רוב מצביעי הימין חושבים שנתניהו נכשל, המחאה צריכה אותם

משבר הקורונה מהווה את אחד המשברים הגדולים ביותר ברמה העולמית, וגם ברמה המקומית. כישלונה של ממשלת ישראל להתמודד עם ההשלכות הכלכליות והחברתיות של המגיפה השאיר מאות אלפי איש ואישה ללא פרנסה, ללא ביטחון כלכלי, ללא ביטחון לגבי עתידם.

לא הגיוני שמי שרוצה שהממשלה תשנה כיוון יפגין רק בבלפור או רק נגד נתניהו. מחאה בגן צ'רלס קלור בתל אביב (צילום: אורן זיו)

האחריות למדיניות כלכלית כושלת, האחריות למדיניות מבולבלת ומבלבלת בהתמודדות עם המגיפה, האחריות על המספר ההולך וגדל של חולים – נופלות בראש ובראשונה על ראש הממשלה בנימין נתניהו, ואחריו על הקואליציה כולה. הממשלה, משרד האוצר ובנק ישראל שותפים יחד לכוונה לפגוע במגזר הציבורי, להפחית את שכר המינימום ולבטל את הפנסיה של מי שמשתכרים משכורות נמוכות.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

הכעס על המצב, והתחושה שמדובר במדיניות הרת אסון, חוצים את הקווים המסורתיים שמבדילים בין המחנות הפוליטיים המקובלים בישראל ומשותפים לקבוצות חברתיות שונות ומגוונות. התחושה שהממשלה מפקירה את האזרחים ואת עתידם באה לידי ביטוי בסקרים: בסקר חדשות 12 מסוף חודש יולי, למשל, 64 אחוז מהנשאלים העריכו באופן שלילי את תפקודו של נתניהו במשבר הכלכלי. אפילו בקרב מי שהזדהו כמצביעי ימין, יותר ממחצית (53%) הגדירו כגרוע את האופן בו נתניהו התמודד עם האבטלה ועם הפגיעה בעצמאים ובשכירים. זה נתון משמעותי, שאסור לדלג מעליו.

התחושה כי הממשלה מפקירה את האזרחים מתבטאת לא רק בסקרים, אלא גם בנכונות של רבים לצאת לרחוב במחאות שונות, שהתחילו כבר לפני כמה חודשים. עוצמתן של מחאות אלו נתנה את אותותיה, ואילצה את הממשלה לנסות לתקן את צעדיה. הארכת הזכאות לדמי האבטלה, או מענקים שונים שניתנו לחלק מקבוצות העצמאים הן דוגמאות לתוצאות הלחץ הזה. אך משום שהממשלה מקובעת בתפיסה כלכלית שאיננה יכולה לתת פתרונות ראויים למשבר, התשובות שהיא נתנה מאוחרות ולא מספקות. אולם העובדה שהממשלה אימצה ביולי צעדים, שלא הייתה מוכנה בכלל לשקול במרץ ובאפריל, מוכיחה שלחץ ציבורי עובד, ושהמחאה ברחובות יכולה לשנות מציאות.

לשם כך, המחאה חייבת להיות רחבה. היא חייבת לכלול את כל מי שנפגע ממדיניות הממשלה. היא חייבת לכלול את כל מי שמתנגד לאופן הכושל שבו ניסתה הממשלה להתמודד עם המגיפה. היא חייבת להתקיים לאורכה של המדינה, מצפון ודרום, ולכלול את כל הקבוצות החברתיות: לא רק חילונים, אלא גם דתים, מסורתים, חרדים וחובשי כיפות. לא רק תושבי ירושלים ותל אביב, אלא גם הפריפריות החברתיות והגיאוגרפיות. לא רק אנשים שהיו נגד נתניהו עוד לפני שהיכה משבר הקורונה, אלא גם את המוני האנשים שתמכו בנתניהו ואפילו הצביעו עבורו בבחירות האחרונות, אולם כעת התאכזבו מכך שהוא וממשלתו הפקירו את כולנו לאבטלה ולמצוקה, זלזלנו בנו והתנשאו עלינו ("חרטא").

כדי להרחיב את המחאה בצורה הזו, היא חייבת להביא בחשבון את הבעיות האמיתיות המעסיקות את רוב הציבור. מחאה שממוקדת רק במעון ראש הממשלה בבלפור, ושעוסקת רק בדמותו של בנימין נתניהו ומשפחתו, לא תצליח לשנות מהיסוד את מה שקורה כאן. לכן, מפתיע לשמוע קולות שדורשים להגביל ולצמצם את המחאה, במקום להרחיב אותה.

לא הגיוני שמי שמעוניין לשנות מן היסוד את מדיניות הממשלה הנוכחית, יצליח לעשות זאת על ידי צמצום המחאה לנקודה אחת ("רק בלפור"), צמצום המחאה לנושא אחד ("רק לא ביבי"), או צמצום המחאה לקבוצה חברתית אחת (המחנה הליברלי). מחאות מצליחות כשהן מתפשטות, כשהשלטון מבין שמדובר בחברה כולה שמוחה נגד המדיניות שלו; כשהשלטון מבין שכל יום צומחת מחאה בעוד יישוב, שכל שבוע קבוצות נוספות מצטרפות למעגל המחאה.

אל מול המשבר הנוכחי, צו השעה הוא להרחיב את המחאה כך שתקיף את העם כולו – במרכז ובפריפריות, יהודים וערבים, דתים וחילונים, מי שהצביעו בבחירות האחרונות לשמאל ומי שהצביעו בבחירות האחרונות לימין כדי לדרוש מדיניות שתדאג לבריאות של כולנו, לפרנסה של כולנו, שתיתן תקווה לעתיד אחר לכולנו.

פרופ' דני פילק הוא מרצה במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון, החוקר פוליטיקה ישראלית, מדיניות בריאות ותנועות פופוליסטיות. פילק הוא חבר הנהלה בעמותת רופאים לזכויות אדם ובמרכז אדווה, ובין מייסדי תנועת עומדים ביחד