עם מרצ? כבר יותר הגיוני שמיכאלי תתאחד עם לפיד או עם גנץ

מאז התעצבה מחדש מפלגת העבודה בהנהגתה של מרב מיכאלי, עולה תכופות הטענה לפיה כבר אין הבדל בין המפלגות העבודה ומרצ. לקראת הבחירות, מתבטאת הטענה בשאלה המופנית ללא הרף לעבר שתי יושבות הראש, מיכאלי וזהבה גלאון, מדוע אינן מתאחדות לרשימה אחת.

מאז הצטרפותה למפלגת העבודה, מיכאלי נטשה את דמות האנדרדוג והפכה לפוליטיקאית ממסדית, שעושה כל שביכולתה כדי להתיישר על פי המרכז הפוליטי של ישראל. את סיפור הטרנספורמציה של מיכאלי ניתן להדגים בדוגמה טרייה יחסית. במהלך יומו הראשון של מבצע "עלות השחר", 5 באוגוסט, צייצה מיכאלי בטוויטר כך: "השלכות טרור הג'יהאד האסלאמי הם ברמה האזורית והבינלאומית, והג'יהאד צריך לדעת שכלל הפעילות שלו, גם מחוץ לעזה, היא מטרה חשופה אם יפעל נגדנו. מחזקת את ידי כוחות הביטחון".

אם היתה מיכאלי מבטאת קול שמאלי אמיתי, דבריה היו נשמעים לכל הפחות כמו אלו שצייצה זהבה גלאון (שטרם נבחרה לראשות מפלגת מרצ במועד הציוץ): "למיליוני ישראלים ופלסטינים לא מגיע עוד עשור של אלימות, טרור והרג. מגיעה להם תקווה וביטחון ארוך טווח ולא הידרדרות והסלמה. הדרך להבטיח את זה היא לחתור לרגיעה ארוכת טווח, ולתהליך מדיני שיוביל לשלום". אני מאמין שגלאון נמנעה במכוון מלומר דברים חריפים יותר (למשל על המצור הישראלי על עזה), בידיעה שתתמודד בקרוב על ראשות המפלגה ובבחירות הארציות, אבל ניחא.

כבר בדוגמה זו מתמצה למעשה העניין – מיכאלי התרחקה מרחק רב מהשמאלנית שהיתה בעבר, למשל ב-2010, כאשר קראה בפירוש לסרבנות בשטחים הכבושים. היא עוד הגדילה לעשות זאת במהלך התוכנית "המילה האחרונה", המשודרת בתחנת הרדיו של הצבא הכובש, גלי צה"ל. זה יכול להיעשות רק על ידי דמות חוץ-מיינסטרימית אמיתית, שעוקפת בסיבוב גם את השמאלנות של מרצ במקרה הזה.

בזמנו, מיכאלי האמינה בכל ליבה, כנראה, שאין פתרון צבאי לבעיות מדיניות, ושאם רוצים לסיים את ההרג והלחימה בשני הצדדים, צריך להפסיק לקחת חלק בדיכוי של עם שלם.

מיכאלי של היום, לעומת זאת, עסוקה במחזור קלישאות על מלחמה בטרור ועל חיזוק החיילים. רק לאחרונה, אחרי שנדקר חייל צה"ל בחברון, צייצה מיכאלי: "מאחלת החלמה מהירה לחייל שנפצע בפיגוע הדקירה ליד חברון. נחישות הכוחות בשטח הובילה לנטרול של המחבל ולסיום האירוע מהר. מאחלת שבת שקטה ובעיקר בטוחה לחיילות וחיילי צה"ל באשר הם".

מיכאלי של פעם אולי היתה אומרת שחלק עיקרי מהאשמה בדקירתו של החייל נופל על ממשלת ישראל, שמלכתחילה שלחה אותו לסכן את נפשו למען מפעל כיבוש מכוער (כמובן שגם הדוקר אשם, אבל אי אפשר להוציא את פעולתו האלימה מההקשר).

הכיבוש שאסור להזכיר את שמו

איך זה שפתאום מיכאלי השתנתה כך? בראיון לרוית הכט ב"הארץ", שנערך במרץ 21', בהיותה כבר יו"ר העבודה, סיפקה הסבר מאוד לא מספק: "אני גיליתי מזמן [..] שכשאת אומרת את המילה כיבוש, אנשים מפסיקים להקשיב". לדבריה, היא לא מעוניינת להתמקם ב"בועה הולכת וקטנה", ש"ממשיכה להיות נורא-נורא-נורא צודקת".

זה ציטוט מאוד מוזר – יש כיבוש והוא לא מוסרי, אבל כדי לסיים אותו יש להתעלם מקיומו? או שמא אין שום צורך לסיים אותו וכל שאפשר לעשות הוא לשלוח איחולי החלמה לחיילים שנדקרים? עושה רושם שמיכאלי עברה לצד ה"ביטחוניסטי" של השיח.

גלאון, לעומת זאת, נותרה גם בימים אלו בעבר השני: בכל הזדמנות היא מדברת במפורש על הכיבוש, על זכויות אדם ועל חיי אדם. רק לאחרונה אמרה בתגובה ליאיר גולן, שנמנע מהמילה "כיבוש" בראיון לתקשורת כשהתמודד מולה בפריימריז לראשות מפלגת מר"צ, כי "שיח שמפחד מהמילה כיבוש הוא שיח קולוניאליסטי". לדוגמה נוספת, מספטמבר 2017, כאשר ועידת מפלגת "האיחוד הלאומי" אישרה את "תוכנית ההכרעה" של יו"ר המפלגה, בצלאל סמוטריץ', צייצה גלאון בתגובה כך: "באיחוד הלאומי אישרו את תוכנית האפרטהייד והטיהור האתני של סמוטריץ'. אני פונה לרשם המפלגות כדי לבחון האם היא יכולה להמשיך להיות רשומה כמפלגה".

לא שגלאון חסינה מביקורת. בכל שלושת המבצעים בעזה בין השנים 2008 – 2014 היא קראה אמנם להיכנס למשא ומתן עקיף מול החמאס, אבל למיטב ידיעתי היא לא דיברה על פשעי המלחמה של ישראל בעזה בזמן אמת (ע"ע "דוקטרינת הדאחייה"), חובה כשמדובר באשת ציבור מהשמאל. כך גם במבצעים השני והשלישי, לאחר ששוברים שתיקה כבר חשפו כיצד נלחם הצבא במבצע הראשון.

נחזור למיכאלי. מי שרוצה להתרשם ממיכאלי של פעם, יכול להאזין לדבריה בכנס של מרכז אדוה, שנקרא "מחיר הכיבוש". עצם הופעתה בכנס כזה מעידה שמדובר באשת שמאל מובהקת. בין היתר, מיכאלי אמרה בכנס (ביצעתי עריכה לשונית קלה):

"ישראל קיימת יותר זמן עם הכיבוש מהזמן שהיא קיימת בלעדיו. חלק עצום מהציבור לא יכולה לדמיין מציאות אחרת, ולא מבינה את המצב הקיים כמשהו מעוות או בעייתי. הפלסטינים, והכיבוש בכלל, לא נראים בתקשורת. רק כדי לסבר את האוזן – ערבים נראים בפריים טיים הישראלי בזמן ממוצע של 0.2%. בשביל הישראלים הכיבוש כל כך לא נמצא שהוא חלק מהישראליות ואין שום סיבה לשנות אותו. כל עוד אין אינתיפאדה ואנחנו לא נהרגים אלא רק הורגות והורגים אחרים, זה בסך הכל בסדר".

על סמך הציטוט הזה, אכן קשה מאוד לזהות הבדל כלשהו בין מיכאלי וגלאון. אבל הדברים נאמרו ב-2012, שנה בלבד לפני הצטרפותה למפלגת העבודה ואימוץ הרטוריקה החדשה. מספר שנים לפני שנשאה דברים אלו, 2008, הציע יו"ר מרצ אז חיים אורון למיכאלי להצטרף אליו ל"התארגנות השמאל החדשה". בנוסף אליה פנה אורון גם לאנשי שמאל כמו עמוס עוז, מרדכי קרמניצר ואברום בורג. מיכאלי דחתה את ההצעה, אבל בהתבסס על הדברים שנשאה גם ארבע שנים לאחר מכן, אפשר לראות שבזמן ההצעה התאימה לרשימה שמאלית כזו ככפפה ליד.

קרנה של המחלוקת המסורתית בין ימין לשמאל בנושא המדיני ירדה בשנים האחרונות. אבל המחלוקת עודה קיימת, וסוגיית משטר האפרטהייד היא עדיין הסוגייה הבוערת ביותר במדינת ישראל, גם אם הישראלים לא מכירים בכך. לנוכח ההבדלים המהותיים בין מיכאלי החדשה לגלאון העקבית, אין שום בסיס לטענה ש"אי אפשר להבדיל בין המפלגות". אישה שממחזרת קלישאות על "מלחמה בטרור" ומאחלת איחולי החלמה לחייל שנדקר בשטחים בלי לדון במשטר האפרטהייד שהביא לדקירתו, לא דומה בשום צורה לאישה ששואפת להפסיק את המשטר הזה – מדובר בתפיסות מנוגדות. האמת היא ש הרבה יותר משהיא קרובה לגלאון, מיכאלי קרובה לגנץ או ללפיד, אבל איש לא שואל אותה (או אותם) על איחוד מפלגות עמם.

יקיר אדלמן הוא פובליציסט, פליט תל-אביבי מצפון הארץ