הקפאת כניסת הפועלים הפלסטינים חונקת את כלכלת הגדה

המציאות הכלכלית קרסה. פועלים פלסטינים במחסום, ב-2009 (צילום: בועז אופנהיים / פלאש90)

ביום שישי, 6 באוקטובר 2023, מערכת העצבים הכלכלית שקושרת בין הגדה המערבית הכבושה לישראל פעלה במלוא המרץ. מאות אלפי פועלים פלסטינים חצו מחסומים כמו תרקומיא, קלנדיה ותיאסיר כדי לבנות את קו הרקיע המתרחב של ישראל, לקצור את יבוליה ולהניע את ענפי השירותים שלה.

בבוקר יום שבת, 7 באוקטובר, המציאות הכלכלית הזאת קרסה. בצווים צבאיים מיידיים סגרה ישראל את כל המעברים ושללה בן לילה את היתרי העבודה של יותר מ-150 אלף פועלים פלסטינים. ההשפעה בשטח היתה מיידית והרסנית. "ביום שישי עבדנו תמורת 600 או 700 שקל ליום", סיפר ל"שיחה מקומית" תאמר מחאמיד, קבלן ותיק מרומאנה שבנפת ג'נין, שעבד יותר מעשור בישראל וניהל צוותים של עשרות פועלים פלסטינים. "ביום שבת, היום הראשון של המלחמה, אם הצלחנו בכלל למצוא עבודה בגדה המערבית, עבדנו תמורת 100 עד 150 שקל".

ההקפאה הפתאומית והמוחלטת הזאת שיבשה לא רק את חייהם של אנשים ומשקי בית, אלא חוללה התקף לב כלכלי מערכתי ברחבי הגדה המערבית. ממשלת ישראל שיתקה כמעט חמישית מכוח העבודה המקומי, ובכך גרעה באופן חד-צדדי מהכלכלה הפלסטינית תזרים שנתי של כ-4 מיליארד דולר – סכום השקול לשני שלישים מכלל התקציב התפעולי השנתי של הרשות הפלסטינית.

מה שהוצג בתחילה כאמצעי ביטחוני זמני לתקופת מלחמה התקבע עם הזמן והפך ל"מדיניות אבטלה" מבנית. המדיניות הזאת הופכת את הגישה לשוק העבודה לנשק של ענישה קולקטיבית, וחושפת את התלות המהונדסת של שטח כבוש בכוח הכובש אותו – תלות שמקורה בפרוטוקול פריז מ-1994.

הפגיעה הקשה שסופגת כלכלת הגדה המערבית כתוצאה מהחלטה מנהלית אחת של ישראל אינה תאונה גיאוגרפית, אלא תולדה של המבנה הכלכלי שיצר הפרוטוקול, שהיה אמור לשמש איחוד מכסים זמני במסגרת הסכמי אוסלו. בפועל, פרוטוקול פריז כבל את הכלכלה הפלסטינית לזו הישראלית והותיר אותה במצב קבוע של כפיפות כלכלית.

ההסכמים הותירו את הכלכלה הפלסטינית במצב קבוע של כפיפות כלכלית. צילום משותף בבית הלבן לאחר החתימה על הסכם אוסלו ב' (צילום: אבי אוחיון / לע"מ)

לפי הפרוטוקול, לישראל יש שליטה מלאה על הסחר החיצוני של הרשות הפלסטינית; על המדיניות המוניטרית שלה, כשהשקל הוא המטבע העיקרי; ועל גביית מכסים – שאותם ישראל מקפיאה לעיתים קרובות כדי להפעיל לחץ פוליטי על הרשות. וחשוב מכול, הפרוטוקול הגביל באופן שיטתי את התפתחותם העצמאית של התעשייה, החקלאות והמסחר הפלסטיניים.

הגבלת הגישה של הפלסטינים לאדמות פוריות ולמשאבי טבע בשטחי C – המהווים כ-60% משטח הגדה המערבית – לצד רשת מסובכת של היתרים צבאיים, הגבלות על יבוא מוצרים דו-שימושיים ויותר מ-800 מחסומים פיזיים, דיכאה כל אפשרות לפתח ייצור מקומי.

הדיכוי המלאכותי הזה יצר מאגר גדול של כוח עבודה זול התלוי בשוק הישראלי. עבור הפועלים הפלסטינים, חציית הקו הירוק מעולם לא היתה עניין של בחירה, אלא מנגנון הישרדות כלכלי. לפני הסגר, כ-177 אלף פלסטינים מהגדה המערבית עבדו בישראל ובהתנחלויות. השכר היומי הממוצע של פועל פלסטיני שעבד בישראל היה 256.9 שקל, לעומת 135.6 שקל בממוצע בשוק המקומי המדשדש.

"פרוטוקול פריז לא ביסס שותפות כלכלית, אלא מיסד מבנה של אינטגרציה שבויה", אמר ל"שיחה מקומית" ד"ר סעיד סברי, כלכלן בינלאומי ויועץ פיננסי. "בהותירה בידיה את השליטה הריבונית בסחר, בגבולות ובמטבע של הגדה המערבית, ישראל גזרה באמצעות הסכמי אוסלו על הכלכלה הפלסטינית להיות נספח קבוע ותלוי לחלוטין. ההדרה הפתאומית של 150 אלף פועלים אינה זעזוע מבודד של תקופת מלחמה; זהו ניצול של תלות שנוצרה במכוון. כשכוח זר שולט בשסתום התמ"ג שלך, הכלכלה שלך לא יכולה להתפתח, משום שהיא מוחזקת כבת ערובה".

דינמיקת השבי הזאת היא מה שחוקר שוק העבודה טאלב מוסא מתאר כלולאה של תלות מהונדסת. מוסא ציין בפני "שיחה מקומית" כי המבנה הנוכחי של הרשות הפלסטינית וההסכמים הכלכליים שעליהם היא חתומה מונעים באופן שיטתי כל התנתקות אמיתית מישראל, בעוד הכובש מחויב אידיאולוגית ופוליטית לשימור תלות זו.

לדבריו, "ההסכמים הכלכליים הקיימים מונעים לחלוטין כל עצמאות כלכלית. גרוע מכך, אנחנו רואים שינוי אסטרטגי, שבמסגרתו ההון התעשייתי הישראלי מעביר מפעלים וסדנאות לאזורי תעשייה בהתנחלויות בגדה המערבית, כדי לקבל גישה לכוח עבודה פלסטיני זול בלי לשאת בנטל המשפטי והרגולטורי של ישראל עצמה. זהו מחזור קולוניאלי רווחי ביותר: ישראל מדכאת את יכולת הייצור שלנו, ואז מעסיקה את העובדים העקורים שלנו בבניית ההתנחלויות שלה".

ישראל מדכאת את יכולת הייצור שלנו, ואז מעסיקה את העובדים העקורים שלנו בבניית ההתנחלויות שלה". פועלי בניין פלסטינים בהתנחלות אפרת בגדה המערבית, ב-2020 (צילום: גרשון אלינסון / פלאש90)

הנתונים המאקרו-כלכליים שריכזו מוסדות פיננסיים בינלאומיים וגופי סטטיסטיקה מקומיים מצביעים על התכווצות בהיקף היסטורי. לפי ארגון העבודה הבינלאומי (ILO), התמ"ג הריאלי בגדה המערבית (כולל מזרח ירושלים) התכווץ ב-17.1% בין הרבעון הראשון של 2023 לרבעון הראשון של 2025. הבנק העולמי דיווח כי התמ"ג הריאלי המשולב של הגדה המערבית ועזה התכווץ ב-28% ב-2024, ל-10.6 מיליארד דולר, ובכך נמחקו 15 שנות צמיחה כלכלית שהושגה בעמל רב.

לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הפלסטינית (PCBS), שיעור האבטלה בגדה המערבית, שעמד על כ-14% ברבעון השלישי של 2023, עלה ל- 29.5% ברבעון הראשון של 2026, לאחר שהגיע ל-35% בשיא סגירת הגבולות. כלומר, כ-300 אלף עובדים נותרו ללא פרנסה. במקביל, שיעור העוני המקומי יותר מהוכפל, והגיע ל-28% ברבעון הרביעי של 2025, לעומת 12% ברבעון השלישי של 2023.

חובות, ניצול פנימי וסיכון חיים

מאחורי הנתונים המאקרו-כלכליים האלה נמצאת מציאות יומיומית של תת-תעסוקה ונסיגה כלכלית. העובדים שנאלצו לחזור לשוק העבודה בגדה המערבית סובלים הן מקריסה בכוח הקנייה הן מניצול קשה בידי מעסיקים מקומיים.

בילאל (שם בדוי), פועל בניין מרמאללה שביקש להישאר בעילום שם מחשש לביטחונו, הרוויח בעבר בין 8,000 ל-9,000 שקל בחודש בעבודה בישראל. לאחר שהיתר העבודה שלו נשלל, הכנסתו החודשית צנחה ל-3,000–3,500 שקל. "אין פיצויים", סיפר בילאל ל"שיחה מקומית". "זו נסיגה של שנים. צברנו חובות, חשבונות לא משולמים והלוואות בנקאיות שצריך לפרוע. המעסיקים המקומיים אומרים לך: 'זה השכר, 2,500 עד 3,500 שקל בחודש. טוב לך, תישאר. לא טוב לך, תחפש עבודה אחרת'. הם יודעים שאין לנו אפשרויות אחרות".

ריבוי המובטלים בגדה הטה את מאזן הכוחות לטובת בעלי ההון המקומיים. קבלני משנה ופועלים מדווחים על צניחה חדה בשכר לצד התארכות שעות העבודה. "בשנה הראשונה של המלחמה עוד היתה עבודה בבניין בגדה", סיפר תאמר מחאמיד. "אבל בשנה השנייה נגמרו למעמד הבינוני החסכונות. רק לעשירים יש כיום כסף לבנות, והם מנצלים את עודף הפועלים. הם מציעים לבעלי מקצוע מיומנים 80 עד 90 שקל ליום עבודה".

מחאמיד מתאר דיכוי כפול: "בישראל היה פיקוח קפדני על שעות העבודה שלנו, משבע בבוקר עד שלוש אחר הצהריים, עם הפסקות קפה וארוחת צהריים. בגדה המערבית מכריחים אותנו לעבוד משש וחצי בבוקר עד חמש אחר הצהריים תמורת שבריר מהשכר. מדכאים אותך גם בשכר וגם בשעות העבודה". יתרה מכך, תקני הבטיחות המקומיים כמעט לא נאכפים. "בישראל מספקים לך עץ חדש, תמיכה הולמת ומכונות מודרניות. כאן אנחנו צריכים לעבוד עם עץ רקוב ומוכה טרמיטים. אתה מסכן את חייך בשביל 100 שקל".

התנאים העגומים האלה אינם מאפשרים לרבים לעמוד אפילו בהוצאות המחיה הבסיסיות. "משק בית רגיל בכפר שלנו זקוק לפחות ל-100 שקל לחשמל ול-50 שקל למים מדי שבוע", אמר מחאמיד. "שכר של 100 שקל ליום פשוט לא מספיק, ובוודאי שלא מאפשר להאכיל משפחה בכבוד".

עשרות אלפי פועלים פלסטינים, העומדים בפני סכנת רעב, בוחרים לעקוף את המחסומים הצבאיים, לטפס על חומת ההפרדה או לעבור בקטעים שבנייתם טרם הושלמה בדרום הר חברון. לפי אסף אדיב, מנכ"ל ארגון העובדים מען, בצבא מעריכים כי בין 60 ל-70 אלף פועלים פלסטינים עובדים כיום בישראל ללא היתר ונאלצים לחיות בסתר, לרוב בערים בעלות רוב פלסטיני.

המעבר הזה לישראל ללא היתר וללא רישום נעשה מסוכן יותר ויותר. לפי הפדרציה הפלסטינית הכללית של האיגודים המקצועיים (GFPTU), מאז 7 באוקטובר 2023 הרגו כוחות ישראליים יותר מ-50 פלסטינים שניסו לחצות את הגדר. משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים (OCHA) תיעד לפחות 290 פצועים, נכון למאי 2026. אדיב מעריך כי מספר ההרוגים גבוה יותר – בין 100 ל-200.

בכפר סאלם, מזרחית לשכם, נאלץ עימאד הארון אשתייה (26) לסגור את הקצבייה שלו לאחר שהכלכלה המקומית התייבשה. אשתייה, שנזקק לכסף כדי לשלם חובות, לבנות את ביתו ולממן את הטיפולים לאביו שחלה בסרטן, ניסה לטפס על גדר ההפרדה בא-ראם ב-31 במאי 2026. הוא נורה בירכו בידי שוטר מג"ב. הקליע קרע עורק ראשי והוא דימם למוות. בהלווייתו השתתפו כעשרת אלפים איש, והוא הוכרז כ"שהיד הפועלים".

כמה ימים קודם לכן, ב-12 במאי 2026, נורה בראשו זכריא קטוסה (44), אב לארבעה מהכפר דיר קדיס, בעת שניסה לטפס על הגדר באותו מקום. "הוא כבר לא היה מסוגל לפרנס את משפחתו, להחזיק את הבית ולספק את צרכיה הבסיסיים", אמר אחיו למגזין 972+. "כל כך הרבה אנשים עושים את זה כי איבדו את מקור פרנסתם. האדמה יקרה, החומה יקרה, גדר התיל יקרה, אבל הדבר הזול ביותר בכל הסיפור הזה הוא האדם".

"אתה מסכן את חייך בשביל 100 שקל". פלסטינים מטפסים על גדר ההפרדה בניסיון להשיג עבודה בישראל, בדצמבר 2025 (צילום: חיים גולדברג / פלאש90)

ברקע להחרפת המגמה עומדת הוראתו של השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, למשטרה להשתמש בירי חי כברירת מחדל נגד פלסטינים שחוצים את הגדר ללא היתר. "[משמר הגבול] התחילו לעשות פיילוט יפה – יורים בשב"חים, ומתחילים להוריד את המספרים", אמר בן גביר בדצמבר.

מי שנתפסים משלמים על כך מחיר כבד. יותר מ-38 אלף פועלים פלסטינים נעצרו מאז 7 באוקטובר 2023. רבים מהם נידונו לחודשי מאסר ארוכים או מוחזקים במעצר מנהלי בתנאים קשים. בשל הסיכונים הללו, רבים מעדיפים לחיות בעוני קיצוני. בילאל מסרב להסתכן בחציית הגדר: "אני לא מוכן להמר. אם תופסים אותי, אני עלול להישלח לכלא או להיענש בקנסות כבדים ולא אוכל להשיג היתר חוקי במשך לפחות שנתיים. אני חייב לקבל את העוני הזה עד שהמצב ישתנה".

מלחמת התשה: "מרעילים" את הכלכלה המקומית

היעלמותן של הכנסות הפועלים מעבודה בישראל, בהיקף של 4 מיליארד דולר, הובילה לקריסה משתרשרת במגזרים רבים בגדה המערבית. מכיוון שהכסף שהרוויחו הפועלים הוזרם ברובו לשוק המקומי, בצורת המזומנים הרעילה חלקים נרחבים מהמערכת המסחרית. הדבר מתבטא בכמה אופנים.

מותו של האשראי המסחרי: בעבר, הכלכלה בכפרים ובעיירות הפלסטיניים התנהלה באמצעות מערכת של פנקסים לא רשמיים המכונה "דִפְתָר". המערכת אפשרה למשפחות לרכוש מוצרי מזון בסיסיים בהקפה ולהסדיר את החשבון מדי חודש. לאחר שנסגר שסתום המזומנים, רשת הביטחון החברתית הזאת קרסה. "האשראי הפסיק לגמרי, גם לפועלים מובטלים ולעובדי ציבור שתשלום המשכורות שלהם עוכב", אמר אבו סאלים, בעל מכולת ברמאללה, ל"שיחה מקומית".

אבו סאלים, שמתמודד עם קשיי נזילות ואינו יכול לשלם לספקים, נאלץ להציב בחנות שלט "לא מוכרים בהקפה" – ביטוי להתרוקנות משאביה של הקהילה.

משבר "עודפי השקלים": במקביל למחסור במזומנים בשוק המקומי, מערכת הבנקאות הפלסטינית מתמודדת דווקא עם עודף מזומנים בשקלים. במסגרת פרוטוקול פריז, לגדה המערבית אין ריבונות מוניטרית, והשקל הוא המטבע העיקרי שלה. ההסדר הזה מחייב את הבנקים המסחריים הפלסטיניים להעביר לבנק ישראל את עודפי המזומנים בשקלים שהצטברו אצלם, כדי להמירם ביתרות בנקאיות נזילות. שר האוצר, בצלאל סמוטריץ', מגביל או מעכב שוב ושוב את העברות המזומנים האלה. במקביל, בנק הפועלים ובנק דיסקונט, המשמשים כבנקים מתכתבים (קורספונדנטים) ומחברים את הבנקים הפלסטינים למערכת הפיננסית הגלובלית, מאיימים כבר זמן מה להפסיק את השירות. בעקבות לחצים אמריקאיים ובינלאומיים כבדים, שכנע נגיד בנק ישראל, אמיר ירון, את הבנקים להמשיך לספק את השירות עד סוף השנה הנוכחית.

ההסדר הזמני הזה מותיר את מגזר הבנקאות הפלסטיני תחת חרב דמוקלס – חנוק מעודפי מזומנים בשקלים שאין באפשרותו להמיר ביתרות בנקאיות נזילות.

מגזר הבנקאות הפלסטיני נמצא תחת חרב דמוקלס. נגיד בנק ישראל אמיר ירון (צילום: נועם רבקין פנטון / פלאש90)

דעיכה מוסדית וחדלות פירעון במגזר הציבורי: המשבר מחריף עוד יותר בשל החלטתה של ישראל לעכב את העברתם של כ-14 מיליארד שקל מכספי המיסים שהיא גובה עבור הרשות הפלסטינית. בעקבות אובדן מקור ההכנסה המרכזי שלה, הרשות אינה מצליחה לשלם לעובדי המגזר הציבורי. מורים, עובדי מערכת הבריאות ועובדי ציבור מקבלים זה שנתיים רק חלק קטן ממשכורתם. בד בבד, בתי ספר ציבוריים צמצמו את הלימודים ליומיים-שלושה בשבוע, מה שמותיר מאות אלפי ילדים ללא מסגרת חינוכית קבועה ומוסיף לערעור המרקם החברתי.

כדי להצדיק את הדרתם המוחלטת והקבועה של הפועלים הפלסטינים מהשוק הישראלי, ממשלת ישראל ניסתה להציג את מניעת כניסתם לא כצעד ביטחוני, אלא כהזדמנות להיפרדות. שר הכלכלה, ניר ברקת, הכריז בינואר 2024: "לא מתפקיד ממשלת ישראל להיות סדרנית העבודה של הפועלים הפלסטינים. הכלכלה הישראלית צריכה ידיים עובדות של פועלים ממדינות שלום ולא של פועלים פלסטינים שיסכנו את ביטחון הציבור הישראלי. מה שהיה הוא לא מה שיהיה".

ישראל ניסתה לממש את ההיפרדות הזאת באמצעות הסכמים בילטרליים להבאת עשרות אלפי עובדים זרים לענפי הבניין, הסיעוד, המלונאות ועוד, בין השאר מהודו, סרי לנקה ואוזבקיסטאן. המהלכים האלה נתקלו בבעיות רבות והובילו לפגיעה כלכלית ולגידול בעלויות, בעיקר בעלויות השכר, כפי שפורט בדוח מבקר המדינה מאפריל 2026 בנושא "העסקת עובדים לא-ישראלים לפני פרוץ מלחמת חרבות ברזל ובמהלכה".

עוד נכתב בדוח כי "העסקת עובדים זרים כרוכה בעלויות עקיפות למשק, כגון השפעה על שוק הדיור, יצירה והרחבת מוקדי הזנחה ומצוקה, עומס על מערכת הבריאות ועלויות פיקוח על יציאתם מהארץ בתום תקופת ההעסקה – עלויות שלא קיימות בהעסקת עובדים פלסטינים".

לפי הערכות התאחדות הקבלנים המצוינות בדוח המבקר, החלפת העובדים הפלסטינים בעובדים זרים או ישראלים הובילה להתייקרות של 38.5% בפרויקטים של בנייה למגורים. ביוני אמר איציק גורביץ, סמנכ"ל התאחדות הקבלנים בוני הארץ, בדיון בוועדה המיוחדת לעובדים הזרים בכנסת כי "עלות העסקת עובדים זרים בענף הבנייה מייקרת דירה ממוצעת במחיר למשתכן ב-130 אלף שקל, שהם כ-5.7% מערך הדירה".

מחאמיד, שעבד עם צוותים רב-לאומיים בחברה הישראלית סלע בינוי, אמר: "פועל פלסטיני אחד עושה בקלות עבודה של עשרה עובדים זרים. אם אומרים לפועל פלסטיני לקחת לוח עץ, הוא מביא אותו מיד ויודע לאן הוא הולך. העובדים הזרים זקוקים לשני אנשים כדי לסחוב לוח אחד. הם לא אנשי מקצוע".

ניכר כי הכלכלה הישראלית סופגת נזק כבד בעקבות מדיניות הממשלה. מחקר שפרסם המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) הטיל ספק בהצדקה הביטחונית לאיסור כניסת הפועלים, וצוין בו כי "ברור שעד 7 באוקטובר כניסת עובדים בעלי היתר לישראל לא היוותה איום ביטחוני. אין סימנים לכך שחל שינוי מהותי בהתנהגות הפלסטינים החיים בשטחי הרשות הפלסטינית בגדה המערבית. לפיכך, מומלץ לשקול מחדש את מדיניות הממשלה".

ב-INSS ציינו גם כי "במערכת הביטחון מזהירים שהגדה המערבית מתקרבת לנקודת רתיחה בשל המשבר הכלכלי והיעדר מקומות תעסוקה אלטרנטיביים לאלו שעבדו בישראל. המשך המצב הקיים עלול להביא להתלקחות בגדה המערבית ולגרום אתגרים ביטחוניים משמעותיים".

במקרה הזה נראה שהמחויבות האידיאולוגית של הימין הקיצוני להפרדת הפלסטינים גוברת על הפרגמטיות הקפיטליסטית, ומותירה הן את הפועלים הפלסטינים הן את מגזר הבנייה הישראלי במצב של שיתוק מהונדס.

הפועלים שעדיין מועסקים סובלים מפגיעה קשה בזכויותיהם בגלל השינויים הגיאוגרפיים והמשפטיים. כ-32 אלף פלסטינים עובדים בהתנחלויות ישראליות ובאזורי התעשייה שלהן בגדה המערבית. לפי חוקר יחסי העבודה טאלב מוסא, הדבר מספק למעסיקים הישראלים מנגנון נצלני לקיצוץ בעלויות על חשבון זכויות הפועלים הפלסטינים. לפי הפרשנות המשפטית הישראלית, פועלים המועסקים בהתנחלויות בגדה המערבית מקבלים שכר יומי נמוך יותר מאלה המועסקים מעבר לקו הירוק, ואינם זכאים לפיצויי פיטורים או להפרשות לפנסיה.

אל הניצול הזה מתווסף גזל שיטתי. אף שהחוק הישראלי מאפשר לפועלים שעובדים בתוך ישראל לפדות באמצעות עורכי דין ישראלים את כספי הפנסיה שנצברו לזכותם ושמנוכים משכרם מדי חודש, לדברי מוסא, הפדיונות האלה כפופים לניכויים כבדים ושרירותיים מסיבות מנהליות עמומות.

במקרה של פיצויי פיטורים, מעסיקים נוקטים טקטיקות אגרסיביות: "ברוב המקרים, פועלים כלל אינם מקבלים את פיצויי הפיטורים שלהם", אמר מוסא ל"שיחה מקומית". "המעסיקים מאיימים להטיל על הפועל איסור ביטחוני קבוע אם יתבע את זכויותיו, ובכך למעשה למנוע ממנו לעבוד. לחלופין, הם משנים שוב ושוב את שם החברה ברישום התאגידי ומחסלים את העסק כדי לחמוק מחובותיהם החוקיות כלפי העובדים".

נוסף על כל אלה, ישראל משתמשת גם בפיצול גיאוגרפי. בפרויקטי תשתית גדולים כמו הרחבת כביש 60, קבלני משנה ופועלים מגויסים במכוון מצפון הגדה או מדרומה לעבודה במרכזה, באופן שמונע מעובדים להתאגד או לגבש סולידריות וקהילה בסביבת אתרי העבודה.

לנוכח כל זה, רבים בוחרים לעזוב את האזור. החנק הכלכלי המבני הוביל לגל הגירה גדול בקרב צעירים פלסטינים משכילים ומיומנים. "אנחנו רואים הגירה שקטה ונואשת למדינות המפרץ הפרסי, לאירופה, לקנדה ולארה"ב", אמר מוסא. הייאוש הזה מביא לשגשוג של משרדי הגירה מקומיים וקבלנים המתמחים בסיוע בהשגת ויזות, ומאיים לרוקן את הגדה המערבית מכוח העבודה הצעיר והמשכיל שלה.

מה אפשר לעשות? מפת דרכים לחוסן לאומי

כדי לשבור את מעגל התלות המהונדסת הזאת, ד"ר סעיד סברי טוען שההנהגה הפלסטינית חייבת לזנוח את הציפייה הפסיבית לפתיחת הגבולות מחדש, ולהתחיל ליישם אסטרטגיית הישרדות לאומית מקיפה משלה. "החזרת הפועלים לעבודה היא משכך כאבים זמני שרק יחזיר על כנו את אותה שבריריות מבנית", מזהיר סברי. "אנחנו צריכים שינוי פרדיגמה יסודי שיתגבר על המלכודות הכלכליות של אוסלו וינוע לעבר ניתוק הדרגתי וריבונות".

ד"ר סברי פירט בפני "שיחה מקומית" מפת דרכים קונקרטית בת חמישה צעדים להשגת ריבונות ואיתנות כלכלית.

לצמצם את יכולתו להשתמש בכספי הסילוקין כאמצעי סחיטה. שר האוצר, בצלאל סמוטריץ' (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

1. הקצאה אסטרטגית של אשראי בנקאי

מגזר הבנקאות הפלסטיני, שחנוק כיום מעודף של שקלים במזומן, חייב לשנות באופן מהותי את מדיניות ההלוואות שלו. "כיום, יותר מ-70% מהאשראי הבנקאי מופנה להלוואות צרכניות לרכישת מכוניות ונדל"ן, מה שרק מעמיק את החוב ותורם ליבוא של סחורות מישראל", הסביר ד"ר סברי. "אנחנו חייבים להפנות באופן שיטתי ומבני את האשראי הזה למגזרים מקומיים יצרניים, במיוחד חקלאות ואנרגיה ירוקה. באמצעות הלוואות פיתוח ארוכות טווח בריבית נמוכה, בנקים יכולים לממן את התשתית הקואופרטיבית שנחוצה להעסקת פועלי בניין ועובדי חקלאות שאיבדו את פרנסתם".

2. השקעות ישירות בחלופות יבוא

ריבונות מחייבת להפחית את היקף היבוא העצום של הגדה המערבית מישראל. ד"ר סברי מקדם שותפויות ציבוריות-פרטיות לפיתוח יכולת ייצור מקומית של מזון, תרופות וחומרי בניין. "אנחנו מייבאים מהכוח הכובש כמעט את כל מה שאנחנו צורכים, ולמעשה ממחזרים את המשכורות שלנו לתוך הכלכלה שלו", אומר סברי. "השקעה בקואופרטיבים יצרניים מקומיים והגנה עליהם באמצעות חיזוק הצרכנות המקומית היא הדרך היחידה ליצור בסיס כלכלי בר-קיימא ששומר על ההון בתוך השטח שלנו".

3. גיוון גיאוגרפי ומסחרי

הסחר הפלסטיני חייב לעקוף את הנמלים והמכס הישראליים. ד"ר סברי מציע לחתום על הסכמי סחר עצמאיים וליצור מסדרונות דרך ירדן, שיחברו את הגדה המערבית ישירות לשווקים האזוריים והבינלאומיים. "לרשות המיסים הישראלית יש מונופול על כל הסחר החיצוני שלנו", אומר סברי. "הבטחת נתיבי סחר ריבוניים ומודרניזציה של הלוגיסטיקה בגבול ירדן יאפשרו ליצרנים הפלסטינים לייצא סחורות חקלאיות ותעשייתיות בעלות ערך גבוה ישירות לשווקים הגלובליים, ויצמצמו את יכולתו של השר סמוטריץ' להשתמש בכספי הסילוקין כאמצעי סחיטה".

4. רפורמות ריבוניות בתחומי הרווחה והעבודה

כדי לתמוך בעובדים במהלך השינויים האלה, מוסא טוען שהרשות הפלסטינית וארגוני המעסיקים והעובדים צריכים להקים קרן ביטחון סוציאלי עצמאית. "אנחנו לא יכולים לדבר על איתנות כשפועלים נאלצים להתמודד עם רעב בזמן סגירת הגבולות. אנחנו חייבים להקים קרן פנסיה ואבטלה עצמאית ושקופה, שתמומן באמצעות רפורמות במס החברות ומענקי פיתוח בינלאומיים. הקרן הזאת צריכה לקבוע שכר מינימום לאומי ולספק קצבאות חירום, כדי להבטיח שפועלים לא ייאלצו לטפס על גדר ההפרדה כדי להאכיל את משפחותיהם".

5. קואליציה כלכלית לאומית מאוחדת

ד"ר סברי קורא להקמה מיידית של מועצה כלכלית לאומית מאוחדת, שבה ישתתפו נציגים מהרשות הפלסטינית, מהמגזר הפרטי ומארגוני המעסיקים והעובדים, ושתפעל על פי תוכנית הישרדות משותפת המחויבת למתן דין וחשבון. "אנחנו נלחמים מלחמת התשה כלכלית באמצעות מדיניות קצרת טווח ומקוטעת", הוא אומר. "איתנות אינה סיסמה פסיבית, אלא מבנה אקטיבי ומתוכנן. קואליציה מאוחדת חייבת לנהל את המשאבים, להגן על שוק העבודה המקומי ולתאם את הניתוק ההדרגתי בין מערכות הסחר והפיננסים שלנו. אם לא נפעל לכינון מסגרת ריבונית כזאת עכשיו, האלטרנטיבה אינה הישרדות, אלא הגירה שקטה וסופית של הצעירים שלנו".

סיכום: החומה הכפולה

במשך שלושה עשורים, המחסומים הפיזיים הפרושים ברחבי הגדה המערבית – גושי הבטון, הגדרות האלקטרוניות ומגדלי השמירה – נחשבו לכלים העיקריים של השליטה הישראלית במרחב. כיום, הפועלים הפלסטינים עומדים מול מחסום נוסף ומאיים לא פחות: חומה של בידוד כלכלי שנכפה ממניעים פוליטיים.

אף שבגדה המערבית נרשמה צמיחה של 3% בתמ"ג ב-2025, כלכלנים טוענים שמדובר באשליה סטטיסטית, המשקפת התאוששות קלה בלבד מהקריסה הכלכלית של 2024, בעוד מדדי היסוד ממשיכים להידרדר.

"'מדיניות האבטלה' המחישה למעשה את המלכודת המרכזית הטמונה בהסכמים הכלכליים שנחתמו במסגרת הסכמי אוסלו", אמר ד"ר סברי. "בטווח הקצר, הכלכלה הפלסטינית זקוקה נואשות לגישה לשוק העבודה הישראלי. אבל בטווח הארוך, הגישה הזאת מותירה את הפלסטינים לכודים בתעסוקה תלותית בשכר נמוך".

הקמת תעשיות מקומיות שיכולו לספק תעסוקה לפועלים האלה אינה אפשרית תחת משטר הכיבוש הנוכחי. לשם כך נדרש דבר שישראל מונעת באופן שיטתי: שליטה פלסטינית בגבולות, במשאבי הטבע, במדיניות המונטרית ובפיתוח הקרקעות בשטחי C.

בהפיכת היתרי העבודה ממכשיר כלכלי לכלי נשק של ענישה קולקטיבית, ישראל הוסיפה שכבה חדשה לפרויקט ההתנחלויות שלה. לא מדובר עוד רק בהשתלטות על קרקעות פלסטיניות, אלא בפגיעה שיטתית ביכולתה של האוכלוסייה המקומית להתפרנס, לסחור ולשרוד בכבוד על אדמתה. עד שיפורקו השלשלאות המבניות של פרוטוקול פריז והפלסטינים יקבלו ריבונות על משאביהם הכלכליים, הגדה המערבית תישאר לכודה בין שתי חומות – ללא יכולת לעבוד בישראל וללא אפשרות לבנות כלכלה משלה.