הפקרה מובילה להשגחה. ביציאה מהמשבר המדינה חייבת לשנות כיוון
צעדי החירום מול הקורונה, על פגיעתם החמורה במרחב הדמוקרטי, הם תוצר ישיר של מדיניות הפקרה באמצעות הפרטה של מערך הבריאות. אסור שהדיון על אסטרטגיית היציאה יתמקד בהיבטים הטכניים הצרים בלבד. זה הזמן לשאול איך נסוגים מהמדיניות המפקירה
מגפת הקורונה וההכנות אל חזרה מדודה ואיטית לשגרת חיים מתמקדות בסוגיות טכניות: כמה נדבקים, כמה מחלימים, כמה אנשים בחנות אחד, ובחברת כמה אנשים יש לעטות מסכה. דווקא תקופה זו מדגישה את שני פניה של המדינה בת זמננו: הפקרה והשגחה, ובעיקר את הקשר ההדוק בין שני הפנים הללו; המדינה המפקירה היא זו המכרסמת באופן מתמיד בשירותים הציבוריים, מתנערת מאחריות לחלשים בחברה, ומעבירה את הדאגה לרווחת הציבור לידי הסקטור העסקי ולידי עמותות. קוראים לזה הפרטה, וזו קשורה בקשר אידיאולוגי רב עוצמה להעצמת הכוח הפוליטי והכלכלי של מעמד ההון הפיננסי והאליטות הכלכליות. המדינה המפקירה היא זו שמתגייסת לצדו של מעמד ההון הפיננסי, ומגדילה את הפערים החברתיים עוד ועוד.
המדינה המשגיחה היא זו המפעילה צעדי חירום, מערטלת את אזרחיה מזכויות בסיסיות כמו חופש תנועה והחופש לפרטיות (אבשלום ששוני / פלאש90)
מדיניות הבריאות בשלושת העשורים האחרונים מבטאת את דמותה של המדינה המפקירה. מחסור בציוד רפואי, שיעור רופאים מהנמוכים במדינות המפותחות, וצמיחה של רפואה פרטית על חשבונה של זו הציבורית. לכאורה, מערכת הבריאות בישראל עמדה בהצלחה יחסית באתגרים שניצבו בפניה עד כה, אך נדמה שהיא עושה זאת ללא מרווח וללא שוליים של ביטחון, ובעיקר ביצירת ריבוד ברור בין אלה המסוגלים לממן ביטוחים משלימים פרטיים וליהנות משירותי רפואה פרטית, לאלה שאינם. בין אלה החיים במרכז הארץ, לאלה החיים רחוק מהמרכז.
ללא מרווח וללא שוליים, כל שינוי בבריאות הציבורי יוצר במערכות הרפואיות תחושה של קטסטרופה. הצורך לרסן את עקומת מספר החולים, להבטיח קצב אחיד וקטן של חולים בבתי חולים, ולוודא מינימום של נזקקים למכונות הנשמה, מגלים את נזקי ההפקרה. נזקים גדולים במיוחד במדינות שבהן מערכת הבריאות מופרטת, כמו בארה"ב ובאיטליה, ונזקים מתונים יחסית במדינות שידעו להאט את הפרטת שירותי הבריאות, כמו בגרמניה וביוון.
תחושת הקטסטרופה במערכות הרפואיות מציפה את הפן האחר של המדינה בת זמננו – המדינה המשגיחה. ככל שהשלכותיה של מדיניות ההפקרה חמורות יותר, תחושת הקטסטרופה רבה, וכך גובר הצורך לרסן את החברה ולהשתלט על המרחב באמצעות הפעלת טכנולוגיות של הגבלה, שליטה והשגחה. המדינה המשגיחה היא זו המפעילה צעדי חירום, מערטלת את אזרחיה מזכויות בסיסיות כמו חופש תנועה והחופש לפרטיות. היא מפגינה שליטה מלאה במרחב, בגבולותיו ובתנועה בו. היא שולפת טכנולוגיות איתור, ניטור ומעקב כאילו הייתה מפגן ראווה למשטר טוטליטארי.
הקשר בין הפקרה והשגחה בלתי ניתן להפרדה. כלומר, צעדי החירום והננקטים בשבועות האחרונים הם תוצר ישיר של מדיניות הפקרה באמצעות הפרטה של מערך הבריאות. מדיניות זו נהוגה במדינות העולם מאז שנות השמונים של המאה העשרים.
עתה, כשעל הפרק אסטרטגיות יציאה חלקית ממצב החירום, ראוי לדון במבט צופה פני עתיד בקשר בין המדינה המפקירה והמדינה המשגיחה. אל לנו לשקוע לתוך דיון טכני צר בדבר הסרה חלקית ומדודה של ההשגחה כפונקציה של קצב ההידבקות מהמחלה. כבר עתה עלינו לדון בשאלת היסוד כיצד נסוגים מהמדינה המפקירה. כיצד נוכל להבטיח סדר פוליטי שמכיר בערך של הוגנות חברתית, ונגישות שווה למשאבים ותשתיות ציבוריות איכותיות – כמו בריאות, חינוך, תעסוקה, ודיור. בלי סדר פוליטי שכזה, שהוא הערובה היחידה להתמודדות על מצבי קיצון עתידיים, נמצא את עצמנו שוב ושוב תחת רגלה הדורסנית של המדינה המשגיחה.
פרופ' ארז צפדיה הוא מרצה למנהל ומדינות ציבורית במכללה האקדמית ספיר ועורך שותף של הספר "מדינה מפקירה – מדינה משגיחה"
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
