עסקי האשליות כבר לא מסוגלים לקנות שקט בפלסטין

רוב מכריע של הציבור הפלסטיני לא יודע שהתקיימה פגישת פיוס של הפלגים הפלסטיניים. הפגישות האלה אינן מעניינות אותו, למרות חשיבות הפיוס בדעת הקהל הפלסטינית.

כפי שאמר לי מישהו: הפיוס מתממש בזירת המאבק, בג'נין כמו גם בשכם. אנשים שגורשו מהפלגים השונים חולקים ביניהם לחם וכדורים, וגם משימות. הם מאוחדים למעשה מול פני האויב. זו אחדות העומדת מעל לפלגים. לכן לציבור לא אכפת אם האליטה הפוליטית תתאחד או תישאר מפולגת.

בישיבה שדנה במצב הפלסטיני, אחד האינטלקטואלים מהשמאל הפלסטיני היה חד ואמיץ עד כדי תדהמה. "העם שלנו לא מתעניין מה קורה בחמאס או בשמאל", הוא אמר. "אנחנו מבינים שתיקון המצב הפלסטיני תלוי בתיקון בפת"ח. אם מצבו של פת"ח טוב, המצב הפלסטיני יהיה טוב, ואם מצבו של פת"ח כושל, המצב הפלסטיני כושל. אני לא שייך לפת"ח, וגם חולק עליו בעניינים רבים, אבל אי אפשר לצלוח את המשבר הפלסטיני אלא אם פת"ח יחזור לתפקידו, יתפוס את מקומו וישוב אל כוחו".

עם סיום דבריו של האינטלקטואל השמאלי הזה, החל דיון מסוג אחר: איך אפשר לתקן את פת"ח?

האינטלקטואלים בפת"ח ניסו לענות על השאלה הזו במהלך מאות ישיבות. כאשר אתה פוגש את הפעילים של פת"ח, תיתקל באותו העניין ובאותן השאלות: איך מתקנים את פת"ח. הוגשו תוכניות, ההנהגה והפעילים התייעצו, כולם התווכחו עם כולם, אבל פת"ח המשיך בתהליך הנסיגה המואצת שלו. תיקונו של פת"ח הפך לדבר הקל-הקשה, האפשרי הלא-אפשרי, המיידי-הרחוק, החלום והסיוט.

אחרי הסכמי אוסלו, הזדמנתי לפגישה עם פעילים בפת"ח בבירה הירדנית עמאן. אחד מהם שאל: מה יהיה המצב של פת"ח אחרי אוסלו?

השאלה נחתה עלי כמו ברק, חוללה רעידת אדמה באקסיומות שלי, אבל השתלטתי על עצמי וזרקתי תשובה: מה שמחבר אותנו בפת"ח הם שני דברים, ואין בלתם: המטרה היא שחרור, והאמצעי הוא מאבק נגד הכיבוש. ברגע שהמטרה או האמצעי יתערערו, לא יישאר מה שיחבר את פת"ח או יצדיק את קיומו.

לא הייתי היחיד שהבין את זה. כוחות הביטחון הישראליים הבינו את זה גם כן. ולכן הם עמלו, מאז הסכמי אוסלו, בכיוון הזה. המאמץ שלהם היה להקים כוח פוליטי, שיזדהה עם הכיבוש, כמו אגודות הכפרים שהכיבוש הקים לפי האינתיפאדה הראשונה בראשית שנות השמונים של המאה שעברה.

המאמץ היה לחתור תחת פת"ח ברמה הרעיונית, הפוליטית וברמת המאבק, ולהפוך אותו לישות שיש לה אותו שֵם. הרעיון היה להשתמש בהיסטוריית המאבק של פת"ח ובקורבנות הרבים שהעלה, אבל לשנות באופן מוחלט את התוכן שלו כך שלא יהיה לו קשר לשחרור או למאבק נגד הכיבוש.

בשלב ראשון, היה נדמה שהפעולות המורכבות האלה של הדרה, פיתוי, השחתה ויצירת אינטרסים משותפים הצליחו במידה רבה מאוד ויצרו דרגים של הנהגה, שנמהלו באופן חלקי או מלא עם המאמץ הזה.

אבל היה גם קול אחר.

כל הישיבות, היוזמות והרעיונות לתיקונה של פת"ח, שבראשן עמדו פעילים ותיקים ומנוסים, נותרו על מקומן, ואף אחת מהן לא השיגה תוצאות משמעותיות. הדבר חיזק את אמונתם של כוחות הביטחון הישראליים, ואת אמונתם של כמה מבעלי התפקידים (ברשות) כי הדברים ימשיכו ללכת בכיוון הזה.

השתלטה אווירה של כישלון, והשאלה שעלתה על כל לשון בפלסטין היתה – לאיפה אנחנו הולכים, מה קורה בפת"ח, למה קורה מה שקורה? נתח גדול מהעם הפלסטיני איבד את האמון שלו בפלגים הפוליטיים, והתחיל להטיל ספק גדול ביכולתם לשאת באחריות. האליטה הפוליטית הפלסטינית איבדה הרבה מהכבוד אליה, בה במידה שאבדה התמיכה בה.

אבל זה לא הסוף.

דור חדש שימר את השירים של פת"ח, את שמות השהידים שלו, ואת סיפורי הקרבות. דור שלא חי את העבר של פת"ח, אבל שאב ממנו השראה. דור שנולד מתוך הסבל של הכיבוש, מתוך חלומות החירות, ומתוך רשות שניכרים בה סימני השחיתות. אצל הדור הזה נוצר נתק פוליטי, חברתי ורגשי, והוא מצא את עצמו קורבן של המצב הזה. הדור הזה לא מצא בעבר הפלסטיני משהו מעורר השראה יותר מהעבר של פת"ח.

ההתקוממות מתפשטת ומתחזקת

נכון, הכיבוש הרס את ההווה של פת"ח, אבל הוא לא היה מסוגל להכתים את העבר שלו. הוא השחית מנהיגים, אבל לא זיהם את הרעיון. לכן הדור החדש הזה נמלט מהמרירות לרעיונות מעוררי השראה, וארגן התקוממות משלו, שהחלה בג'נין והתפשטה לעבר שכם – ועכשיו היא מתפשטת עם כל שהיד פלסטיני חדש או עם כל ביטוי של שחיתות.

היא לא רק מתפשטת. כוחה גם גדל במעשים ואצל הציבור. בצעד חסר תקדים היא זו שהכריזה על שביתה כללית בכל שטחי הרשות הפלסטינית. נכון שההיענות לקריאה הזו היתה חלקית, אבל העובדה שנענו לה מגזרים רחבים מקרב הסטודנטים באוניברסיטאות, ארגוני העובדים, בערים ובכפרים, פירושה הוא שהשפעתה חצתה את הגבולות הגיאוגרפיים ואת גבולות ההשתייכות הפוליטית.

התופעה הזו עדיין לא יצרה הנהגה פוליטית, אבל אך טבעי שהיא תוביל בעתיד להתפתחות של מנגנון פוליטי שיהלום אותה. הדור הזה ייצר בעצמו הנהגה, כי הוא אכן איבד אמון במנהיגים הפוליטיים. הדור הזה לא שייך לארגון של פת"ח, אבל הוא שואב השראה מהרעיון, מההיסטוריה, מהשהידים ומהאסירים של פת"ח.

אחרי שהתופעה הזו גדלה ככדור שלג, דיכויה בכוח העמיק אותה, והמצור עליו ההרחיב את התפשטותה. הניסיון לקנות אותם גרם למחולליה להרגיש חשובים ולהרגיש בחשיבות התופעה, והם דבקו בה עוד יותר. וחשוב מכך, אש העימותים המתמשכים מטילה עליה את אורה.

נכון שהתופעה הזו החלה אצל אנשים בודדים, אבל בצל החיבוק העממי הרחב, האהדה חסרת התקדים והכבוד היוצא מכלל, היא הפכה לתוכנית מאבק שיש לה תו היכר משלה, ויש לה מנהיגות מקומית שהתופעה עצמה יצרה.

הדבר הזה הביא בסופו של דבר לשינוי משמעותי ולצעד חשוב ורב עוצמה להחזרת פת"ח לעבר שלה. אפילו האינטלקטואלים והפעילים של פת"ח, שנדחקו לשוליים והתישו את עצמם בישיבות ויוזמות לתיקונה של פת"ח, מצאו בתופעה הזו מימוש לרעיונות ולאמונות שלהם. המפגש הזה היה טבעי.

נכון שעד לרגע הזה, התופעה הזו לא הצליחה לייצר מסגרת פוליטית וארגונית מסודרת, אבל ייתכן שהדבר עדיף בזמן הזה. התופעה מייצרת את האמצעים הפוליטיים והארגוניים שלה, ולא ההפך.

פירוש הדבר הוא שהדינמיקה של החזרת פת"ח למסגרת שלו בעבר הוא תוצאה של התנאים האובייקטיביים שיוצר הכיבוש, ואין לו קשר לרצונה של ההנהגה או לתוכניות שמתכננים בחדרים סגורים במערכת הביטחון, לא משנה איזו.

העבר של פת"ח מעורר השראה, ומידת ההשראה שלו חזקה ממה שנגזר ממדיניות מלאכותית. גם אם מעמדו של פת"ח נחלש, בגלל הדיכוי של הכיבוש והחשד לשיתוף הפעולה מצד בעלי סמכות, עדיין גלום בתוכו כוח חבוי, המאפשר לו להתחדש בכוח הקשר הטבעי בין עם הסובל מהכיבוש מצד אחד לבין הכובשים שלו מהצד השני.

סיכומו של דבר, עימות שנמצא בצללים קורע את פת"ח בין שני זרמים: זרם של בעלי סמכות, הרוצים להשתמש בעבר של פת"ח כדי להצדיק את המצב הקיים; וזרם מגובש הרוצה להחזיר לפת"ח את המומנטום שלו מהעבר.

הציבור הפלסטיני מחבק את הזרם השני, בעוד השחיתות שכרתה ברית עם הכיבוש וקוצר הרואי מייצגים את הזרם הראשון. העימות הזה מתחולל בצללים. לפעמים העוצמה שלו מתגברת, ועד מהרה היא נחלשת מסיבות שונות ומורכבות, גם משום שלאיש אין אינטרס שהוא יתפוצץ.

לישראל אין אינטרס בכך, כי אם הוא יתפוצץ, הוא יחשוף ויעמיד במבוכה את הזרם של בעלי הסמכות ויגרום לו לאבד את יכולתו להשפיע. ואילו לכוחות השינוי אין אינטרס בכך שהוויכוח הפנימי יתגבר על העימות עם הכיבוש.

למדיניות מכירת האשליות אין די כוח לקנות שקט. "גוב האריות" אינו נטע זר באדמה הפלסטינית, אלא הצעד הבא אחרי תופעת הזאבים הבודדים. בעקבותיו יבואו צעדים שאיש אינו יכול לנבא אותם, אבל כל אדם בעל הגיון מבין כי התמשכותו של הכיבוש יוצר צידוקים מספיקים ליצירתיוּת פלסטינית בלתי צפויה.

עאוני אל משני הוא פרשן ופעיל פוליטי פלסטיני. המאמר התפרסם באתר "מען". תרגם מערבית: מירון רפופורט