newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

אחרי האחווה בביה"ס הדו-לשוני, ילדיי חוזרים למצור בעיסאוויה

"למרות המצב הקשה, אני נלחמת שילדי יראו שניתן לחיות ביחד דרך קהילת בית הספר. אבל זו עבודה קשה והרבה פעמים אני על סף התמוטטות, כי גם לילדי קשה לחיות בסכיזופרניה הזו". אמירה אבו סאלח על התפר שבין סולידריות יהודית-ערבית לבין החיילים והמחסומים בכניסה לשכונתה

מאת:
השאירו תגובה
א א א

כותבת אורחת: אמירה אבו סאלח

תלמידי בית הספר הדו-לשוני בירושלים מוזמנים היום (שישי) לראות משחק כדורגל של קבוצת הפועל קטמון באצטדיון טדי. בני בן השש מוזמן ליום הולדת של חברה מהכיתה שלו והוא כבר שבוע מכין אותי כדי לקחת אותו, והבן הגדול מאוד מתרגש שהוא הולך לצפות במשחק כדורגל אמיתי, ואני לא אוכל להגשים לשניהם את המשאלה. למה? כי אנחנו גרים בכפר עיסאוויה, והמצב כיום הוא כזה שאם אני יוצאת מהבית לא בטוח שאוכל לחזור.

היססתי הרבה לפני שאני כותבת, אך בעידודה של אמא אחרת מבית הספר אני כן רוצה שתראו מה עובר על חלק מילדי בית הספר שקורא לשלום ודו קיום.

אתמול בערב סיימנו חוג טניס, כמו בכל שבוע, ונסענו בדרכנו הביתה. הכניסה הראשית סגורה באבני בטון. טוב, לא נורא, נסתובב, יש דרכים חלופיות, אך יש ג'יפ צבאי והחיילים לא בא להם לתת לנו לעבור. "תחפשו דרך אחרת". אוקי, גם לא נורא, יש עוד כניסה. הסתובבנו. אני באוטו עם שלושת ילדי, בני שמונה, שש, והקטן בן שלוש. בכניסה ראינו כ-20 חיילים לבושים בשחור עם קסדות ומגנים שכל שלוש שניות יורים להם כמה פצצות של גז מדמיע ועוד דברים שאין לי מושג איך לקרוא להם. "הדרך הזו פתוחה, בואו תכנסו בבקשה, אבל אין אנו אחראים אם האוטו שלכם יפגע ולא אכפת לנו שהילדים צופים במראות האלו". השעה שש וחצי בערב ואין לי איך להגיע הביתה. מה אני אגיד לילדיי? איך אני אסביר להם? אני אשמח אם תתנו לי תשובה לשאלה.

> במזרח ירושלים לא רוצים לחזור לשגרה, אם שגרה זה הריסות ומעצרים

שותפות, אהבה, אחווה. תשובת ילדי ביה"ס הדו-לשוני לכתובות נאצה בחצרם. (צילום: אפרת מאיר)

שותפות, אהבה, אחווה. תשובת ילדי ביה"ס הדו-לשוני לכתובות נאצה בחצרם. (צילום: אפרת מאיר)

הסתובבתי בחזרה ואני לא יודעת לאן ללכת. רציתי לשאול את החיילים, אבל חששתי ששאלתי תעצבן אותם ויתנכלו לילדים שלי. התחולל בתוכי זעם שבא לי לרדת ולצעוק, אך בתוכי אני יודעת שלא יקשיבו ולא אכפת להם. אנחנו כל בוקר יוצאים לכל המאוחר בשעה שבע על מנת שילדיי יספיקו לבוא לבית הספר לפני הצלצול בשמונה ורבע. רוב בני כיתתם רק מתעוררים בשעה הזו. האם זו אשמתנו כהורים שאנחנו מתגוררים בעיסאוויה? מי יודע על מה שקורה כאן?

שלשום הכריזו על עיסאוויה כאזור צבאי סגור! מה זה אומר? מה עומד להתרחש והאם יהיה יותר גרוע ממה שעכשיו? יש בכפר עוד מלא ילדים כמו ילדיי שעוברים סיוטים כל יום. האם אני צריכה בכלל להסביר מה זה עושה להם? הם משחקים צבא וחמאס בתוך הבית ומציבים מחסומים ויורים אחד בשני. זו הילדות שלהם וזה מזעזע. אני אומרת לעצמי שהגיע הזמן לעזוב, אבל זה לא יסיים את המצב, ובשבילי זה אומר לברוח ולא לראות ואז להעמיד פנים שזה לא קורה! כי ככה זה, מי שמתגורר מחוץ לעיסאוויה, אפילו בגבעה הצרפתית הסמוכה, לא מכיר ולא מרגיש ולא חווה את מה שקורה  כאן.

אז אוקי, נניח שאני יוצאת – אם אני אצליח למצוא בית במחיר שפוי מחוץ לעיסאוויה –  אבל מה עם מי שנשארים בפנים?

אני זועקת לעזרה ולפתרון. כבישים ריקים מבני אדם אך עדיין הפצצות והגז המדמיע חוגגים בכבישים ובתוך הבתים. מזעזע מה שאנחנו עוברים.

אני מגיעה מאזור הצפון ששם הדברים הם הרבה יותר ורודים ושונים. מאז שהגעתי לירושלים אני התחלתי לראות את הצד האפל, והמגורים בעיסאוויה עוד יותר גרמו לי לצער ולכאב. המגורים בכפר הזה נותנים לי, מצד אחד, לחוות ולהיות חלק ממצוקת העם הפלסטיני, ומצד שני זה אתגר בשבילי שלמרות המצב המזעזע אני נלחמת שילדיי יראו גם את הפן המאיר ונותן תקווה ושניתן להיות ביחד דרך קהילת בית הספר. אבל זו עבודה קשה והרבה פעמים אני על סף התמוטטות כי גם לילדיי קשה לחיות ב"סכיזופרניה" הזו.
רציתי לשתף, ואני בסערת רגשות. ניסיתי למתן ככל האפשר כי הכעס הוא עז וחוסר האונים אפילו יותר. ומי משלם? הילדים שלי משלמים.

אמירה אבו סאלח היא אם לשלושה ילדים בבית הספר הדו-לשוני, תושבת עיסאוויה

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
ילד לומד בכפר בדואי בלתי מוכר (צילום: סברין אבו כף, פורום דו קיום)

ילד לומד בכפר בדואי בלתי מוכר (צילום: סברין אבו כף, פורום דו קיום)

עתירה דחופה לבג"ץ: לחבר את התלמידים הערבים בנגב ללמידה מרחוק

יותר מ-50 אלף תלמידים ב-48 כפרים אינם מחוברים לחשמל ולאינטרנט, ומאז שהופסקו הלימודים הם נותרו מנותקים לגמרי. בעתירה נטען כי חוסר אפשרותם להתחבר ללמידה מרחוק פוגע אנושות בזכותם לחינוך שווה, וצפוי להגדיל את הפערים בינם לבין יתר בני גילם

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf