כשלא נשאר ממי להפחיד, שוב מגיע תורנו

שר בממשלה מפרסם סרטון בחירות שבו הוא למעשה מבטיח לתקוף חלק מאזרחי המדינה, והדבר מתקבל כנורמלי. שלט בחירות של הציונות הדתית בירושלים, ב-27 באוגוסט 2026 (צילום: חיים גולדברג / פלאש90)

ביום שבו פרסמנו את הכתבה על קמפיין הבחירות של הימין בגליל, פרסם שר האוצר, בצלאל סמוטריץ', סרטון שנוצר על ידי בינה מלאכותית, המציג תושב ג'נין שמשוחח עם תושב סח'נין ומזהיר אותו כי סמוטריץ' מגיע להרוס את בתיהם, כפי שעשה בג'נין.

צפיתי בסרטון וחשבתי – כמה מוזר. שר בממשלה מפרסם סרטון בחירות שבו הוא למעשה מבטיח לתקוף חלק מאזרחי המדינה, והדבר מתקבל כנורמלי. קשה לשער שסרטון דומה יכול היה להתפרסם במדינה אחרת מלבד ישראל.

הסרטון הזה לא הגיע משום מקום. בשבועות האחרונים היינו עדים לשורה של אירועים כביכול מנותקים זה מזה: אנשי צוות ערבים ברמב"ם הואשמו בהתנכלות לחייל פצוע; חברת כנסת לשעבר דרשה "לייהד" את מקצועות הרפואה; נהגי אוטובוס ערבים הוצגו כסכנה ביטחונית ובמקביל הותקפו באלימות; ברשתות הופצו סרטונים נגד עובדים ערבים במקדונלד'ס ובמקומות עבודה נוספים; נוכחות ערבית בגליל הוגדרה כ"השתלטות"; ובתעמולת הבחירות של הימין המפלגות הערביות חזרו למלא את תפקיד תומכות הטרור.

כשמחברים את הנקודות, ברור כי מה שעומד על הפרק הוא עצם הנוכחות שלנו כאן. השאלה היא כמה נוכחות ערבית הציבור היהודי מוכן לשאת לפני שהיא הופכת בעיניו לאיום.

במקרה של רמב"ם, תלונה מצד בני משפחה של חייל פצוע, שנמצאה חסרת בסיס בבדיקה שערך בית החולים, הספיקה כדי להושיב ציבור שלם על ספסל הנאשמים. עוד לפני שנבדקו העובדות, כבר דיברו על "חברי צוות דוברי ערבית", כאילו השפה שבה שוחחו העובדים ביניהם היא פרט מפליל. עד מהרה הסיפור הפך משאלה הנוגעת לטיפול בחולה לשאלה על נאמנותם של אנשי רפואה ערבים.

כדאי להזכיר: שיעור הערבים בקרב הסטודנטים לרפואה בישראל עמד בשנה"ל 2022–2023 על 9% בלבד. רוב הרופאים הערבים החדשים למדו בחו"ל; אלפים מהם עדיין מחפשים מקום להתמחות.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

יש אירוניה אכזרית בהסתה הזו. במשך שנים אמרו לנו שעלינו להשתלב, ללמוד ולעבוד. הרפואה הוצגה כתחום שבו יהודים וערבים יכולים לעבוד יחד גם כשהפוליטיקה מפרידה ביניהם. כיום המצב שונה מאוד – ולא רק בתחום הרפואה.

אם הערבי מובטל, שואלים מדוע אינו משתלב. אם הוא עובד, מזהירים שהוא תופס מקום של יהודי. אם הוא עובד במסעדה, מזלזלים בו. אם הוא נעשה רופא, טוענים שקיבל העדפה. ואם יש הרבה רופאים ערבים, דורשים לייהד את המקצוע. לא מדובר בדרישה להשתלב; הדרישה היא שנהיה שימושיים אך לא נירָאה, שנעבוד אך לא נצבור מעמד, ושלעולם לא יתקבל הרושם שמערכת כלשהי אינה יכולה להסתדר בלעדינו.

מכאן קצרה הדרך מהעובד הערבי לבוחר הערבי. מנסור עבאס עשה כמעט כל מה שהמרכז הפוליטי היהודי ביקש לאורך השנים ממנהיג ערבי לעשות. הוא דיבר בשפה אזרחית, התמקד בתקציבים ובפשיעה, הכיר בישראל כמדינה יהודית ונכנס לקואליציה. כעת הוא הגדיל לעשות ושיבץ במקום השני ברשימת רע"מ את יואב סגלוביץ', פוליטיקאי יהודי ציוני, קצין משטרה לשעבר. אבל אפילו פרגמטיות חסרת תקדים, שאף מנהיג ערבי לפני עבאס לא העז להפגין, לא הספיקה – הימין המשיך לתקוף אותו ואת רע"מ.

ההסתה אינה נעצרת בעבאס. חד"ש, תע"ל ובל"ד מתוארות בקביעות כמפלגות תומכות טרור. האפשרות שהן יתמכו בממשלה מבחוץ או יהיו חלק מגוש חוסם מוצגת כעקיפה לא חוקית של רצון הבוחר, אף שגם האזרחים שבחרו בהן הם חלק מציבור הבוחרים. הקול שלנו נחשב דמוקרטי כל עוד אין בכוחו להכריע. מותר לערבים להצביע, אבל אם הצבעתם משפיעה על זהות ראש הממשלה, מיד עולה שאלת הלגיטימיות של הממשלה שירכיב.

נתניהו מכיר היטב את השיטה. האיש שניהל משא ומתן עם עבאס חזר לבסס את הקמפיין שלו על הסתה נגד האפשרות שמתנגדיו יקימו ממשלה בתמיכת ערבים. הסתירה אינה מפריעה לו, משום שהמסר אינו נשען על היגיון.

הקול שלנו נחשב דמוקרטי כל עוד אין בכוחו להכריע. יו"ר רע"מ, ח"כ מנסור עבאס, ב-15 במאי 2026 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

הימין אינו השחקן היחיד. גם ראשי מפלגות המרכז ממהרים על פי רוב להודיע שלא יקימו ממשלה בתמיכת המפלגות הערביות, או מציבים עוד ועוד תנאים לשותפות. יוצא דופן בעניין זה הוא גדי איזנקוט, שהבהיר כי אינו פוסל שותפות עם המפלגות הערביות, ובפרט עם רע"מ. במציאות הפוליטית הנוכחית מדובר באמירות כמעט אמיצות.

רוב מנהיגי מפלגות המרכז אינם אומרים בפשטות שקולות האזרחים הערבים שווים לקולות היהודים; במקום זאת, הם מנסים להוכיח שיוכלו לנצח בלעדינו. הם אינם מערערים על עצם פסילתן של המפלגות הערביות כשחקניות במגרש הפוליטי, אלא רק מבטיחים שיוכלו להקים ממשלה גם בלעדיהן.

מדוע כל זה מתעצם עכשיו? התשובה טמונה בבחירות המתקרבות. הימין תמיד נזקק לאויב, עדיף כזה שאפשר לקשור לכל בעיה בחיי היומיום. במשך שנים מילאו את התפקיד הזה עזה, איראן, חזבאללה והפלסטינים בגדה. הם אומנם לא נעלמו, אבל היכולת להשתמש בהם באותה צורה נשחקה.

חלקים עצומים מרצועת עזה נהרסו; חמאס אומנם לא נעלם, אך נחלש; ו"הניצחון המוחלט" הוא, יותר מכול, תזכורת להבטחה שלא קוימה. בגדה פחתו הפעולות נגד ישראלים, בעוד מתנחלים תוקפים פלסטינים כמעט מדי יום, לעיני הצבא או בחסותו.

גם איראן וחזבאללה נחלשו, אך המערכה נגדם חדלה להיות עניין ישראלי גרידא עם התייצבותה של ארה"ב במרכז התמונה. אפשר עדיין להשתמש באיראן כדי לזרוע פחד, אבל קשה יותר לבסס עליה מערכת בחירות שלמה אחרי שהממשלה עצמה התגאתה בכך שהסירה את האיום האיראני.

נשארנו אנחנו, האזרחים הערבים, האויב הנוח ביותר בבחירות האלה. אנחנו קרובים. אפשר לפגוש אותנו בבית החולים, באוטובוס, באוניברסיטה, בקניון וביישוב הסמוך. אפשר להציג כל הישג שלנו כהפסד של יהודים, וכל דרישה לזכויות כערעור על "אופייה היהודי" של המדינה. אפשר להסית נגדנו בלי שהעולם ידרוש הסברים.

העולם עדיין עוקב אחר עזה, גם אם אינו מצליח לעצור את המתרחש בה. הוא עוקב אחר המתנחלים בגדה, גם אם האלימות נמשכת. אך מי בעולם יתעניין בפוסט של ינון מגל על צוות ערבי במרפאה, או בהסתה נגד נהגי אוטובוס ערבים? מי יראה את הקשר בין רופא שנדרש להוכיח את נאמנותו ובין עובד שמצלמים אותו במקום עבודתו כדי להלך עליו אימים ובין תושב סח'נין שאחד משרי הממשלה מאיים להרוס את ביתו?

אבל רק כשמחברים את האירועים מתגלה השיטה: בכל מקום שבו ערבים נוכחים, עובדים או משפיעים, מישהו מנסה להפוך את נוכחותם לסכנה.

בסרטון של סמוטריץ', השיטה הזאת באה לידי ביטוי באופן הישיר ביותר. תושב סח'נין אינו מוצג כאזרח שמנסים לזכות בקולו, אלא כיעד שהמדינה צריכה לפעול נגדו. השר אינו מבטיח לו דבר. הוא מבטיח לאחרים מה יעשה לו.

התגובה לכך אינה יכולה להסתכם בעוד גינוי לגזענות. מי שרוצה להחליף את הימין צריך לומר בקול ברור ששותפות עם האזרחים הערבים אינה סכנה ואינה בושה, ושממשלה הנשענת על קולותיהם לגיטימית ככל ממשלה אחרת. עליו לומר שרופא ערבי אינו אורח בבית החולים, שנהג ערבי אינו חשוד מעצם היותו ערבי, ושנוכחותנו בגליל אינה השתלטות. לא בלחש, לא רק בערבית ולא שבוע לפני הבחירות.

אנחנו נמצאים כאן בכל מקרה: בבתי החולים, באוטובוסים, במסעדות, באוניברסיטאות, בגליל ובכנסת. השאלה אינה אם הציבור היהודי מוכן לאפשר לנו להיות כאן, וגם לא אם הוכחנו שאנחנו מועילים מספיק. השאלה היא אם מי שמתיימר להציע חלופה לימין מוכן סוף סוף להתייחס אלינו כאל אזרחים וכאל בני המקום, ולא רק כאל שק החבטות הקבוע של כל מערכת בחירות.