newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

תסתכלו על התמונות ובואו למצעד הגאווה בירושלים

בבאר שבע סגרו אותנו במכלאה, הרבנים מקללים, וכולם מנסים למצוא תקווה בתגובה המתחמקת של בנט. תחת עננת הגינויים הודיע גם בנצי גופשטיין כי יגיע לפזר את הרעל השנתי שלו במצעד. ואני בכלל לא מצליחה להתנתק מהזכרונות של החברים שלנו דקורים בשנה שעברה. פוסט טראומטי

מאת:
פצוע במצעד הגאווה. (יעל מרום)

פצוע במצעד הגאווה. אחת התמונות הפחות מזעזעות שצילמתי באותו יום (יעל מרום)

אני עוברת על התמונות מאותו 30 ביולי הארור בשנה שעברה ששמורות מאז על הטלפון הנייד שלי. רק השבוע, לפני המצעד הירושלמי, החלטתי שבמקום לשחזר שוב ושוב את המראות שצרבו מאז את הזיכרון שלי, אולי הגיע הזמן להתעמת עם התמונות עצמן, רבות כל כך, שצילמתי אני באותו יום, ושצילמו הבלוגרים והצלמות של שיחה מקומית.

התחושה היא שהמתקפה נגד הקהילה הגיעה השנה לשיא חדש, ורצף האירועים שהחל מהמצעד בירושלים בשנה שעברה, דרך הזלזול הבוטה שהפגינה הממשלה בקהילה הגאה סביב סיפור המטוס הגאה והמצעד בתל אביב, שיתוף הפעולה בין המשטרה לבג"ץ ועיריית תל אביב כדי למסמס את המצעד הבאר שבעי, והאמירות האחרונות של רבנים, השתלבו נפלא יחד עם הודעתו חסרת הבושה של בנצי גופשטיין שיגיע כדי להפריע ל"מצעד התועבה" באישור המשטרה. אני מגיעה למצעד הירושלמי מהשנה הראשונה שלו, וכל שנה הוא ממצב עצמו בתור המצעד החשוב ביותר. וכך גם השנה. והשנה מתווספים לכל אלו גם הזכרונות שלא מרפים.

כתמי הדם

תכננו, בת הזוג שלי מעין, אחותי רות ואני, להצטרף לכמה מאות המטרים האחרונים של המצעד ומשם לעצרת. הספקתי עוד להתווכח עם כמה שוטרים על הבדיקה הקפדנית שהם עשו לנו, ומאחר וחשבנו שהצועדים עוד די רחוקים מעין ורות החליטו לקפוץ להגיד שלום למשפחה שגרה ממש מעל תוואי המצעד ואני החלטתי לעלות במעלה הרחוב לכיוון הצומת הבאה.

בשעה 18:43 הגיעו תמונות ראשונות ששלחו בלוגרים וצלמות משיחה מקומית שצעדו במצעד עצמו. דגלי הקשת, נוכחות ירוקה וזוהרת של הקהילה הטרנסית, דגלי הגאווה של הפועל קטמון, בלונים, דראג קווינס, משפחות, בני ובנות נוער, שמחה גדולה. בין התמונות ששלחה הצלמת קרן מנור גם תמונות מ"הפגנת הנגד" של גזעני להב"ה, שאחזו בכרזות נגד "מצעד התועבה", אותה קבוצת שנאה אלימה שמשום מה נותנים לה לאיים על מצעדי הגאווה שנה אחרי שנה.

> משרד התיירות מודה: תפקיד הקהילה הגאה הוא להיות יפה ולרקוד

הרגעים שלפני הדקירה. מצעד הגאווה בירושלים 2015 (פלאש 90)

הרגעים שלפני הדקירה. מצעד הגאווה בירושלים 2015 (פלאש 90)

פעילי להב"ה מפגינים בזמן מצעד הגאווה בירושלים, 30 ביולי 2015. לא הרחק משם דקר ישי שליסל שישה צועדים ורצח אחת מהן (קרן מנור/אקטיבסטילס)

פעילי להב"ה מפגינים בזמן מצעד הגאווה בירושלים, 30 ביולי 2015. לא הרחק משם דקר ישי שליסל שישה צועדים ורצח אחת מהן (קרן מנור/אקטיבסטילס)

מרחוק שמעתי קולות של הדי מתופפים וקריאות של הפגנה, והתחלתי להגביר מהירות כדי שיישארו לי כמה מטרים לצעוד עם כולם. ואז התיפופים הפכו לצעקות וצווחות. מולי הגיחה במהירות קבוצה של שוטרים כשהם אוחזים באדם חרדי עם זקן שנראה היה לי מוכר. בלי צעקות, הם די רגועים. עד שהספקתי להרים את המצלמה הוא כבר נדחף לרכב משטרה. בטלפון נשאר הניסיון הלא מוצלח שלי לצלם סרטון ואותי ממשיכה הלאה. אני מסתכלת על הסרטון ולמדה כמה חובבנית הייתי כשהגעתי למצעד עם כפכפים על הרגליים. כי מי בכלל חשבה שיכול לקרות במצעד הירושלמי שוב בדיוק אותו דבר שקרה ב-2005.

אני זוכרת שעדיין לא הבנתי מה קרה, אבל התמונות מלמדות שהמצלמה של הטלפון כבר היתה ביד והן מראות שאני מתקרבת למקום בריצה, ואז נעצרת. אני רואה אנשים שוכבים על הרצפה מדממים, לידם יש כבר מי שמגישים עזרה, אין לי איך לעזור בזה. משהו בי יודע שעדיף לי קודם לצלם ואז לראות באמת.

בתמונה הבאה מופיעה נערה שרועה על הרצפה. מסביבה המוני שוטרים וצלמים והמולת אימים. יש לה פסים של דם על הרגליים והיא פצועה בגב. אחר כך אני אלמד שזו הילדה רחבת הלב הזאת, שירה בנקי. בינתיים מטפלים בה אזרחים וחיילים צעירים. בתמונה הבאה כבר מגיע חובש של כוחות ההצלה. בחור עם כיפה וציציות.

.התמונה שלא הספקתי לצלם - השוטרים דוהרים עם שליסל לאחר שדקר שישה אנשים במצעד הגאווה בירושלים (פלאש 90)

.התמונה שלא הספקתי לצלם – השוטרים דוהרים עם שליסל לאחר שדקר שישה אנשים במצעד הגאווה בירושלים (פלאש 90)

המצלמה עוברת שמאלה, ובתמונה הבאה מופיע בחור נוסף שנדקר, הוא עומד על ארבע, כבר חבשו אותו ראשונית ונראה שנדקר בגב. עוד כמה תמונות של בלגן, משטרה, חובשים וצלמים, והמון בני ובנות נוער . ובתמונה הבאה הפצוע כבר עובר לאלונקה ומוכנס לאמבולנס. אני ממשיכה לצידו השני של הרכב, ומגלה עוד דקור שרוע על הרצפה. והנה עוד פצוע מפונה לאמבולנס, ועוד פצוע. זה נראה כאילו עבר כבר נצח אבל השעה רק שבע וכמה דקות.

פינוי הפצועים כנראה הושלם וכולם עומדים בצומת הרחובות הארור, מתחבקים, בוכים, מחזיקים ראשים בין הידיים ולא מאמינים. קרן מנור שולחת את התמונה המצמררת שמלווה אותנו מאז ובה הכביש ועליו כתמי הדם והרגליים שממשיכות לצעוד לכיוון גן הפעמון והידיים שעדיין מחזיקות בדגלי הגאווה.

16 דקות אחרי שבע שלח לי חבר את התמונה של הדוקר, מרותק לקרקע כשהסכין בידו של אחד השוטרים, וכתב לי – אומרים שזה שליסל. והדם מתחיל לדפוק ברקות. איך יתכן שהוא הצליח שוב? איפה בדיוק היתה המשטרה הקפדנית שפשפשה היטב בחפצים שלנו כמה דקות לפני כן?

רגעים לאחר פיגוע הדקירה במצעד הגאווה בירושלים, במהלכו נרצחה שירה בנקי ז"ל (קרן מנור/אקטיבסטילס)

רגעים לאחר פיגוע הדקירה במצעד הגאווה בירושלים, במהלכו נרצחה שירה בנקי ז"ל (קרן מנור/אקטיבסטילס)

.התוך המכלאה של גן הפעמון אחרי מסע הדקירות של שליסל (פלאש 90)

בתוך המכלאה של גן הפעמון אחרי מסע הדקירות של שליסל (פלאש 90)

מי שמפחד מאיתנו מוזמן להסתתר בארון

הלכנו משם לגן הפעמון, בתגובה שהופכת למוטיב חוזר בהתייחסות לקהילה המותקפת והמדממת שלנו – מאיימים עליכם אז תסתגרו באיזה מקום. בכינו יחד, כעסנו יחד, ובעיקר – החלטנו יחד, קבוצת חברות, שאנחנו לא מוכנות להישאר במכלאה.

הוצאנו קריאה לצעדת זעם במרכז העיר. הרגשנו שלא יתכן שהם ירצחו אותנו ואנחנו נברח. החלטנו שהפעם אנחנו נעשה להם "הפגנת נוכחות" שהם לא ישכחו. לא נידחק לשולי הערים או לגנים סגורים יותר. ויצאנו לעבר רחוב קינג ג'ורג' והמדרחוב כאשר רבים מצטרפים אלינו.

במרכז העיר חיכו לנו שוטרים רבים. וגם הדור הצעיר של פעילי להב"ה שחולשים בדרך כלל על האזור בלילות חמישי. הם החזיקו את השלטים המתגרים שהחזיקו לפני המצעד ועליהם ילד עצוב ומתוק והכיתוב "אבא, איפה אמא שלי?" ולהיפך. והם לא הפסיקו להתגרות. וחלקם גם ניסו לתקוף, והמשטרה, כמו המשטרה – פשוט עצרה רבים מהם באלימות בלי או עם הבחנה.

תחושת האימה שלנו מהשעות האחרונות התחלפה בכעס שהתפרץ באותה צעדה אינטנסיבית הלוך ושוב במרכז העיר. הקריאות נגד ההומופוביה, האפליה נגדנו שמביאה בסוף למוות, נגד השנאה והאלימות שמפיץ ארגון להב"ה ודומיו, שאיכשהו ממשיך לפעול פה בלי הפרעה. סיימנו מתחת לבית הפתוח, שם התכנסו באותה שעה בני הנוער ההמומים של הקהילה הגאה הירושלמית וחבריהם. החלטנו לסיים בקריאת חיזוק, שרנו להם ואמרנו להם שאנחנו נמצאים לצידם. שכולנו אחד.

> בעקבות איומים: בג"ץ שולח את הלהטב"קים של באר שבע לצעוד ברחובות צדדיים

הפגנת הזעם לאחר הרצח במצעד הגאווה בירושלים (אקטיבסטילס)

הפגנת הזעם לאחר הרצח במצעד הגאווה בירושלים (אקטיבסטילס)

שוטרים עוצרים פעיל להב"ה במהלך הפגנת זעם של קהילת הלהט"ב לאחר פיגוע הדקירה במצעד הגאווה בירושלים. (קרן מנור/אקטיבסטילס)

שוטרים עוצרים נער צעיר פעיל להב"ה במהלך הפגנת זעם של קהילת הלהט"ב לאחר פיגוע הדקירה במצעד הגאווה בירושלים. (קרן מנור/אקטיבסטילס)

בשבוע שעבר בבאר שבע למדנו שהפרקטיקה של סגירת הקהילה במכלאות כביכול "לטובת הבטחון שלנו" הופכת לעניין שגרתי, והפעם גם בעידודו של בג"ץ. אומרים לנו שהדרך היחידה להגן עלינו היא להכניס אותנו ואת הנצנצים שלנו עמוק בחזרה לארון. חושבים שאם פעם בשנה יתנו לנו לצעוד בתל אביב ו"לחגוג" אז בכל מקום וזמן אחר אנחנו צריכים להיות בשקט. להתחבא. לפחד.

בימים האחרונים דובר רבות ברבנים מסיתים, בגינויים ואמירות. אפשר להמשיך לקרוא לגינויים, אפשר לשמוח עליהם אם רוצים, אפשר לבקר אותם. כולנו גם נסערים (ובצדק) מהעובדה שהמשטרה שוב אשרה לכנופיה של בנצי גופשטיין לקיים את מפגן הגועל נפש שלהם מולנו, וזה ימים לאחר המצעד בבאר שבע אז טענה המשטרה כי יש איומים על הקהילה הגאה.

התשובה היחידה לכל מה שקורה כאן היא פשוט להגיע למצעד ביום חמישי הקרוב. לעלות לאוטובוסים ולנהור לירושלים. לקיים את ההבטחות שאנחנו נותנים שוב ושוב לבני הנוער שלנו – שנגן עליהם, שנהיה שם בשבילם. שנהיה שם לזכרה של נערה נפלאה כמו שירה בנקי שהגיעה כדי לתמוך בנו ולא חזרה הביתה. שנהיה קהילה.

ומי שיש לו בעיה איתנו מוזמן להסתתר בבית שלו בזמן שאנחנו נצעד ברחובות שהם שלנו בדיוק כמו של כל אחד אחר.

והערה לסיום:

אני חושבת שהגיע גם הזמן של חברי כנסת של הרשימה המשותפת להביע עמדה. ההתנהלות כלפי הקהילה הגאה הופכת לקו פרשת מים והגיע הרגע שחברי כנסת ברשימה, שיודעים לנקוט עמדות נגד הזרם על בסיס יומיומי, יחליטו באיזה צד הם עומדים.

> צדק, פוליטיקה והדור הבא: הנוער הגאה מוביל את הקו הרדיקלי בקהילה

מאות חברים, חברים לכיתה, מורים וחברי קהילת הלהטב״ק משתתפים בהלוויה של שירה בנקי, בקיבוץ נחשון, 3באוגוסט 2015. שירה בנקי, 16, נדקרה במצעד הגאווה בירושלים ב-30 ביולי 2015 ומתה מאוחר יותר מפצעיה. שישה צועדים אחרים נדקרו במצעד ועדיין מתאוששים. (אקטיבסטילס)

מאות חברים, חברים לכיתה, מורים וחברי קהילת הלהטב״ק משתתפים בהלוויה של שירה בנקי, בקיבוץ נחשון, 3באוגוסט 2015. שירה בנקי, 16, נדקרה במצעד הגאווה בירושלים ב-30 ביולי 2015 ומתה מאוחר יותר מפצעיה. שישה צועדים אחרים נדקרו במצעד ועדיין מתאוששים. (אקטיבסטילס)

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf