עסקת האסירים שוב דילגה על האזרחים הערבים בכלא
מחד, האסירים הפלסטינים אזרחי ישראל מודרים מעסקאות חילופי שבויים, אין שום גוף שמקדם את עניינם ולא נותרו להם אמצעי לחץ. מנגד, הם זוכים ליחס חמור מזה שלו זוכים אזרחים יהודים – ונותרים תקועים כפצע פתוח שאיש לא מטפל בו
"לא נותרו בידי הצד הפלסטיני שום קלפי מיקוח". אסירים פלסטינים בכלא קציעות, ב-26 בפברואר 2025 (צילום: חיים גולדברג / פלאש90)
במסגרת הסכם הפסקת האש בעזה, שנחתם ב-13 באוקטובר בשארם א-שייח', שוחררו 250 אסירים פלסטינים שנידונו לעונשי מאסר ממושכים ואף מאסרי עולם, לצד מאות אנשים שנעצרו בעזה במהלך המלחמה.
התקשורת התמקדה באסירים שישראל סירבה לשחרר – בהם מנהיג התנזים ובכיר פת"ח, מרואן ברגותי, ומזכ"ל החזית העממית לשחרור פלסטין, אחמד סעדאת ואחרים. ולא רק התקשורת, אפילו נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, ציין את ברגותי כמועמד אפשרי להנהגת עזה לפני כמה ימים, על אף ההתנגדות העיקשת של ממשלת ישראל לשחרורו.
>> "אלוהים החזיר אותנו ממעמקי הקבר"
בתוך ההמולה התקשורתית נותר תיק אחד מודר לחלוטין: האסירים הפלסטינים אזרחי ישראל. אף שהם מוגדרים "אסירים ביטחוניים", הם לא נכללו בעסקה הנוכחית, כמו גם ברוב העסקאות הקודמות. כיום מוחזקים בבתי כלא בישראל 20 אזרחים שנידונו למאסרי עולם או לתקופת מאסר של יותר מ-35 שנה, ביניהם שנכלאו עוד לפני הסכמי אוסלו ב-1993; עוד כמה עשרות אסירים שנידונו לעונשים קצרים יותר או מוחזקים במעצר מנהלי. בנוסף לאלה מחזיקה ישראל שבע גופות – הבולטת שבהן היא של וליד דקה, שמת בכלא בשנה שעברה לאחר שחלה בסרטן, כאשר משפחתו טוענת להזנחה רפואית מכוונת.
בעסקה הנוכחית, האסירים האזרחים חשבו שהמצב יהיה שונה. לדברי ד"ר באסל גטאס, ח"כ לשעבר מטעם בל"ד, "דווקא הפעם האסירים ציפו להשתחרר, על בסיס מה שעלה בדיונים הראשונים אחרי 7 באוקטובר, עם הסיסמה 'כולם תמורת כולם'. אך ברגע החתימה, הצד הפלסטיני היה בנקודת החולשה המשמעותית ביותר שלו, אחרי מלחמת השמדה והרעבה שנמשכה שנתיים. כשהצד הישראלי חזר בו משחרור בכירים כמו ברגותי, אברהים חאמד (מפקד גדודי עז א-דין אל-קסאם בגדה, ב"ז) ואחמד סעדאת, אף ששמותיהם הופיעו בהסכם שנחתם בשארם א-שייח', לא נותרו בידי הצד הפלסטיני שום קלפי מיקוח".
החרגת האסירים האזרחים, כאמור, לא התחילה בעסקה האחרונה. גטאס מזכיר כי "אסירי טרום אוסלו היו אמורים להשתחרר ב-1993, אך [ראש הממשלה דאז, יצחק] רבין סירב לכך". לדברי גטאס, רבין העדיף במקום זאת לשפר את תנאי הכליאה של האסירים ולאפשר להם ביקורים, אך אחרי הרצח שלו הדברים השתנו מהיסוד. בנוסף, אומר גטאס, גם ההנהגה הפלסטינית ויתרה על האסירים, "היא לא מזכירה אותם במשא ומתן ולא דורשת את שחרורם, בטענה לסירוב ישראלי מוחלט".
גטאס אומר שישראל טוענת כי מדובר ב"אזרחים ישראלים" שמעצרם הוא "עניין פנימי", אך מדובר בתירוץ, שכן ישראל אינה מתייחסת אליהם כמו אל אסירים ביטחוניים יהודים – הם אינם זכאים להקצבת מאסר או להטבות אחרות.
האסיר לשעבר אסעד דקה, אחיו של וליד דקה, אומר גם הוא: "מאז ועידת מדריד והסכמי אוסלו, האסירים שהם אזרחים לא נכללו באף עסקה. באוסלו היה טבעי לשחרר את כל האסירים הפוליטיים, כמו בכל הסכם שלום, אבל זה לא כלל את האסירים מתוך הקו הירוק. אמי נפגשה עם יאסר ערפאת עצמו והאשימה אותו בכך שהוא שב לפלסטין בעוד שהאסירים נותרו בבתי הכלא. אש"ף והרשות הפלסטינית והעמותות השונות לא פעלו לשחרורם, אלא עסקו רק בשיפור תנאי הכליאה שלהם".
בדיונים על שחרור אסירים ב-2014, במסגרת משא ומתן בין ישראל לפלסטינים בתיווך מזכיר המדינה האמריקאי ג'ון קרי, נראתה שוב ההדרה הזאת. ההסכם כלל שחרור של 104 אסירים פלסטינים בכמה פעימות, כאשר שחרור אסירים אזרחי ישראל נדחה לשלב האחרון (פעימה רביעית). בסופו של דבר, ישראל ביטלה את הפעימה הרביעית ופוצצה את המו"מ. גטאס אמר כי "זו היתה הפעם היחידה שבה הוזכרו האסירים האזרחים באופן רשמי, אבל זה הסתיים בלי יישום. אפילו הנהגת החברה הערבית, ובעיקר חברי הכנסת שלכאורה חסינותם מאפשרת להם להעלות נושאים כאלה, לא העזו לדרוש את זכויות האסירים או את שחרורם בעסקה".
בעסקת חילופי השבויים הראשונה בין ישראל לחמאס, בנובמבר 2023, דווקא נכללו כמה סטודנטיות פלסטיניות בעלות אזרחות ישראלית שנעצרו אחרי 7 באוקטובר, באופן שרק מדגיש את הסתירות. למעשה, חלק מהורי האסירות ניסו להתנגד להכללתן בעסקה, מחשש שיודבקו להן תוויות של השתייכות לחמאס.
עו"ד חוסיין מנאע, שייצג כמה מהסטודנטיות שנעצרו בחשדות להסתה ומייצג אסירים ביטחוניים כבר כמה שנים, אמר: "הסכמנו כעורכי דין להצהיר בתקשורת על התנגדותנו להכללת העצורות בעסקה [הראשונה], מחשש שיוגדרו כמשויכות לחמאס, אבל לאחר השחרור התברר שהחששות שלנו לא היו מוצדקים. לכן קיווינו שהעסקה הנוכחית תכלול חלק מהאסירים האזרחים, לא רק הוותיקים אלא גם העשרות שנעצרו בשנתיים האחרונות, במיוחד הקטינים. אבל הנסיבות היו קשות מכדי שהפלסטינים יוכלו לדרוש את הכללתם". לדבריו, "האסירים האזרחים מצאו עצמם אבודים לחלוטין. אם הם לא משתחררים בעסקה בסדר גודל כזה – מתי ישתחררו?"
"יש לנו תחושה שננטשנו"
ההדרה הזאת לא נעצרת באסירים חיים, אלא מגיעה גם לגופות. למשל, בפרשת וליד דקה – שהפך לסמל האסירים הפלסטינים האזרחים ואחד מסמלי התנועה הלאומית הפלסטינית בכלל. דקה נעצר ב-1986, ריצה את מלוא עונשו ואף עונש נוסף על רקע פרשת הברחת טלפונים לכלא, אך נותר כלוא עד מותו מסרטן בשנה שעברה – החלטה שאחיו אסעד מכנה "התנקשות איטית", וטוען כי לא קיבל את הטיפול הדרוש. לאחר מותו דרשה המשפחה לשחרר את גופתו, אך המדינה סירבה בטענה שהגופה משמשת קלף במו"מ מול חמאס על חילופי שבויים. בית המשפט המחוזי אישר זאת, ובהמשך גם בג"ץ. אך כשהגיעה העסקה, הגופה כלל לא נכללה בה.
"אם לא השתמשו בגופתו בחילופי שבויים – מה הטעם בהחזקתה?" וליד דקה (צילום: באדיבות המשפחה)
"אם לא השתמשו בגופתו בחילופי שבויים – מה הטעם בהחזקתה?", תהה אסעד דקה. "אף אחד לא מבין תחת איזה סעיף ישראל ממשיכה במדיניות הזאת".
קרובת משפחה של אחד מהאסירים שגם את גופתו ישראל מחזיקה, שהעדיפה להישאר בעילום שם, אמרה: "אם גופה לא משתחררת בעסקה כזו, מתי כן? מצד אחד לא ניתן להאשים את חמאס או את צוות המו"מ הפלסטיני, כי אנחנו יודעות את נסיבות העסקה, ושהיא חייבת לצאת לפועל בכל מחיר אחרי חרפת ההשמדה וההרעבה. מנגד, יש לנו תחושה שננטשנו. אני מאמינה שישראל עושה זאת במכוון, לא משום שאנו אזרחיה כפי שטענה ועודנה טוענת, אלא משום שפילוג העם הפלסטיני וקריעתו הוא יעד ישראלי, והאסירים מספקים הזדמנות אידיאלית לממשו".
מצד אחד, האסירים האזרחים מודרים מעסקאות חילופי שבויים. מנגד, הם זוכים ליחס חמור מזה שלו זוכים אזרחים יהודים, כפי שהיה ניתן לראות בבירור באירועי מאי 2021. לדברי גטאס, "מי שנעצרו באותם אירועים לא נחשבים לאסירים ביטחוניים במשמעות הפלסטינית המסורתית, שכן הם השתתפו בהפגנות עממיות. אבל ישראל התייחסה אליהם כעל אסירים ביטחוניים, וגזרה עליהם עונשים כבדים".
>> פי עשרה: הפער בעונשים בין יהודים לערבים באירועי מאי 2021
מקרים אלה משקפים משבר עמוק יותר: היעדר כל גוף פלסטיני או ערבי שמאמץ את תיק האסירים האזרחים. זאת, לעומת המצב בגדה המערבית ובעזה, שם נושא האסירים נחשב לאחד המניעים המרכזיים של הרחוב הפלסטיני. עו"ד מנאע: "במאי 2021, למשל, משפחות האסירים נאלצו לממן בעצמן את שכר הטרחה של עורכי הדין, וזה עלה להן מאות אלפי שקלים. לשם כך הקמנו את 'מרכז אל-כראמה', כדי לסייע לאסירים, לתאם עם עורכי דין ופעילים, ולהיות כתובת עבורם לנוכח ההיעדר המוחלט של ייצוג". עם זאת, הוא מודה שמאמץ אזרחי כגון זה לא יכול לבוא במקום לחץ מדיני רשמי.
בגדה המערבית ובעזה, נושא האסירים נחשב לאחד המניעים המרכזיים של הרחוב הפלסטיני. הפגנה בשכם לציון יום האסיר הפלסטיני, ב-16 באפריל 2025 (צילום: נאסר אשתייה / פלאש90)
גטאס, שחווה את חוויית הכלא לצד מנהיגים כמו מרואן ברגותי ואברהים חאמד, אומר כי בעבר היו לאסירים הבכירים כלי לחץ משמעותיים: "הם איימו להצית את הרחוב בחוץ או לפתוח חזית מול עזה, לצד צעדים כמו שביתות רעב. הכלים הללו אילצו את ישראל שוב ושוב להיכנס למשא ומתן ולשפר את תנאיהם. היום האמצעים האלה כבר אינם אפקטיביים. המלחמה בעזה עלתה על כל מלחמה קודמת, וביחס לאיום של שביתת רעב – זה כבר לא משפיע, ישראל ממילא אינה מאכילה את האסירים אלא פירורים".
בסופו של דבר, האסירים האזרחים מוצאים את עצמם כיום בין הפטיש של הסירוב הישראלי לסדן של ההיעדר הפלסטיני – ונותרים מחוץ לכל הסדר או עסקה. בעוד מאזן הכוחות משתנה בכל סבב משא ומתן, עניינם נותר תקוע ללא אופק ברור, כפצע פתוח שאיש אינו מטפל בו.
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
