תנו לנו להנהיג

כסף, כסף, כסף, כסף. מבחינתי, אי אפשר לדבר על עתיד השמאל מבלי לדבר על המשאבים של השמאל, ועל החלוקה שלהם. דווקא עכשיו ודווקא בפומבי, בואו נדבר על צדק חלוקתי בארגוני חברה אזרחית ותנועות שמאל.

לאור תוצאות הבחירות, תפיסת שני המחנות צפויה להתחזק בהתאם לקווי המתאר שכבר שורטטו: המחנה של בנימין נתניהו, שקידם את הסלוגן "זה אנחנו או הם" בסבבי הבחירות הלא נגמרים בשנים האחרונות, מצד אחד; והמחנה של השמאל, שמיתג את עצמו כ"מחנה הליברלי למען זכויות האדם", מצד שני.

ועכשיו, במחנה "שלנו", שנכשל, הסכינים כבר נשלפו, ותכף ראשים ייערפו בהנהגת השמאל. אבל לאן יילכו המשאבים שיבקשו להצמיח הנהגה חדשה? מה העתיד של השמאל?

בואו נודה באמת: המותג של השמאל בישראל הוא מותג כושל, שבע ובורגני, ובמובן מסוים אפילו שקרי ביחס לערכים של צדק חברתי. ובדיוק כמו הקמפיינרים של מרצ והעבודה – שיצרו קמפיינים מוזרים ומנותקים שפונים בעיקר לקהל היעד של העשירונים העליונים, וימשיכו (וכבר ממשיכים) לעוץ עצות אחיתופל כאילו לא קרה דבר – כך גם אותה הנהגה ודור ההמשך שלה ימשיכו לפנות לציבור ולקרנות בארץ ובעולם (אהלן, יהדות ארה"ב), ויסרבו להודות שגם אם לחלקם היו יכולות להנהיג את השמאל בעבר (נניח), הגיע הזמן כבר מזמן להנהגה אחרת.

הניחוש שלי: זה לא יקרה. במקום שתצמח הנהגה אחרת, מגוונת, פמיניסטית, קווירית, שחורה, לא רק "מחוברת" לשטח אלא כזו שבאה מהשטח – תתפספס עוד הזדמנות. וההנהגה הנוכחית, במקום להנהיג, תהיה עסוקה בעיקר בהישרדות.

אנחנו, מנגד, נמשיך לגרד תקציבים ולעבוד בחצי התנדבות, כדי לפעול נגד פינויים מהדיור הציבורי שקורים ממש עכשיו, תחת הממשלה היוצאת.

לפעילות במעגלים שלי, שמבקשות לקדם פעילות סולידרית ולחבר בין מאבק לסיום הכיבוש לנזקי הקפיטליזם, אין תחושה של מקום "בשמאל", אלא חוויה של חשד תמידי בפוליטיקה שלנו. אלוהים, איזה נשים אדירות יש סביבנו! איזה פספוס! במסגרת השיח על "חיזוק המחנה", אנחנו שוב נהיה בחוץ, לפעמים קישוט באיזה פאנל, אולי מענק לאיזה פרויקט קטן.

אפשר כך. אבל אפשר גם אחרת.

יש משאבים חומריים, ויש משאבים מתוקף היכולת לדעת לדבר בשפה של אלו עם הארנקים הנפוחים.

די לזרוק לנו פירורים. די לתמוך בקמפייני בזק שלא מבוססים על עבודת שטח, ומודדים הצלחות במספרי לייקים על פוסטים ממומנים. הגיע הזמן לתת תמיכה שתאפשר לנו יותר מאשר לשים אצבע בסכר. הגיע הזמן לתמוך בבניית קהילות, בעבודה קשה לטווח ארוך, במומחיות שחוו את הקושי על בשרן – ולא מוכנות להתפשר על פחות משינוי עומק.

אני לא מתביישת לומר: תנו לנו להנהיג. תנו לנו הזדמנות אמיתית. תפעלו הפוך מהנטייה המיידית לחזק עכשיו רק ארגונים ופעילות העוסקים בכיבוש, בהפרדת דת ומדינה ובלהט"ב. תוצאות הבחירות מבקשות מאיתנו להשקיע יותר במי שצריכות עכשיו גב, בלי תנאים ובלי התנשאות. זו המשמעות של סולידריות, וזו תפיסת זכויות האדם והאישה שחייבת להיות לנו.

קחו את הקשרים בתקשורת, את התקציבים ואת ההון הבין דורי, והשקיעו בחזון אחר. לאחר בחירתו של דונלד טראמפ לנשיא ארה"ב, מתוך אקט של תקווה ואולי גם מתוך ייאוש, סופסוף הגיעו תקציבים גם לקבוצות פרוגרסיביות מגוונות, ותשומת הלב הופנתה לחיזוק כוחות אחרים במפלגה הדמוקרטית – פחות חברי קונגרס דינוזאורים ועשירים שלא חיים בקהילות שהם מתיימרים לייצג, יותר נשים לטיניות, שחורות, מסורתיות, צעירות, מאוכלוסיות מוחלשות ומעמד ביניים נמוך.

אפשר לעשות את זה גם כאן. אפשר להשקיע ולקדם את מי שפועלות מתוך ערכים של ערבות הדדית וחיבור בין מאבקים – לא שנאה כלפי פלסטינים, ולא שנאה כלפי המשפחות שלנו, שאינן חלק מ"המחנה".

ממשלת "השינוי" היתה רעה למי שחיה בעוני ולפלסטינים.ות, והיתה טובה, יחסית, לקידום זכויות ליברליות. אבל מכיוון שסופסוף "השמאל" הגיע לשלטון, היה די שקט בתחום המאבקים החברתיים. זה מזכיר לי את ההתנגדות הגדולה שהיתה לגירוש אנשים חסרי מעמד בתקופתו של טראמפ, איך אנשים צבאו על שדות התעופה כדי לעצור בגופם את הגירוש, בעוד שהנתונים מראים שבתקופתו של הנשיא הדמוקרט ברק אובמה, היקפי הגירוש היו גדולים יותר.

יש עכשיו פוטנציאל גדול להתנגדות, וכדי שהיא תהיה אפקטיבית, צריך להשקיע במי שיש להן הכי פחות להרוויח משימור המצב הקיים, לא רק "בבנים של". יש כאן הזדמנות ענקית. אני באמת מאמינה בזה.

ספיר סלוצקר עמראן היא עורכת דין לזכויות אדם, מייסדת שותפה של תנועת "שוברות קירות" ועמיתה לשעבר בתוכנית ללימודי דת, קונפליקט ושלום בבית ספר לדתות באוניברסיטת הרווארד