"מי שגדל באשקלון חייב להכיר את ההיסטוריה הפלסטינית שלה"

"תהליך מכוון של מחיקה". שרידי בית פלסטיני באשקלון (צילום: אורי חדד)

בילדותו של אורי חדד באשקלון, המסעדה האהובה על משפחתו היתה "לונה". היא שכנה במבנה של מסגד – את זה איש לא הסתיר – אבל חדד לא הבין איך הפך המקום למסעדה. בנעוריו נהג לטייל עם אחיו הגדול בשטחים הפתוחים שסביב העיר. רק שנים אחר כך גילה שהחורבות שביניהן שוטטו היו שרידי כפר פלסטיני.

>> תגידו "נַכְּבָּה", השמיים לא יפלו

המסגד בלב אשקלון שהפך למסעדה שימש את מג'דל עסקלאן, עיירה פלסטינית שמנתה יותר מעשרת אלפים תושבים עד 1948. החורבות שייכות לכפר חמאמה, ששכן צפונית לעיר של היום ומנה כחמשת אלפים תושבים. "אף אחד שגדל באשקלון לא חושב על זה שהוא גדל על שרידים פלסטיניים", אומר חדד בשיחה עם "שיחה מקומית", "אותו דבר בכל כך הרבה מקומות אחרים במרחב הזה. הידע הזה מאוד חסר". התושבים מכירים את הנוף, הוא אומר, אבל אינם יודעים דבר על האנשים שחיו בו לפניהם.

מג'דל נכבשה בנובמבר 1948. רבים מתושביה עזבו במהלך המלחמה. את התושבים שנשארו ריכזה ישראל ב"גטו", ואז גירשה אותם לעזה ב-1950. בבתי מג'דל שוכנו מהגרים יהודים, והעיירה היתה לחלק מאשקלון. הכפר חמאמה נהרס כליל.

עכשיו חדד – ארכיאולוג, אוצר וצלם – חוזר למקומות האלה חמוש במצלמה ומנסה לגשר על הפער: לחבר בין המסגד שהכיר בילדותו ובין המתפללים שהתפללו בו, בין החורבות שהכיר משיטוטיו לתושבים שחיו שם. הוא מבקש להבין כיצד נוצר חוסר הידיעה הזה ומה מאפשר לו להימשך.

פרויקט שהתחיל מתיעוד של בתי קברות יהודיים באירופה ופלסטיניים בישראל. אורי חדד (צילום: תמנה רוז פרץ)

"זה תהליך מכוון, שכולם מעורבים בו: מערכת החינוך, קק"ל, רשויות התכנון הישראליות", אומר חדד. "כשמוחקים מקום, מוחקים את כל השרידים שלו, אתה לא יודע מה היה שם. אתה לא רואה את זה".

פרויקט הצילום הנוכחי של חדד נולד דווקא מפרויקט צילום שעסק בתיעוד בתי קברות. הוא תיעד בתי קברות יהודיים באירופה ובתי קברות פלסטיניים שננטשו ב-1948. "זו השארית האחרונה של המון קהילות", הוא מסביר את העיסוק בנושא. במסגרת זו היה שותף לתיעוד בית הקברות המוסלמי בממילא בירושלים.

בית הקברות הזה, ששימש את התושבים המוסלמים של העיר מאז המאה ה-13 לכל הפחות, סובל מהרס מתמשך מאז 1948: תחילה הוקם עליו מגרש חנייה, ואחר כך "מוזיאון הסובלנות", שעקר את מתיו. פרויקט "שיפוץ" של בריכת ממילא, שעיריית ירושלים החלה בו לאחרונה, מאיים על מה שנותר ממנו, וחדד הצטרף לעשרות ארכיאולוגים, אדריכלים ומתנדבים, ישראלים ופלסטינים, הפועלים במקום, "הן למטרת תיעוד היסטורי משום הפגיעה המתמשכת בו, והן לצורך מאבק על עתידו בתוך המרחב של מרכז העיר ירושלים של היום".

בעקבות עיסוקו בתיעוד בית הקברות בממילא, חזר חדד גם אל מה שנותר מבית הקברות הפלסטיני של מג'דל, ומשם המשיך לצלם את בתי העיירה ואת המסגד. המצבות בבית הקברות במג'דל נשארו. הקהילה שקברה שם את מתיה נעקרה.

המסגד שבו אכל חדד כילד נקרא כיום "מוזיאון הח'אן לתולדות העיר אשקלון". עצם שימורו של מבנה המסגד, הוא אומר, אינו מבטיח הכרה בהיסטוריה שלו. את מה שקרה למסגד של מג'דל חדד מכנה "עוול של שימור", כי הוא "מאוד סלקטיבי, שומרים היסטוריה אחת ולא היסטוריה שנייה. (זהו) ניכוס, העלמה ושתיקה מתמשכת". ההכרה במבנה, לדבריו, צריכה לכלול את תפקידו ההיסטורי כמסגד, את הקהילה שהשתמשה בו ואת מה שקרה לה. היא צריכה גם לכלול את מה שקרה למבנה אחרי ש"נעשה לו עוול": מי נכנס אליו אחרי שהתושבים גורשו, מה נעשה בו ואיך השתנה.

כארכיאולוג, חדד מודע לפער בהיקף העיסוק הארכיאולוגי בישראל בהיסטוריה היהודית של הארץ לעומת תקופות אחרות. לדבריו, לא מדובר רק במחיקת העבר הפלסטיני, אלא גם ב"מחיקה דתית" של מאות שנות היסטוריה מוסלמית באזור. מתוך רצון לבסס סיפור היסטורי שמחזק את הזיקה היהודית למקום, ישראל מנהלת "מלחמת דת מדומיינת", כלומר רואה עצמה כמי שנמצאת במאבק דתי וצריכה להעלים מהמרחב שרידים של דתות אחרות.

את העיסוק בעיר שבה גדל פיתח חדד גם בעבודת סמינר במסגרת לימודיו לתואר שני בסוציולוגיה, בקורס "אנתרופולוגיה של סבל: דיכאון, טראומה ופוסט טראומה" שמלמד פרופ' יהודה גודמן. הוא שילב בעבודה צילומים, מסמכים, מחקרים קודמים וראיונות עם תושבים, ותיאר אותה כתשובה ארוכה לשאלות שליוו אותו בילדותו, עוד לפני שידע לנסח אותן – למשל, "למה ואיך" הפך המסגד למסעדה. כעת הוא מפתח את העבודה למאמר. "חשוב לי שהוא יתפרסם קודם כול דווקא בעברית", הוא אומר.

בעבודתו מראה חדד כיצד אשקלון העדיפה לאמץ אלמנטים לא-מוסלמיים מעברה, המשתרע על לפחות 3,500 שנה, מהתקופה הכנענית, דרך התקופות ההלניסטית, הרומית, הביזנטית, המוסלמית והצלבנית. כך, לדוגמה, מדליה ממלכתית שהוקדשה לאשקלון ב-1965 הציגה את המגדל של שכונת אפרידר, שהוקמה על ידי יוצאי דרום אפריקה (השם "אפרידר" הוא הֶלְחם של המילים "אפריקה" ו"עמידר"), לצד כותרת עמוד מהתקופה ההלניסטית. השפה העיצובית הזו, המשלבת כותרות עמודים הלניסטיות בסמל העיר, נוכחת עד היום, בין היתר על גבי פחי האשפה של אשקלון.

חדד בחן בעבודתו את תוכנית הבנייה של שכונת "עיר היין", שנועדה לקום על חורבות הכפר חמאמה, שם סייר בילדותו עם אחיו, ואת ההתנגדות לתוכנית שהגיש ארגון דה-קולונייזר ב-2015 בדרישה לשמר את מה שנותר מהכפר ולציין את קיומו. בעקבות ההתנגדות, חוקר מטעם ועדת התכנון המליץ להעמיד במקום שלט ועליו שם הכפר ולאזכר את קיומו במוזיאון שיוקם באזור, אם יוקם. הוועדה דחתה את ההמלצה להעמיד שלט, אבל הסכימה שאם יוקם מוזיאון, חמאמה יוזכר בו.

עבור חדד, סיפורו של חמאמה מחבר בין זיכרונותיו לעבודתו המקצועית. מה שהכיר כ"טבע" היה מרחב של בתים, בוסתנים וחלקות חקלאיות. אבל כדי לזהות את החיים האלה, הוא אומר, צריך לדעת מה רואים.

סיפורה של שכונת אפרידר מדגים גם את ההפרדה בין יהודים ליהודים. אפרידר יועדה בעיקר ליהודים ממדינות דוברות אנגלית, נבנו בה בתים נמוכי קומה והוקמו גינות ומוסדות קהילה. בשרידי העיירה מג'דל, במעברות ובשיכונים שהוקמו סביבה שוכנו מהגרים מארצות ערב והאסלאם. חדד מצטט מעבודתה של היסטוריונית האדריכלות אילה לוין, שהראתה כי יזמים ומתכננים יהודים מדרום אפריקה היו מעורבים בתכנון השכונה ולמעשה העתיקו פרקטיקות תכנון שהתפתחו במציאות של הפרדה בדרום אפריקה אל ההקשר הישראלי.

מעדיפים לשמר את העבר הלא-מוסלמי. עמודים רומיים בגן הלאומי באשקלון (צילום: ויקימדיה)

רוי קנטורוביץ', ממתכנני אפרידר, התנגד להצעה לשכן מהגרים באשקלון בגושים נפרדים לפי ארצות מוצאם ותיאר אותה כאפרטהייד. אולם בפועל, אפרידר אכן הופרדה משאר העיר. גם משפחתו של חדד היתה חלק מהסיפור הזה. סבו וסבתו מצד אימו הגיעו לאשקלון מג'רבה שבתוניסיה, ואכן שוכנו בנפרד משכונת אפרידר.

חדד לא חושב ש"נכון להשוות באופן ישיר" בין גירוש הפלסטינים להפרדה בין יהודים מארצות ערב ליהודים ממדינות דוברות אנגלית, ובכל זאת מוצא להם בסיס משותף: "הסתכלות קולוניאלית שטבועה עמוק מאוד בתוך ההשקפה של המדינה. יש פה היררכיה שתמיד חוזרת על עצמה. יהודים מאירופה או מארצות אנגלוסקסיות במדרג הראשון, במדרג השני יהודים-ערבים, ובמדרג השלישי פלסטינים".

כלפי כל קבוצה הופעלו אמצעים שונים. באשקלון הקהילה הפלסטינית נעקרה, אבל בתיה וקרקעותיה נותרו חלק מן המרחב שבו התעצבו היחסים בין התושבים החדשים. "אי אפשר לגעת באחד", כלומר בעקירת הפלסטינים, "בלי לגעת בשני", כלומר ביחסים הלא-שוויוניים בין התושבים היהודים החדשים, הוא אומר.

עד עתה כמעט לא הזדמן לחדד לפגוש צאצאים של תושבי מג'דל וחמאמה. "לא מזמן נתקלתי בחוקר פלסטיני שחי באירופה וגיליתי שהמשפחה שלו היתה במקור מחמאמה", הוא מספר. "האפשרות לפגוש אותו מפחידה אותי. אין לי מילים להגיד, לתאר, להסביר את המקום שבו גדלתי. ראיתי את השרידים האחרונים של חמאמה נהרסים, ולא יכולתי לעשות כלום עם זה. לא ידעתי שאלה חורבות חמאמה".

החשש ליצור קשר עם צאצאים של תושבי היישובים הפלסטיניים שנהרסו קשור גם למקרה שאירע עם ידיד פלסטיני שמשפחתו במקור מצפת. חדד הציע לנסות לאתר את בית המשפחה, אבל לדבריו, החבר ביקש שלא לעשות זאת כי זה רק יעציב אותו.

חדד שוקל להעמיד תערוכה על הנכבה שהתרחשה באשקלון, מתוך עמדה של מי שגדל בה. "חייבים לדבר על זה, חייבים להעלות את זה, חייבים לדעת מה קרה שם", הוא מדגיש. "כל עוד היהודים בתוך ישראל או מחוץ לישראל לא עוסקים בנכבה, לא עוסקים במקום שלה בהקמת המדינה הזאת, הסכסוך הזה לעולם לא יוכל להיגמר". הוא אינו מצדד בפתרון מסוים. "זכות שיבה, פיצויים כספיים, מה שיחליטו", הוא מוסיף.

חדד אינו יודע אם המחקר שלו יחולל שינוי. "לפעמים הידע ההיסטורי עצמו יכול להביא לשינוי", הוא אומר. "אנשים שגדלו באשקלון וגרים בה צריכים לדעת את ההיסטוריה הזאת: הן את ההיסטוריה של אפרידר והן את ההיסטוריה של המרחב הפלסטיני שהתקיים כאן עד 1948. אף אחד לא רוצה לחשוב שהקיום שלו מורכב, אבל הקיום שלנו פה מורכב, ואנחנו צריכים לגעת במורכבות הזו".