קודם לקחו את ההומואים: מכתב פתוח לסטודנטים.יות בטכניון

"אנחנו יודעים מה שיודעים, שילמנו ביוקר על כך" (אלפרד דבלין)

לפני שבע שנים, שנה לפני שהתחלתי את לימודי התואר הראשון שלי, הייתי עד לרצח פוליטי. כמו רוב מקרי הרצח הפוליטי, הוא לא זוהה ככזה, כי רצח פוליטי הוא רצח של אנשים חשובים, ואנחנו איננו אנשים חשובים. תיארו אותו לכל היותר כ"פשע שנאה", אבל שנאה איננה עניין פוליטי, אלא רגשי. בכל זאת, קשה להתעלם מהעובדה ששירה בנקי לקחה חלק באירוע פוליטי, שממנו לא חזרה.

זמן קצר אחר כך כבר הבנו איך לאחות את השבר בעזרת דימויים. הרוצח, ישי שליסל, הפך בעיני התקשורת לגיבור תרבות, כזה שהאישיות שלו היא הסנסציה, ושהוא עצמו הוא המפתח שיכול להסביר הכל. אנשים בקהילה, שכנראה קראו את הכתיבה של ג'ודית באטלר על הבנייה טראומטית של זהות בחדרי סמינרים מפוהקים ולמדו לדקלם סיסמאות על זיכרון ומהפכה, התפתו לשתף פעולה עם הלך הרוח הדרמטי הזה – ולדרוש מכולם רחמים.

כולנו נגררנו לזעזוע דווקא בשעה שבה קור רוח פוליטי היה דרוש לנו יותר מכל דבר אחר. נכון, כבר ידענו שהפגנות הן דבר מסוכן, בעיקר עבור מיעוטים אחרים, אבל גם לנו. לא ציפינו שזה יגיע עד לרצח, אבל ניסיונות לקחת מאיתנו את החופש הפוליטי שלנו היו שם כל הזמן. לכן אנחנו מגיבים באירוניה מאופקת כשאנשים טוענים שעכשיו הגיע מצב החירום האמיתי, ומתפלאים מהאלימות שהולכת ומאיימת גם על הפגנות "נורמטיביות" ו"תמימות". ההמשכיות בין ההומופוביה לפשיזם – שהתעלמתם ממנה במשך תקופה ארוכה – מוכרת לנו היטב.

שבע שנים אחרי אותו רצח, אני לומד בטכניון ורואה איך ההומופוביה בקמפוס הולכת ומתחזקת במשך כמעט שנה. לא מדובר בסתם אמירות אגביות שאין טעם להתייחס אליהן, אלא בתא שהוקם כדי "לקדם את ערכי המשפחה", ובפועל כבר באירוע ההשקה שלו בשבוע שעבר הפיץ תכנים הומופוביים בוטים.

אירוע ההשקה של התא עורר סערה תקשורתית, וביום שלישי השבוע הודיע נשיא הטכניון, פרופ' אורי סיון, כי נאסר על הארגון להשתמש בלוגו או בשם המוסד בפרסומיו ולפעול בתחומו, וכי "הנהלת הטכניון נחושה להמשיך לפעול בכל דרך כדי למגר תופעות של פוגענות ולהבטיח קמפוס בטוח, מכיל ותומך לכולם". יו"ר התא טען בתגובה כי למוסד אין סמכות לאסור על סטודנטים להתארגן בדרך חוקית ולהביע את דעתם, והארגון מנסה כעת להוביל להקמת תאי סטודנטים דומים במוסדות אקדמיים נוספים. נכון לעכשיו, נראה שמרב ההתנגדות מגיעה משורות הסגל האקדמי – וציבור הסטודנטים מגיב בעיקר באדישות.

עולם התוכן של התא הזה כביכול יהודי, אבל דומה הרבה יותר לזה שמופץ בקרב קבוצות סהרוריות של הנצרות האוונגליסטית בארה"ב (טיפולי המרה, למשל, הם תופעה חדשה בכלל, ובעם היהודי בפרט). לכך מצטרף שיח על משבר חברתי, שמזכיר באופן מטריד את הדאגה הרפואית מ"התנוונות" (Entartung) ששטפה את אירופה במפנה המאה הקודמת, ותיאוריות קונספירציה פרנואידיות – שמנסות לצייר קבוצת מיעוט כמי שלוקחת חלק ברשתות גלובליות שתלטניות ופוגעת במחשכים באנשים תמימים, תיאוריות שמציירות את הבריון כקורבן.

בניגוד למה שניתן לחשוב, ההומופוביה הזאת אינה שמרנית, אלא רדיקלית. היא אינה נובעת מדעות קדומות ובורות, אלא מניסיון לייצר ידע חדש בנוגע לקהילה הקווירית ולמצב החברתי בכלל. אין לי כל כוונה לטעון שאנשי התא עצמם תומכים באלימות, בפשיזם או בימין רדיקלי, אבל קיים בסופו של דבר קשר הדוק בין ההומופוביה לבין שלוש התופעות האלו, ומי שמקבל בשוויון נפש את ההומופוביה – עלול להיפגע בסוף משלושתן.

במשך תקופה ארוכה, בכל פעם שאנחנו מציפים את הנושא, אנחנו מרגישים שפשוט לא אכפת לכם מאיתנו. הרבה מכם מאשימים אותנו בכך שאנחנו מטריחים אתכם, במקום להתמסר ללימודים. אחרים, אולי מסוכנים יותר, מאמצים ליברליזם רדוד, ואומרים שיש בקמפוס מקום לשתי העמדות וצריך לנהוג בכל תאי הסטודנטים בכבוד.

העמדה השנייה והמסוכנת אינה משקפת ממלכתיות קלאסית, אלא משהו קרוב יותר למה שנועם יורן כינה "ממלכתיות חדשה" כשהוא דן באידיאולוגיה של ערוץ 2 בשנים הראשונות שלו – כזו שנכונה להכיל גם את כל מה שבזוי בפוליטיקה הישראלית, דווקא מתוך הטענה שהיא אינה פוליטית, חפה מיומרות אידיאולוגיות, אינה נוקטת בצנזורה, ובסך הכל משקפת את רוח ה"עם" שנדרס עד עכשיו על ידי המנגנונים הפטרוניים (ובפועל מבנה אותו ככזה).

צורה מקדימה של חברה דמוקרטית

אם אנחנו רוצים להבין מה גורם לכל כך הרבה אנשים צעירים שמבקשים את דריסת הרגל שלהם באינטליגנציה הישראלית לאמץ דפוסים דומים לאלו של ערוץ 2. אנחנו צריכים להתייחס לדרך שבה התפיסה הניאו-ליברלית – שמודדת הכל במונחי "יעילות" ותמורה מעשית, לרוב כספית – פירקה את המנגנונים המסורתיים בשדה התרבות ובשדה האקדמי במקביל.

האוניברסיטה היא אחד מאותם מוסדות שהשם שלהם מסגיר את מובנם הפוליטי. המילה הלטינית universitas מתייחסת לגוף מאוחד של אנשים, ואומצה על ידי קולקטיבים שקמו בימי הביניים ודרשו זכויות פוליטיות כדי לעסוק בלימוד.

אפשר לראות ביחס המשפטי המיוחד אל האוניברסיטאות הראשונות, כלומר, הפריבילגיות שהן קיבלו לחופש אקדמי, צורה מקדימה של חברה דמוקרטית שהתפתחה בתוך הסדר הפיאודלי, גם אם לא מדובר בחברה אזרחית (בואו נשאיר את הדיוק ההיסטורי בצד. הפוליטיקה היא סיפור שאנחנו מספרים לעצמנו, ואנחנו כל כך צריכים עכשיו סיפורים).

הפריבילגיות האלו המשיכו ללוות את האוניברסיטאות גם לתוך הסדר המודרני, והפכו אותן לבנות כלאיים – יציר פיאודלי ששונה במובנים רבים מהחברה הימי-ביניימית המסורתית, אבל גם מנוגד להיגיון של השוק ושל החברה האזרחית.

כשאנשי האוניברסיטאות פונים לחיי העיון, לפחות לכמה שנים, הם מבקשים להשהות את הסדר החברתי, ולאמץ צורת חיים שונה מזאת של העובדים, בעלי המלאכה, הסוחרים או אנשי המקצועות החופשיים, שמתבוננים על העולם מדל"ת האמות של מקצועם. כדי שזה יקרה, היה הכרח בהתארגנות פוליטית-קולקטיבית. כך, למעשה, בתוך האוניברסיטאות התאמנו אנשים בלהיות אזרחים וחברי קולקטיב.

לא מדובר ברכישה של ידע, אלא באימוץ של חיים חדשים על ידי הסטודנטים, מתוך תשוקה והקדשה עצמית (studium). כשהסדר המודרני צמח, הם כבר זיהו את הקשר בין החינוך העצמי לבין ההיבנות והעיצוב של הסדר החברתי והפוליטי (Bildung).

הפקולטה לארכיטקטורה, שבה אני לומד, הפקולטה העברית הראשונה, לא ביקשה רק לבנות בניינים – היא ביקשה לבנות אומה. היה ברור למייסדים שלה שהדיונים על שפת הלימוד אינם רק עניינים פדגוגיים, כי לדרך שבה האנשים בקמפוס מנהלים את חיי היומיום שלהם יש חשיבות לאומית, ולכן למרצים יש אחריות לגבי התרבות העברית בכללותה.

יש משהו סמלי בהתפתחות של הריאקציה בטכניון, כי ריאקציונרים בדרך כלל מבקשים להחליף את הסדר הלאומי בסדר גזעי או דתי. אליהם מצטרפת שורה ארוכה של הוגים, שהביקורת המוצדקת שלהם על הלאומיות הזאת מסתיימת בהוקעה נחרצת מבלי שהם מציעים שום כוח מגייס קולקטיבי אחר, ולכן גם אין להם יכולת ממשית לפנות נגד הריאקציה.

העניין המטריד ביותר שקשור בכך הוא הוויתור המזלזל על הנאורות. במקום לאמץ אותה כתנועה שאמורה לבנות חברה, אימצנו שתי תנועות משלימות: מצד אחד, מי שמבקש להסתכל על החברה באופן טכני ומקצועי בלבד; ומצד שני, הביקורתיים שאינם מחפשים את החברה, אלא את הזהויות. לשתיהן משותפים ההסתכלות המפוררת על החברה, והניסיון לפנות לייצוגים של אוכלוסיות במקום לייצור של קהילות חדשות.

הקהילה הקווירית, לצערי, מתפתה לשני הקצוות האלו, ובדיוק בגלל זה היא לא מצליחה להיאבק במה שפוגע בה כל כך.

מצוינות מסוכנת

האקדמיה מבקשת את השלום, כמעט בהגדרה. המילה הלטינית otium – שמסמנת בין השאר את האידיאל האקדמי של הזמן הפנוי המוקדש לפעילות לא יצרנית ולמחשבה – נולדה, כנראה, מתוך התייחסות להפסקה במלחמות. חיי העסקים, ה-negotium, נתפסו, מילולית, כשלילה של הפנאי ושל השלום. מי שהלך ללמוד באקדמיה רצה לכל היותר לקחת פסק זמן מהמלחמה החברתית, וזה היה הכרחי ליצירתה של חברה דמוקרטית.

אבל מי שבוחר בשלום לא בהכרח מוותר על המחלוקת – הוא דווקא היחיד שיכול לקיים מחלוקות מבלי שהן יסלימו לאלימות, יקרסו למחווה נצחנית או יתחלפו בתגרנות של השוק. זה בדיוק המובן שבו "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם", וזה גם המקור לזלזול התלמודי ביושבי הקרנות.

אני חושב שאת הכשל האתי בוויתור על השלום אפשר לראות באופן החריף ביותר בדיבור על "מצוינות". מובן מאליו שהאקדמיה צריכה לשאוף למצוינות – אבל מה זה אומר? אצל ההוגים הקלאסיים, וגם בקרב הוגים מודרניים כמו ברוך שפינוזה ופרידריך ניטשה, המצוינות והמידה הטובה הן היכולת שלך למצות את הפוטנציאל העצמי שלך, והחיים הקהילתיים הפוליטיים מסוגלים דווקא לפתח אותה ולאפשר לה להתבטא. ספק אם מישהו מהם היה מתייחס בכבוד למי שמכלה את זמנו בניסיון להתחרות בחברים שלו לפי סטנדרטים שקבעו אחרים.

חשוב להבין את הפער הזה, כי סוג אחד של מצוינות מאפשר את קיומן הנינוח של קהילות ואת הטוב החברתי, ואילו השני מסוגל בעיקר לפורר את החברה ולשחוק אותה. וחמור מכך, במקום לייצר אנשים מצוינים – הוא מייצר אנשים שטובים מאוד בלהיות אנשים סטנדרטיים.

כשאתם מבקשים מאתנו להימנע מפוליטיקה, אינכם עושים את זה משיקולים אקדמיים. למעשה, אתם מוותרים על האוניברסיטה, על התשוקה, על ההיבנות ועל השלום, ומנסים להפוך את הקמפוס לגוף מקיאווליאני, שהחשיבה הערכית זרה לו והוא יודע רק "לתפקד".

ההומופוביה והימין הרדיקלי מנוגדים לאוניברסיטה לא רק מבחינה מחשבתית, אלא גם, ובעיקר, כי הם מבקשים לפרק את האוניברסיטה כקהילה פוליטית. בדיוק כמו שהם מתנגדים לקהילה הגאה, הם מאיימים גם על כל קהילה אחרת, שאינה נתפסת בעיניהם כ"טבעית" ו"שורשית", ומבקשים להציב את מוסד המשפחה כתחליף לאזרחות ולידידות. אחר כך, בצביעותם הרבה, הם מאשימים את האקדמיה ב"פוליטיקה".

כשאתם בוחרים להתעלם מזה לטובת ה"לימוד", אתם זונחים גם את הלימוד כמשהו שצריך להתקיים בקרב חברת הלומדים, ומחליפים אותו בהכשרה מקצועית. אבל לא ברור בשביל מה צריך אוניברסיטה ומה יכול להצדיק את הפריבילגיות שלה, אם היא בסך הכל מוסד להכשרה מקצועית.

חמור מכך – עבור קבוצות כמו הקהילה הקווירית, שעדיין לא קיבלו את האמנציפציה הפוליטית שלהן, עצם הקיום החברתי היא שאלה פוליטית, ומי שמסתייג מעיסוק בפוליטיקה אומר למעשה שאינו מוכן להכיר בקיומם.

אם היחס הפוליטי הראשוני שמכונן את הקהילה הוא של הכלה ודחייה, מה שניכר כיום הוא בעיקר בריחה מהפוליטי אל הכלכלי כניסיון להשהות את היחס הזה. אבל זה ניסיון עקר. היחס הזה ממשיך להתקיים באופנים מושתקים. השיח הפוליטי פינה את מקומו להדרה אלימה, בין אם זאת ההדרה הכלכלית של אנשים מהאקדמיה, ובין אם זה הניסיון להדיר את הקווירים מתוכה על ידי מניעת האפשרות לקיים חיים קהילתיים. האוניברסיטה הפכה ממרחב שמקדם שלום לעוד זירה של מלחמה, והלימוד הפך מדבר שמתרבה ככל שמשתפים אותו לעוד משאב במחסור שנמצא בתחרות.

זאת בדיוק הסכנה הפוליטית באימוץ הניאו-ליברליזם על ידי האקדמיה. אבל ייאמר לטובתה שיש בתוכה הרבה מתנגדים נחושים.

במקום להיות מוסד של החברה הדמוקרטית, האוניברסיטה החליפה את הסטודנטים בלקוחות, את הפנאי בעסקים, את הלימוד במינוף הון אנושי, ואת הקהילה בקבוצת אינטרס. במקום להתוות דרך ערכית, היא מנסה להבין איך לאפשר לקבוצות אינטרס שונות להתקיים במקביל (מה שהם מכנים "סובלנות"). לפעמים אני חושד שכשאנחנו דורשים ממנה להציל את הדמוקרטיה, אנחנו דורשים ממנה לקחת אחריות על חברה שכבר אינה קיימת, בשם ערכים שבהם היא כבר לא מאמינה.

מה שמשותף כיום לחברה האזרחית ולאקדמיה הוא שבשניהם אנשים נמצאים כרגע באווירה של ניהיליזם, תסכול, איום ושחיקה. אחרים מאיתנו אימצו שמרנות זעיר-בורגנית בניסיון להגן על עצמם ממה שקורה, ותופסים את שנות הלימוד שלהם כסוג של הלוואה לצורך מינוף, ולכן לבם גס בכל מי שמתרעם על כך שפוגעים בו ועלול לשנות את חוקי המשחק. שני הלכי הרוח האלה אינם מאפשרים את קיומה של חברה דמוקרטית.

כשחנה ארנדט אבחנה את המצב הפוליטי בראשית שנות הארבעים, היא כתבה ש"בפעם הראשונה, ההיסטוריה היהודית אינה נפרדת, אלא כרוכה בהיסטוריה של כל האומות האחרות. אחוות העמים האירופים התנפצה לכל עבר כאשר, ומשום, שאִפשר[ה] לחבריה החלשים ביותר להיות קורבנות של הדרה ורדיפות". אינני טוען שהמצב כיום דומה לזה שהיה בשנות הארבעים או שאנחנו בדרך לשם, אבל נראה שאפשר להגיד דבר דומה לגבי ההיסטוריה הקווירית ועלייתו של הימין הרדיקלי.

אנשים רבים בקהילה אינם מבינים שהם חלק מההיסטוריה, ולכן הם משרתים את הימין הרדיקלי, הופכים חברים חלשים יותר לקורבנות שלו, וחושבים שבכך הם יצליחו להתחמק מהאלימות שהוא מטיל.

האינטליגנציה בישראל מתעלמת מהיחס הזה גם היא, ואם היא תתנפץ בשנים הקרובות זה יהיה בדיוק משום שהפקירה את חבריה החלשים, כי נראה ברור יותר ויותר שההומופוביה היא רק צעד אחד בדרך לשינוי משטרי כולל.

איננו מבקשים מכם שתגנו עלינו מההומופוביה – אנחנו מסוגלים להגן על עצמנו, ועשינו את זה כבר לא מעט פעמים בעבר, כשלא היה לצידנו אף אחד. אנחנו בסך הכל מציעים שתגנו על עצמכם מההומופוביה, ושתיקחו אחריות על החברה שאתם עדיין חלק ממנה, בין אתם אוהבים את זה ובין אם לא.

אנחנו צריכים לזכור שיש לנו תשובה לרדיקליות של הניאו-ליברליזם ולרדיקליות של הימין, תשובה שמרנית ומהפכנית כאחד: קהילה דמוקרטית שמכוננת את עצמה בפעילות היומיומית. והדלת שלה תמיד פתוחה למי שבאמת רוצה להשתייך.

אורי שוסטר הוא סטודנט לתכנון ערים בטכניון