סיכוי לשינוי: הסטודנטים בלבנון מאסו בפילוג העדתי

לבנון נמצאת בימים אלה במשבר כלכלי חסר תקדים, שהחל בשלהי 2019. את פרוץ המשבר ניתן לייחס לשילוב של שני מאפיינים של החברה הלבנונית: חלוקה עדתית של הכוח הפוליטי על פי חוק, ושיטה כלכלית ניאו־ליברלית המבוססת על ברית מפוקפקת בין השלטון לאוליגרכים לבנונים. אבל מחקר חדש שהתפרסם במגזין הלבנוני העצמאי דרג' וסוקר את השתייכותם הפוליטית של סטודנטים עשוי להציע תקווה לשינוי.

על פי הכותבים תאלא מג'דוב וכרים שהיב, שפרסמו את המחקר בשיתוף פורום יוזמת הרפורמה הערבית, נרשמה בשנה האחרונה עלייה משמעותית במספרם של איגודי סטודנטים שאינם מגדירים עצמם כמשתייכים לאחת מן המפלגות המסורתיות – והעדתיות – במדינה.

איגודים אלה הגיעו לכותרות העיתונים בסוף שנת 2020, לאחר מסעות בחירות מוצלחים לאגודות סטודנטים בכמה אוניברסיטאות פרטיות במדינה. בעקבות מעורבותם של צעירים רבים במחאות שפרצו בשנת 2019, עם תחילת המשבר הכלכלי, התגברה גם הקריאה בתוך האוניברסיטאות להקים ארגונים עצמאיים, שיפעלו למען שינוי המצב הפוליטי העדתי הקיים, מתוך הבנה ששימורו הוא הגורם המרכזי למצב הכלכלי.

מהלך היסטורי

כדי להבין את משמעות המהלך ראוי להציג סקירה היסטורית קצרה של תנועות סטודנטים פוליטיות בלבנון. לפני פרוץ מלחמת האזרחים בשנת 1975, תנועות אלה היו גורם משמעותי בזירה הציבורית הלבנונית, והיו פעילות מאוד מחוץ לגבולות האוניברסיטאות. מרביתן נטו שמאלה.

אולם אחרי שנת 1990, עם סיום מלחמת האזרחים, רק חלק קטן מהצעירים המשיכו לשמור על עמדות המזוהות עם השמאל מחוץ למפלגות המסורתיות, ורובם החלו לתמוך במפלגה כלשהי על פי השתייכותם העדתית, אם זו מפלגת "הזרם הלאומי החופשי" של מישל עאון שרוב תומכיה הם נוצרים, או במפלגה הסוציאליסטית-פרוגרסיבית שמרבית תומכיה הם דרוזים או מפלגות אחרות.

אחרי נסיגת הצבא הסורי בשנת 2005, נחשף במלוא עומקו השסע העדתי והפוליטי במדינה – עם פילוג בין תומכי "מחנה ה־8 במרץ" (בעלי הברית של סוריה ואיראן) לבין תומכי "מחנה ה־14 במרץ" (שזוהו כפטריוטים לבנונים וכ"מערבים" יותר).

הפילוג הזה השתקף גם בבחירות לאגודות סטודנטים. הבחירות האלה הפכו למעין מעבדת ניסוי לפני הבחירות הארציות, שבהן יכלו המפלגות הוותיקות לבדוק את הפופולאריות שלהן בקרב צעירים. נציגים של המפלגות הוותיקות הגדולות פעלו באוניברסיטאות, בגלוי או באופן סמוי, ניסו לגייס תומכים ולשכנע את הצעירים שהשתייכותם העדתית אמורה להיות חלק מרכזי בהשתייכותם הפוליטית.

כחלק מהניסיון של המפלגות השונות לבסס פופולאריות בקמפוסים, הן פתחו "שלוחות צעירים" ובעיקר השקיעו כסף בפעילויות שונות שעניינן סטודנטים, עד כדי שוחד של ממש. לדוגמה, באוניברסיטה האמריקאית בבירות חל איסור על מימון חיצוני של תאי סטודנטים, אולם המפלגות מצאו דרך לעקוף זאת על ידי הענקת "מתנות" לסטודנטים שתמכו בהן, כגון ספרי לימוד חינם, קבצי מבחנים משנים קודמות, כרטיסי חניה ואפילו טלפונים ניידים, כל אלה בסכומים מצטברים של אלפי דולרים לסטודנט.

במקביל לכך פעלו גם ארגוני סטודנטים עצמאיים, שהתנגדו לגישה של המפלגות הוותיקות, אך הם היו בשוליים. דוגמה אחת בולטת שניתן לציין היא "המועדון החילוני", שהוקם ב־2008 באוניברסיטה האמריקאית בביירות.

המפנה האמיתי התרחש ככל הנראה בשנת 2015, לאחר האירועים שכונו "מחאת הזבל". במחאות אלה סטודנטים וצעירים היו מעורבים בשיעורים גבוהים, ובשנה שלאחר מכן רצו לבחירות המוניציפאליות בביירות שתי מפלגות חדשות, שהתמודדו מול נציגי המפלגות המסורתיות.

בתקופה זו יותר ויותר סטודנטים החלו להקים תנועות אופוזיציוניות, שעסקו בנושאים שאינם רק פנים־אוניברסיטאיים אלא רחבים יותר, ושאפו ליצור שיתופי פעולה עם קבוצות מקבילות באוניברסיטאות אחרות. באוניברסיטה האמריקאית בביירות הוקם "מועדון האלון האדום" בעל הנטיות הקומוניסטיות, וכן הוקם ארגון "דף חדש" באוניברסיטת סיינט ג'וזף. באוניברסיטה הציבורית הלבנונית נשים הקימו את תא "רדיקל", שפעל בעניינים הקשורים לזכויות נשים ולזכויות מהגרים.

בשנת 2017, סטודנטים מהאוניברסיטה האמריקאית בביירות בשיתוף עם אוניברסיטת סיינט ג'וזף הקימו את רשת "מדא", שמטרתה איחוד תנועות סטודנטים מאוניברסיטאות שונות ושילובם בנושאים פוליטיים.

נוטשים את המפלגות הישנות

שנתיים לאחר מכן, עם פרוץ המחאות שהוזכרו קודם לכן ושלעיתים מכונות "מהפכת אוקטובר", עלה משמעותית חלקם היחסי של סטודנטים שלא רק הצטרפו לפעילות פוליטית, אלא גם נטשו את המפלגות המסורתיות והצטרפו לתנועות פחות עדתיות.

במחקר האיכותני שערכו הכותבים ושכלל שיחות עם 39 סטודנטים, 80% מהם הזדהו כמשתייכים לשבעה ארגוני סטודנטים עצמאיים באוניברסיטאות שונות. רבים מהם הצטרפו במהלך מהפכת אוקטובר או בסמוך אליה. הנותרים השתייכו בעבר לתא סטודנטים של אחת המפלגות הפוליטיות הוותיקות במדינה או שהזדהו איתן, אולם הפסיקו את השתייכותם אליהן לאחר המחאה.

רוב הסטודנטים שהשתתפו במחקר זיהו את עצמם עם קבוצות פוליטיות, שאומנם לא שייכות למפלגות המסורתיות, אך הן עדיין מתונות יותר מאשר קבוצות יותר רדיקליות כמו "המועדון החילוני", "השינוי מתחיל כאן" או "העצמאים". רבים מהם אמרו שהנושאים העיקריים בפעולתם אינם רק עניינים של תשלומי שכר לימוד ותנאים של סטודנטים, אלא גם זכויות אדם באופן כללי, זכויות פליטים ומהגרים, להט"בים ונשים.

מרבית הסטודנטים אמרו שחל שינוי באופן שבו הם תופסים את המושג "עצמאות פוליטית". אם בעבר הם תפסו זאת כדרך לבטא "עצלנות" בלתי־פעילה וכדרך להישמע מעורב פוליטית בלי באמת להיות כזה, כיום הם תופסים זאת באופן אחר: חלקם מבינים את המושג כעצמאות פוליטית מהמפלגות הדומיננטיות בלבנון, אחרים כמעורבות פוליטית תוך אימוץ של עמדות עצמאיות, ומיעוטם חושבים שמשמעות הדבר היא לתמוך במפלגה שהיא מפלגת "שוליים".

מאפיין נוסף של תנועות הסטודנטים העצמאיות הוא ההטרוגניות שלהן. בניגוד למפלגות הוותיקות, רבים מהמשתייכים לארגונים עצמאיים גורסים כי הארגון שלהם הוא ברית לא־הומוגני. כך למשל, סטודנט אחד עשוי לטעון כי באופן עקרוני אינו מתנגד למשטר שמבוסס על סקטוריאליות עדתית, אלא רק שצריך לשנות את המשטר הנוכחי כך שיהיה יעיל יותר, בעוד שחברו עשוי לומר כי עצם החלוקה של הכוח הפוליטי לפי שיקולים עדתיים היא פסולה. אלה הבדלים מהותיים – יש שיגידו בלתי־ניתנים לגישור – בתפיסת הפוליטיקה הלבנונית, ובכל זאת הם דרים בכפיפה אחת בחלק מן הארגונים.

הישגים בבחירות האחרונות

למרות ההצלחה, בפני ארגוני הסטודנטים העצמאיים עומדים לא מעט קשיים, בפרט כאלה הנוגעים לניהול ולארגון. פעמים רבות ישנה גם התערבות שלילית והערמת קשיים מצד האוניברסיטאות. כך למשל, חברי "המועדון החילוני", ארגון רדיקלי יחסית, טוענים שהנהלת האוניברסיטה מטילה צנזורה על חלק מפעולותיהם, ושהם נדרשים לקבל אישור ממנה לפני כל פרסום מטעמם. גם במדיה החברתית הם מועדים להשמצות ולאיומים, כגון פרסומים שקריים על תמיכה של חברי "המועדון החילוני" בארגון חיזבאללה.

יש לציין האוניברסיטאות עצמן מזוהות לעתים עם גורמים פוליטיים. כך למשל אוניברסיטת סיינט ג'וזף מזוהה עם בשיר ג'מאייל, מנהיג הפלנגות הנוצריות בתקופת מלחמת האזרחים, מה שמוביל להתנגשויות בין הנהלת האוניברסיטה ותומכי הזרם הזה לבין קבוצות אחרות, לעיתים עד כדי עימותים אלימים.

הבחירות הסטודנטיאליות של 2020 היו ללא ספק הישג מרשים לאיגודי הסטודנטים העצמאיים. מלבד העובדה שרבים מהם נבחרו וניצחו את נציגי המפלגות המסורתיות, ראוי לציין גם את התמיכה של רשת "מדא" – ארגון הסטודנטים הבין־אוניברסיטאי – מהלך המעיד על ביסוס קשרים בין חברי אגודות עצמאיות באוניברסיטאות שונות. בשנת 2022 יתקיימו בחירות ארציות במדינה, וייתכן שלתהליכים שאנו רואים כעת באוניברסיטאות יהיה הדהוד במישור הארצי.

במצב כאוטי כמו זה שלבנון נמצאת בו עכשיו, קשה להתיימר לחזות את העתיד, מה עוד שמדובר במחקר שהשתתף בו מדגם קטן של עשרות סטודנטים בלבד. ובכל זאת, התוצאות בבחירות הסטודנטיאליות מראות שמדובר בתהליך שהתחיל לפני שנים והתעצם במחאות 2019. במסגרת התהליך הזה הצעירים מנסים להתגבר על הסוציולוגיה הפוליטית המבוססת על עדתיות ולפעול למען שינוי מקיף של המדיניות. לכן, אולי גם במצב כזה של חוסר ודאות, מסקנתם של הכותבים שהבחירות הבאות בלבנון ייראו אחרת אינה מופרכת.

נטע איפרגן כותבת בפרויקט אופק, שיתוף פעולה בין מכון ון ליר בירושלים, הפורום לחשיבה אזורית ומרכז אעלאם. הפרויקט מנגיש לקהל קוראי העברית תוכן מעובד מאתרי תקשורת, מגזינים, מרכזי מחק ומידע וכתבי עת אקדמיים בערבית.