהיו בה הרבה צעירים. אולי הבן שלו או אחיין שלו יגדל ויגיד: 'אני לא הסכמתי לנידוי ולא לסולחה הזאת. אתם נידיתם אותו כשהייתי ילד'. מבחינתו, הוא נרצח והחשבון עדיין פתוח. לכן המשפחה שהרגה אותו בטעות צריכה לפנות למשפחת ההרוג ולהגיע איתה להסכמה. בלי לסגור גם את העניין הזה, אי אפשר באמת לסגור את הסולחה בין המשפחות".

ושם התחיל המשא ומתן. העובדה שהוא נהרג בטעות, כמו העובדה שהוא היה מנודה ממשפחתו בטרם נהרג, היתה חלק מהחישוב. גם נסיבות ההיקלעות לסכסוך נשקלו: הרי הוא נכנס על דעת עצמו לבית של משפחה שידע שנמצאים איתה בסכסוך. לכל פרט יש משקל.

זה כמו רכב שיש לו מחיר מחירון, חשבתי, ואז מתחילים להוריד ממנו לפי הקילומטראז', פגיעות כנף או שאסי, ולהוסיף על שדרוגים כמו מגנזיום. אבל את הבדיחה הזאת שמרתי לעצמי. האדם שישב מולי הציל חיים ומנע אסונות – יותר ממה שאני עשיתי, וכנראה שגם יותר מהמשטרה.

איפה הפאקינג חוק שלוקח את המיסים שלי? שוטרים בטמרה, ביולי 2014 (צילום: גיל אליהו / פלאש90)

עאדל הזמין אותי לחשוב אחרת על ה-דִיה. לא פיצוי על העבר, אלא ניסיון להציל את העתיד.

"גם אחרי שקובעים דִיה, אנחנו מנסים להוריד את הסכום. לא כי הרוצח ראוי להנחה, אלא כי לא כל המשפחה רצחה. אתה בא ממשפחה טובה, ופתאום יצא לך בן או בן דוד שעשה את המעשה הזה.

"אתה אומר למשפחה: 'תאספו 700 אלף שקל'. זה כאילו אתה אומר להם: 'אני רוצה לשחוט אתכם'. מאיפה יש להם? אתה רוצה לדחוף אותם לשוק השחור ואז להעצים את המעגל הזה? ממש לא".

שמתי לב שעאדל מסתכל בשעון. אני כבר שעה אצלו, ואני מבין שאני יושב מול אדם עסוק. זמן זה כסף, ובמקרה שלו – זמן הוא חיים.

ידעתי שאנשי הסולחה לא מקבלים כסף, אבל הופתעתי לגלות שהם גם לא מבקשים החזר על ההוצאות.

"דלק עלינו. כביש שש עלינו. דוחות, אם קיבלנו, עלינו. אפילו האוכל עלינו. לפעמים האוכל מונח מולך ואתה לא נוגע. אסור. כי אם חס וחלילה תאכל אצל משפחה אחת ולא אצל השנייה, זה כאילו בחרת צד. אז אני עוצר בדרך וקונה פלאפל. אלה דברים שלמדנו מניסיון. מטעויות שעשינו ולמדנו מהן".

סולחה יכולה באמת ליפול על צלחת אוכל?

"כן, בטח. אבל זה לא באמת הצלחת. זה נפש האדם. אדם פצוע לא חושב באותו היגיון שאתה חושב עכשיו, כשאתה רגוע. יש בו כעס, עצב וכאב שאין לתאר.

"בעיניי זה הדבר הקשה ביותר במה שאנחנו עושים. להמשיך להקשיב לכאב שלא נגמר. זה קורע אותך מבפנים, גם כשהכאב יוצא בצעקות, באיומים, בדברי הבל. אם אבא אומר: 'אני אהרוג, אני אעשה כך וכך', אתה לא יכול ישר לצעוק עליו: 'מה אתה מדבר?!'. הבן שלו נהרג ונקבר. אשתו בוכה. הבנות בוכות. הילדים היתומים בוכים. איך אתה רוצה שהוא יחשוב?"

כבן העיר לוד, לאורך השנים הכרתי כמה אנשים שהצטרפו לצוותי סולחה, ואז פרשו. תמיד הנחתי שזה בגלל הזמן, האינטנסיביות, ההוצאות. רק בשיחה עם עאדל הבנתי את המחיר האישי.

ראיתי איך מספרי הנרצחים שאנחנו משננים בהפגנות, בפוסטים ובנאומים נגד המשטרה, חוזרים להיות בני אדם ברזולוציות הכי קטנות. וראיתי את הרזולוציות הללו מתנקזות לתוך עיניו של אימאם שעבר את גיל 60 ונראה פתאום כמו אותו ילד שתקע אצבע בסכר בניסיון לעצור את השיטפון.

"רוב מי שמתחילים איתך תהליך לא מצליחים להשלים את הדרך. הם מפסיקים באמצע, ברבע הדרך, אפילו אחרי 10% ממנה, כי הבית שלהם מתחיל להיפגע.

"אני לא שופט, אני מבין אותם, הייתי שם. בהתחלה הייתי עצבני. מתוח. לא ישן טוב. קם באמצע הלילה ולא מצליח לחזור לישון. חושב על הדברים ששמעתי. אבל היום, אחרי 25 שנות ניסיון, כשאני מגיע הביתה אני משאיר את כל מה שיש לי בראש מחוץ לדלת. כשאני נכנס הביתה אני בנאדם, בעל, אבא, סבא. אשתי לא אשמה שמישהו הרג מישהו בצפון או בדרום. הבת שלי צריכה את החיבה שלי, את החיבוק החם שלי, והבן שלי לא צריך לשמוע על רציחות. אתה חייב לדעת לחיות עם כמה דמויות בתוכך".

נפלה דממה.

לי לא היו שאלות. עאדל, בפעם הראשונה זה זמן, לא הסתכל בשעון.

ואז הוא שבר את השקט.

"לפעמים אני יושב שעות מול משפחה שרק צורחת מכאב, ואין לי מה להגיד. לא שאיבדתי מילים – איבדתי את התנועה בלשון. אני פשוט בוהה. בוהה בכאב שלהם שחודר לתוכי ומשתק אותי. לא החלטה, לא אסטרטגיה, לא טריק של משא ומתן. אני פשוט רוצה מיטה ולהיעלם. אבל אלחמדוליללה, כל זה נעלם בשנייה אחרי ההסכם, כאילו לא היה.

"מפעם לפעם אני לומד יותר איך להתנהל עם זה. בן אדם שכואב איננו עצמו. אתה חייב לתת לו כלים לחזור לעצמו ולחשוב. הוא כועס, אז הוא לא מצליח לחשוב. אולי במצב רגיל הוא היה חושב יותר טוב ממני".

עאדל נזכר בסולחה אחת שעבד עליה במשך חודשים.

"הייתי נוסע פעמיים ביום לאותו מקום בצפון. בבוקר סוגרים משהו, אני חוזר הביתה, ואז קורית הפתעה. אם אני לא חוזר לכבות את השרפה, כל מה שעשינו היה לשווא. אז שוב מתניע ונוסע לאותו מקום. ככה חודשים. בסוף לחצו ידיים. הכול נסגר. ואז קראו לי לחדר אחורי, אמרו לי שהאמא רוצה לדבר איתי.

"הצעידה לחדרה הרגישה כמו נצח. אני הולך להסתכל בעיניים של אמא שכרגע 'תמחרתי' את חיי הבן שלה. הוא היה הכול בשבילה, כמו שהילדים שלי הם הכול בשבילי. שמתי יד על הלב, אמרתי: 'אלוהים ישמור, מה קרה? הרי כבר עשינו סולחה'".

בן אדם שכואב איננו עצמו. מחאה בתל אביב נגד אי המעש של המשטרה מול הפשיעה והאלימות הגואה בקהילות הערביות בישראל, ב-13 במרץ 2021 (צילום: פלאש90)

האב הכניס אותו והציג לו את אשתו, אימו של ההרוג, ואת הבת שלהם. עאדל היה בטוח שעומדת להגיע ביקורת. אבל האמא אמרה: "תודה שהצלת את שאר הילדים שלי. הכאב גדול, אבל אני לא רוצה שנחיה את הכאב הזה עוד פעם".

אני לא יודע אם עאדל חייך אז, אבל הוא חייך כשסיפר לי את זה.

"היא נתנה לי משהו שאני יכול ללכת איתו עוד מאה שנה. בתוך כל העצב היתה בי שמחה, כי הצלחתי לשמור על מי שנשארו. כל העייפות של חצי השנה הזאת, הלילות בלי שינה, הכאב, הוויכוחים – הכול נעלם. כאילו אמרה לי: 'יש עוד הרבה מתים-מהלכים שמחכים. יש עוד הרבה ילדים שאתה צריך להגן עליהם'".

כשהציניות שלי נמוגה לה והתחלתי להתמסר לסוף הטוב הזה, עאדל הזכיר שלא הכול ורוד.

"לפעמים יש נוקאאוט. פעם סגרנו הכול, ואז אימו של הנרצח קראה לי ואמרה שהיא לא מסכימה. אמרתי לה: 'אבל יש לך עוד בן בחיים', והיא השיבה: 'הוא לא יותר טוב מאחיו. מבחינתי שניהם שווים, בחיים או במוות'.

"לא היו בי כוחות לשכנע אותה, עזבתי. אחרי כמה ימים הבן השני נרצח, ומרוב כאב וחרטה אפילו לא הלכתי לביתם לנחם. זה דבר שלא עוזב אותי. עד היום".

כל כך רציתי להודות לעאדל ולהיפרד ממנו בתחושה המרוממת ועם המשפט של האמא: "אני לא רוצה שנחיה את הכאב הזה עוד פעם". לא היא. לא אמא של בן דוד שלי. לא אף אמא. אבל כהרגלי השתהיתי לשניית האקסטרה הזאת, ובתוכה חזר אליי אותו דימוי: עאדל, כמו הילד עם האצבע בסכר, מנסה לעצור את שיטפון הדם. רק שלעאדל יש בסך הכול עשר אצבעות, והוא ניצב מול מדינה שלא מאשרת לנו לבנות לא סכר ולא חדר.

כשיצאתי מהמסגד נזכרתי שאולי הייתי צריך להזמין את שנינו לפלאפל. אני רעב, ובטח גם הוא. התעכבנו בפגישה, ואני לא מסוכסך עם אף אחד, אז מותר לי להזמין אדם שאני מעריך לאכול בלי להכאיב למשפחה אחרת.

נזכרתי גם שלא שאלתי לאן הוא ממהר. לסולחה אחרת? לחבק את הבת שלו? לרכוב על סוס? לשחות?

אלה הדברים שהוא עושה כדי לרוקן מתוכו את כל מה שהוא סופג מאחרים.

ואז נזכרתי בדבר הכי מוזר: לא שאלתי אותו על הנושא שלשמו באתי, כמעט לא שאלתי על בן הדוד שלי.

לא שאלתי כמה שילמו, או איך קבעו את הסכום. לא שאלתי איך בדיוק תמחרו אותו.

ופתאום אני גם לא בטוח שזה מעניין אותי. בן דודי הוא אכן היָגון הפרטי שלי, אבל הוא היווה רק טריגר ליגון של הפלסטינים פה.

כמו שהיופי של בן הדוד שלי לא אמור לעניין את עאדל. הוא לא הכיר את הצחוק שלו, את האגו שלו, את הפחד שלו, את ה"אחחח" האדיש שלו, אולי הוא לא צריך לדעת מה הוא היה שווה בשבילי. אולי העבודה של עאדל היא לצמצם מספרים, והעבודה שלי היא למצוא את הפעולה הכימית ההפוכה שבה מחזירים את המספרים להיות בני אדם. בשביל זה יש שירים.