ניהלתי את הישיבה בחומש. לא הבנתי שהיא שטח כבוש

 

לחומש הגעתי לראשונה כשנה לפני תוכנית ההתנתקות. התחלתי אז לעבוד כמנהל הישיבה, שפעלה במקום, ובשנה הזו המוטו היה להמשיך הכל כרגיל, כולל תוכניות לעתיד, כאילו אין פינוי, לצד הכנה לקראת הפינוי וההתנגדות אליו, במידה שייצא לפועל.

אני יודע שלחלק מקוראיי המאמר הזה יהיה קשה להזדהות, אבל יום הפינוי באוגוסט 2005 היה יום של כאב עצום, שלא אשכח לעולם. הוא צרוב בתוכי. בשבילי זה היה יום של שבר על חורבן חומש ושאר ההתנחלויות בצפון השומרון ובגוש קטיף. שבר של תקווה, שהחזיקה כמעט עד השנייה האחרונה שאולי ההתנתקות תיעצר.

כשהבוקר עלה, ראיתי כמויות אדירות של חיילים צועדים בשורות מסודרות, אך בניגוד ל"סדר הרגיל" החיילים הללו לא צעדו כדי לדאוג לביטחוני אלא נגדי. לצד ההתמודדות האישית עם הפינוי, לאורך כל היום דאגתי לתלמידי הישיבה, שהיו תחת אחריותי במהלך אירוע, שמידת הכאוס בו היתה עצומה.

>> הפעולה בדרך לחומש חשפה את מחויבות המדינה לאפרטהייד

זה היה עימות בין שני צדדים, שעד אז, בתפיסתי, היו צד אחד. הפינוי שבר את השלם הזה. ראיתי את ההרס ושמעתי את הבכי קורע הלב של מבוגרים וילדים, שפרצו לביתם וגררו אותם החוצה בניגוד לרצונם. ומעל הכל זה היה שבר של חזון, שהאמנתי בו ושבחרתי לקחת בו חלק פעיל. חזון שנסוג לאחור עם פינוי התנחלויות ופינוי שטחים.

באופן טבעי, השבר הזה הוליד חוסר אמון קשה בממשלה ותסכול אל מול החברה הישראלית, שהמשיכה בחייה. אני זוכר שבתוך הבלגאן והכאוס של הפינוי שמעתי דיווחים, שבתל אביב בתי הקפה והמסעדות מלאים, ולא הצלחתי להבין איך הם לא מבינים את גודל האסון. כאן, בחומש, העולם שלנו נהרס. וזו לא רק חומש: משהו הרבה יותר גדול הולך ומתקלקל, שיהיו לו השלכות מרחיקות לכת לרעה על כל המדינה, והם שם, בתל אביב, חיים בפלנטה אחרת, אדישים ולא מבינים את החורבן הגדול.

ללמוד מחדש את הסכסוך

אבל היה שם עוד משהו. דווקא מתוך הכאב והשבר התחיל לנקר בתוכי גם זרע קטן של ספק. ספק לגבי כל המפעל הזה. זרע שכמה שנים מאוחר יותר יוביל אותי לתהליך למידה מחדש של הסכסוך, ולמעבר אידיאולוגי-פוליטי מימין לשמאל.

באותם ימים לא ממש עניין אותי, שההתנחלות חומש ישבה בשטח כבוש. גם לא היה לי מושג שהקרקע שעליה נבנו בתי ההתנחלות היא קרקע בבעלות פלסטינית פרטית, ושהיא רשומה בטאבו. 700 דונם הופקעו באופן זמני ב-1978 בצו צבאי לצרכי ביטחון. אבל כמו הכיבוש כולו, לצו ההפקעה ה"זמני" הזה לא היה מועד פקיעה.

פחות משנתיים אחרי שהצו הזמני הזה הוצא, הצורך הביטחוני הפך לצורך התיישבותי, וההתנחלות חומש הוקמה על האדמות המופקעות. במהלך השנה שישבתי בחומש עברתי מדי יום ליד הכניסה לכפר הפלסטיני בורקה, ולרגע לא עלה בדעתי שבעלי הקרקע החוקיים של השטח, שעליו יושבת ישיבת חומש ושעליו יושבים שאר בתי ההתנחלות, חיים שם, כל כך קרובים אך כל כך רחוקים מאדמתם. לבושתי אני חייב להודות שגם אם המידע הזה היה מצוי בידי באותם ימים, ככל הנראה זה לא היה משנה אצלי דבר.

לאחר ההתנתקות העברתי את הישיבה שפונתה, איך לא, למאחז בלתי חוקי בדרום הר חברון. אולם רק כעבור כמה שנים, לאחר שהתחלתי לעבוד כעיתונאי בוואלה news, התעורר אצלי הרצון לחפור בסיפור של חומש, ולהביט על המקום הזה מנקודות מבט שקודם לא ראיתי. התחלתי להבין את המופרכות של המהלכים שמדינת ישראל אפשרה שיקרו שם לאורך השנים.

סיקרתי את המאבק המשפטי שהוביל ארגון "יש דין" בשם בעלי האדמות, לביטול צו התפיסה ושל צו השטח הצבאי הסגור, שגם אחרי פינוי ההתנחלות עדיין מנעו מבעלי הקרקע להגיע לאדמתם. נחשפתי לאלימות שהפעילו בחורי הישיבה המתחדשת כלפי בעלי הקרקע הפלסטינים בכל פעם שבעלי הקרקע העזו לנסות לחזור לאדמה שלהם, גם אם זה לביקור נוסטלגי קצרצר. נחשפתי גם לאלימות המתנחלים שירדו לבורקה פעמים לא מעטות והשאירו אחריהם פצועים ונזקים קשים. גם אני חוויתי את האלימות הזו, שהופנתה כלפי כל מי שהוא לא הם ולא חושב כמוהם.

אנשים אמיתים

נפגשתי עם בעלי הקרקע הפלסטינים, ושמעתי לראשונה על הכאב העצום שלהם על גזל אדמתם, שהיתה מקור חשוב לפרנסה אבל גם הרבה מעבר לזה.

עד היום, אני יכול להבין את השבר הגדול ואת הכאב על הפינוי בחומש. הוא חי בתוכי בכל פעם שדיווחתי על מה שקורה שם ובכל פעם שנסעתי לשם. אני זוכר את עצמי מייחל שהפינוי הזה ייעלם ושהכל יחזור לקדמותו. אבל לצד הזיכרון של הכאב ההוא, אני רואה שלא רחוק משם חיים אנשים אמיתיים, בעלי הקרקע, שמייחלים לחזור אליה מאז 1978.

הזזת הישיבה בחומש מהאדמות הפרטיות של התושבים הפלסטינים ל"אדמות מדינה" הנמצאות כמה מאות מטרים משם לא מבשרת טובות לבעלי הקרקע הפלסטינים. כפי שאנחנו מכירים את הדינמיקה בשטחים, אין מצב שיתנו להם להתקרב לאדמתם.

חבורת המתנחלים הנמצאים עכשיו בחומש, וכל מעגלי התמיכה בהם – מהמועצה האזורית שומרון ועד לממשלה – לא מסוגלים ולא מעוניינים להשפיל מעט את מבטם מפסגת ההר ולראות את בעלי הקרקע הפלסטינים, להכיר בהם כבני אדם עם רצונות, שאיפות וצרכים בדיוק כמוהם, בדיוק כמוני וכמו כל בני האדם בעולם.