newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"לצערי הילדים שלי חושבים שאני גיבור. אני מפחד"

בעוד ההורים שלי רצים לממ"ד בדרום הארץ, שוחחתי עם ידיד מעזה. אני בטוח שהישראלים מפחדים עכשיו, הוא אומר, אבל אי אפשר להשוות. "בכל מקום שבו תלכי בעזה תמצאי אומללות. אנשים חיים בחרא, ואוכלים חרא"

מאת:

"השעה 12 בצהרים ועדיין לא ישנתי הלילה. אני או אשתי, אחד מאיתנו צריך להיות כל הזמן ער כדי שאם הילדים יתעוררו מקול ההפצצות, מישהו מאיתנו יהיה לידם תוך שנייה. אחרת הם רועדים ומפחדים", אומר לי ידידי אבו עלי בקול מותש אחרי ליל שימורים בעזה. "אין לנו מקלט, אז כשיש הפצצה אנחנו נמצאים ביחד, מחזיקים את היד של הילדים ומנסים להרגיע אותם".

"לצערי, הילדים שלי חושב שאני גיבור. הם חושבים שאבא שלהם יכול למנוע מהטילים להיכנס אלינו הביתה. הם מאמינים באבא שלהם, אז הם מרגישים בטוחים כשהם רואים אותי. אפילו אם הם שומעים את קולות הפיצוצים, הם מרגישים בסדר כי 'אבא הגיבור שלנו כאן והוא יכול לעצור את הטילים מלהגיע לתוך הבית שלנו'. זו המשימה שלנו בסיטואציות כמו מה שעבר עלינו בלילה האחרון".

זו לא שיחה שקל לנהל. אני ביפו הבטוחה והוא בביתו החשוף בעזה. כבר יומיים שאני עסוקה בניסיון לוודא שההורים שלי רצים לממ"ד כשנשמעת אצלם אזעקה, והדאגה לחברים ומשפחה שגרים ברחבי הדרום מכרסמת. תוך כדי שיחה אני מתפללת שלא תהיה אזעקה ביפו. הפחד והממ"ד הפריבילגי שלי מביכים אותי, וגם תחושת חוסר האונים. במהלך השיחה שניהלנו, כמעט לא הצלחתי למצוא את המילים. מה אומרים למי שתקוע תחת מצור שהמדינה שלי מטילה עליו ברצועה קטנה, צפופה, ענייה ומיואשת כבר 12 שנים, ושבכל רגע יכולה ליפול על ביתו פצצה, בלי שום התראה באפליקציית צבע אדום? לאבו עלי ולמשפחה שלו, כמו לשני מיליון תושבי עזה אין לאן לברוח.

אזעקת צבע אדום בעוטף עזה. 5 באפריל 2019 (אורן זיו)

אזעקת צבע אדום בעוטף עזה. 5 באפריל 2019 (אורן זיו)

אבו עלי גר במערב העיר עזה ועובד בעמותה. הוא בן 35, נשוי ואב לשלושה ילדים. "אני גר קרוב מאוד לנמל. בשכונה שלי היתה היום הפצצה אחת, קצת לפני תשע בבוקר. היה פיצוץ גדול, והייתי עם הילדים בסלון. מיד הדלקתי את הטלוויזיה והגברתי את הסאונד למקסימום – כי אני לא רוצה לתת לילדים שלי לשמוע את הקולות הנוראיים של הפצצות. ועדיין – הילדים מיד קפצו מהספה אל בין הידיים שלי. תוך שנייה הם היו בחיקי וחיפשו הגנה. הם לא ידעו שגם אבא שלהם מפחד", הוא צוחק. "אפילו שאני גבר בן 35, גם אני אנושי ויש לי רגשות, וברצינות – אני מפחד. אבל אני חייב לשמור על התדמית שלי בעיני הילדים שלי, של מי שיכול להגן עליהם. אם הם יראו שאני מפחד – איך אני אוכל להגן עליהם? אז אני מחביא את הפחד. פעם אמרתי להם 'לאבא יש הרבה חברים אמריקאים ואירופאים, והם אמרו לישראלים שלא יתקפו את הבית שלנו, ולכן אנחנו בטוחים'.

"הבן הגדול שלי בן 8 והקטן בן 14 חודשים. היום, כשהטיל הגיע, הקטן הסתכל עלי בעיניים כדי לנסות להבין אם קורה פה משהו מסוכן או שזה נורמלי. צחקתי לעברו, כדי שירגיש שהכל בסדר, שאבא לא מפחד ושלא קורה משהו מיוחד. והוא מסתכל עלי, ואז היה בום ענק".

בעודו מדבר הטלפון שלי מתחיל לצפצף במתקפת התראות צבע אדום. עוד מטח נורה לעבר היישובים בעוטף עזה. על פי דובר צה"ל יותר מ-600 טילים ורקטות נורו לעבר ישראל מאז החל סבב האלימות הנוכחי. פחד אלוהים. אני מספרת לאבו עלי שבעודנו מדברים שוב נורו טילים מעזה לעבר ישראל.

"בינתיים נראה שזה לא מפסיק. הפלסטינים ממשיכים לירות את הצינורות שלהם מייצור מקומי. ומולם הנשק הישראלי שהוא מאוד מתוחכם ויכול להרוס רחובות ובתים שלמים. הקהילה הבינלאומית מתייחסת כאילו מדובר במאבק בין שני צדדים שווים, אבל אין מה להשוות. אני לא אומר שמה שנורה מעזה לא גורם לנזק, ושזה לא גורם לישראלים – לילדים, למשפחות, לגברים ונשים – להרגיש פחד. אני בטוח שזה המצב. זה בהחלט נורא גם לצד הישראלי. אבל אין מה להשוות".

אבו עלי מדבר על נוהל "הקש בגג", שבו מתהדרת ישראל. "לפני הם מפציצים עם טיל גדול, הם שולחים טיל יותר קטן כאזהרה שהם הולכים להפציץ אותך עם טיל יותר גדול", הוא צוחק, ומבהיר שזה צחוק אירוני. "זה לא באמת מצחיק". ומזכיר שאתמול ההפצצות הישראליות הרגו אם בהריון ואת בתה התינוקת.

– מה גרם להסלמה הנוכחית לדעתך? למה עכשיו?

"הירי הפלסטיני עכשיו הגיע יום אחרי הריגת שני פלסטינים, וחמישה ימים אחרי הריגתו של עוד פלסטיני, ואחרי שבשנה האחרונה נהרגו שלוש מאות פלסטינים, ואחרי שנפצעו שלושים אלף מפגינים, ביניהם פרמדיקים ועיתונאים, וילדים ונשים, שהישראלים ירו עליהם. אני לא מצדיק את זה, אני לא אדם שמצדיק מלחמות, אני לא אדם שיכול להצדיק מעשים שיובילו לפגיעה באזרחים, אבל אני אומר שאנחנו חיים במצב קשה מאוד מאוד מאוד. אין לי את המילים כדי להביע כמה שאנחנו חיים במצב אומלל".

בניין שישראל השמידה במהלך הלילה ברפיח. 5 באפריל 2019. (עבד רחים חטיב / פלאש 90)

בניין שישראל השמידה במהלך הלילה ברפיח. 5 באפריל 2019. (עבד רחים חטיב / פלאש 90)

"אני אספר לך סיפור. כבר שנה שלמה שאני מחפש צמיג לרכב שלי. אני לא מצליח למצוא כי ישראל מונעת כניסה של צמיגים כאלה לרצועה. מי אתם חושבים שאתם? מי אתם שתחליטו עבור האנשים בעזה מה יהיה להם? ישראל מונעת דברים בסיסיים מהאנשים בעזה. אני מדבר על כניסה של תרופות, מזון. בהפסקת אש האחרונה נאמר שעכשיו הדייגים של עזה יוכלו לצאת למרחק של עד 12 מייל. אבל גם במרחק של 12 מייל אין דגים, ובכל מקרה – ישראל לא באמת נותנת לדייגים להגיע למרחק הזה, ויורה בהם.

"בכל מקום שבו תלכי בעזה תמצאי אומללות. לפני חודשיים, העזתים יצאו לרחובות ודרשו פשוט חיים. אנשים יצאו לרחובות ואמרו שהם רוצים לחיות. אני רוצה לתת לך דוגמא, שאני מקווה שתעזור לך להבין מה שקורה בעזה עכשיו. לפני כשלושה שבועות חזרתי הביתה בערב. בעודי נוסע במכונית ברחוב, עברתי ליד מכולת אשפה וראיתי שני גברים הולכים מכות. עצרתי מיד את הרכב שלי ויצאתי כדי להפריד ביניהם. שאלתי אותם מה קורה, למה הם רבים. אז אחד מהם אמר לי "זה הזבל שלי", והשני אמר "לא, זה הזבל שלי! הייתי לכאן לפניו!". בתוך פח הזבל הזה הם מחפשים אם יש שארית של תפוח או חתיכת עגבניה שנזרקה או ירק כלשהו שהם יוכלו לאסוף ולקחת הביתה לילדים שלהם. הם מאכילים את הילדים שלהם מהאשפה. אני מקווה שזה מסביר בתוך איזה מצב נמצאים האנשים ברצועת עזה. הם חיים בחרא, ואוכלים חרא.

"העניין הוא לא רק צמיגים למכונית שישראל מונעת מאיתנו, או תרופות, מונעים מאיתנו את האפשרות לחיות. מונעים מאיתנו את האפשרות המינימליות להיות אנושיים".

ללא מים, ללא חשמל. רצועת עזה, קיץ 2017 (עבד רחים חטיב/פלאש90)

ללא מים, ללא חשמל. רצועת עזה, קיץ 2017 (עבד רחים חטיב/פלאש90)

– סבב ועוד סבב, ואנחנו יודעים ששוב אנשים ימותו, אבל מה הלאה?

"אנחנו מסתובבים במעגלים, מתחילים וחוזרים לנקודת האפס. יורים טילים, מצרים מתערבת, וחוזר חלילה. וישראל לעולם לא תיתן לחמאס שום דבר. הם לא נתנו שום דבר ליאסר ערפאת, הם לא יתנו שום דבר למחמוד עבאס שהוא איש השלום, הסנדק של השלום מבחינת הפלסטינים, ישראל לעולם לא תקבל עוד מנהיג מישהו כמוהו. והפלסטינים מבינים שישראל לא רוצה שלום ושלחמאס היא לא תיתן כלום.

"חמאס מתוסכל כי הוא סובל מישראל וגם מהמצב הפנימי. אנשים בעזה מסתכלים על חמאס ושואלים 'איפה האוכל'?. אז למי חמאס יפנה כדי למלא את הפער הזה? ברור שהוא יפנה לעבר ישראל. חמאס עובר שינוי. תודה לאל הוא התחיל להאמין בהתנגדות לא אלימה, בהפגנות, וזה טוב, אבל ישראל ממשיכה להרוג אותנו ושומרת על הגדר. ראיתי בעינים שלי איך אנשים נהרגים. אנשים החזיקו אבנים בידיים, זה כל מה שהיה להם, וצלפים ישראלים ששכבו מעבר לגדר ירו על אזרחים"

"אז מה הלאה? יש לנו רק שתי אפשרויות. האפשרות הראשונה היא שישראל תיתן לעם הפלסטיני את הזכויות שלו. תנו לנו לחיות, ולהחליט על החיים שלנו. פשוט תצאו מכאן ואנחנו נבנה את העתיד שלנו. אנחנו אנשים טובים, אנחנו מוצלחים, אנחנו חקלאים טובים, אנחנו נבנה את המדינה שלנו, אנחנו לא צריכים את העזרה שלכם, רק רדו מאיתנו. ואז נוכל לעשות שלום. האפשרות השניה היא שנמשיך עם המעגל הזה עוד שנים רבות. זה יהיה הרסני, זה יהיה קשה לפלסטינים וגם לחברה הישראלית.

"אני מאמין שאנחנו יכולים לחיות בשלום. אבא שלי עבד בישראל בשנות השבעים והשמונים ועדיין יש לו הרבה חברים ישראלים שהיו מבקרים אצלנו. הוא היה מספר לנו על היחסים שהיו בין הישראלים והפלסטינים. בין האנשים. אני מאמין שהאנשים עצמם, בלי הפוליטיקה, ישמחו לחיות בשלום ולהיות שכנים. בפנים, בבסיס שלנו, אנחנו יכולים להיות שכנים טובים, לא כל הישראלים רוצים להרוג פלסטינים. וגם ברור שהפלסטינים לא רוצים להרוג ישראלים.

"אלו שתי האפשרויות היחידות. ואנשים חכמים יבחרו כמובן בראשונה. אנחנו צריכים לעמוד יחד אנשים שרוצים שלום. אם תשאלי אותי עכשיו, ברגע הזה, מה החלום שלי, אני אגיד שכל מה שאני רוצה לתת לילדים שלי זה עתיד נורמלי. זה הכל. אני לא מדבר על עתיד מדהים אלא על עתיד נורמלי. אני מבקש את המינימום שבני אדם צריכים. וזו התקווה של כל האנשים בעזה. חיים נורמלים. אוכל, חשמל, עבודה שתאפשר לשלם על זה. אף אחד לא אוהב מלחמה. אף אדם נורמלי. אנחנו כל כך עייפים. זה כל כך הרבה שנים בלי נורמליות".

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן

היוזמה משאירה את תושבי עזה נתונים לחסדיהן של אותן ממשלות המסייעות למתקפה הישראלית על הרצועה. חוף העיר עזה, 13 ביוני 2019 (צילום: חסן ג'די / פלאש90)

"הומניטריות מהכורסה": הכשלים של מסדרון הסיוע הימי לעזה

חמישה וחצי חודשים לתוך המלחמה, תושבי עזה זקוקים לסיוע משמעותי שיאפשר להם לשרוד. היוזמה האמריקאית להקמת מסדרון ימי תסייע בכך בטווח המיידי, אך היא מתעלמת מסיבת היסוד לאסונה של עזה: שליטת החנק הישראלית ארוכת השנים  

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf