מועמדים ערבים בדמוקרטים מושכים יותר ימינה מהיהודים

קשה להבין כיצד חלק מהמועמדים היהודים מציגים עמדות שמאל מדיני-ביטחוני מובהקות יותר מאלה של מועמדים ערבים באותה מפלגה. יו"ר מפלגת הדמוקרטים יאיר גולן בישיבת סיעה בכנסת, ב-15 ביוני 2026 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

לפני שבוע קראתי ידיעה שהופצה בכמה קבוצות, שעל פי "גורמים בליכוד", ראש הממשלה בנימין נתניהו מעוניין שסומיה בשיר, תושבת הכפר ג'ת, תיבחר בפריימריז של מפלגת הדמוקרטים שיתקיימו ב-20 ביולי. בידיעה נטען כי ההערכה בסביבת נתניהו היא שלאחר הבחירות יהיה אפשר לשכנע אותה לשתף פעולה עם הקואליציה, בתמורה להעברת תקציבים ליישוב שלה.

אין דרך לדעת אם מדובר במידע אמין. בהחלט ייתכן שזהו ספין נוסף מבית מדרשו של נתניהו, שנועד להשפיע על מערכת הבחירות עוד בטרם החלה בפועל. אפשרות אחרת היא שמדובר בשמועה שמפיצים יריבים פוליטיים בתוך מפלגת הדמוקרטים, על רקע המאבק המחריף על המשבצת המיועדת ל"מיעוטים".

במסגרת זו פורסמו בימים האחרונים שורה של סיפורים ישנים על בשיר, ובהם טענות הנוגעות לניסיון ההתמודדות שלה בפריימריז של מפלגת העבודה ב-2022. אז נפסלו מאות טופסי התפקדות שהוגשו במסגרת מטה התמיכה שלה, לאחר שבבדיקת המפלגה התברר כי רבים מהם שולמו באמצעות אותו כרטיס אשראי, בניגוד לכללי ההתפקדות. בעקבות אותה פרשה הסירה בשיר את מועמדותה, וטענה כי ניתקה את הקשר עם הפעיל שטיפל בהתפקדות מיד כשנודע לה על הליקויים, וכי אינה אחראית למעשיו.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

לצד הפרסומים האלה עלו מחדש גם טענות שלפיהן בשיר נמנעת מלהצטלם עם דגל הגאווה, אינה מפרסמת תכנים פרו-להט"בים ברשתות החברתיות ואינה מתחייבת לתמוך בחקיקה פרו-להט"בית. עוד הופץ מחדש פוסט שפרסמה במהלך המלחמה, שבו השוותה בין עזה לגטו ורשה – פרסום שמטבע הדברים לא התקבל היטב בציבור הישראלי, ושלטענת מבקריה אינו עולה בקנה אחד עם המסרים והעמדות שהיא מציגה כיום. בשיר דוחה את כל הטענות ואומרת שמדובר בניסיון פוליטי להכפיש את שמה.

אבל גם אם נתעלם לחלוטין מכל השמועות והטענות האלה, קשה להתעלם מבעיה מהותית יותר. חלק מהעמדות שמביעים בשיר ומועמדים ערבים אחרים במפלגת הדמוקרטים מעוררות תחושה של ניתוק מהקו הפוליטי של המפלגה שבה הם מתמודדים, ולעיתים אף נראות קרובות יותר לעמדות המזוהות עם יש עתיד או אפילו עם ישראל ביתנו. חלק מהמסרים שהם משמיעים אף מזכירים יותר את עמדות הליכוד מאשר את עמדותיה של מפלגה המגדירה עצמה מפלגת שמאל, ונושאת גם את המורשת הפוליטית והערכית של מרצ.

למען ההגינות, שמה של סומיה בשיר מופיע ברשימת "דמוקרטים נגד הכיבוש", יוזמה של העיתונאי נועם שיזף, שעליה חתמו 33 מועמדים ומועמדות בפריימריז של מפלגת הדמוקרטים. עם זאת, בטקסט שצירפה בשיר לצד שמה היא לא השתמשה במילה כיבוש. למעשה, מתוך 33 החותמות והחותמים, רק ארבעה הזכירו את המונח במפורש: נעמה לזימי, ערן ניסן, ערן עציון ונידאל מסאלחה.

מטרידה עוד יותר העובדה שבשיר ומסאלחה, כלכלן ואיש השלטון המקומי מכפר קרע, הם המועמדים הערבים היחידים ברשימה הזאת. כלומר, שבעה מועמדים פלסטינים במפלגת שמאל בחרו שלא להצטרף לרשימה שמצהירה באופן ברור על התנגדות לכיבוש ועל מחויבות לפעול נגדו.

הביקורות משמאל על בשיר מתמקדות בתמיכתה בשירות לאומי, על כל המורכבות הכרוכה בכך וההתנגדות הפלסטינית לו בשל כפיפותו למשרד הביטחון, וכן בהשתתפותה בטקס הדלקת המשואות באחת התקופות הקשות והגזעניות ביותר כלפי העם הפלסטיני. עם זאת, ברשימת הדמוקרטים יש מועמדים אחרים שעמדותיהם מעוררות מחלוקת גדולה אף יותר.

כך למשל, עו"ד גאלב סלאמנה, תושב בסמת טבעון, מבסס חלק ניכר מהקמפיין ומהפרסומים שלו על העובדה שהתנדב לצבא, ובהמשך התנדב גם בעמותת "עוטף עצורים", המסייעת לעצורי המחאה נגד הממשלה. ייתכן שסלאמנה מבקש באמצעות הדגשת שירותו הצבאי לשכנע מצביעים יהודים לתמוך בו, ואף זוכה לתמיכה פומבית מחברת הכנסת נעמה לזימי. אלא שהתנדבות לצבא כבר אינה נתפסת כיום כיתרון או כנכס פוליטי, גם לא בקרב החברה שממנה הוא מגיע – החברה הבדואית בצפון.

התופעה החריגה ביותר ברשימת הדמוקרטים היא אולי מועמדותו של איהאב שליאן, תושב נוף הגליל. שליאן הוא קצין מילואים בדרגת רב-סרן, ובקורות החיים שלו הוא מתגאה בכך שהוא מאמין קודם כול בניצחון צבאי ורק אחר כך בפתרון מדיני. אבל זו אינה הנקודה הבעייתית היחידה בעמדותיו. שליאן הוא גם אחד הקולות הבולטים המקדמים זהות נפרדת לפלסטינים הנוצרים – זהות של "נוצרים ישראלים" בלבד. הוא עוסק בנושא הזה באופן עקבי כבר שנים. בעבר היה ממייסדי הפורום לגיוס נוצרים לצבא, ובהמשך הקים את עמותת "הקול הנוצרי", העוסקת בענייני "הקהילה הנוצרית בארץ הקודש". לפני כמה שנים אף עיצב דגל ייחודי לנוצרים.

השיח הזה התחזק במיוחד משנת 2012 ואילך, בהובלת הכומר גבריאל נדאף וקולות נוספים מקרב הימין הנוצרי, שקראו לגיוס נוצרים ולבניית זהות נפרדת, המנותקת מזהותם הפלסטינית-ערבית. למעשה, מדובר בחלק ממדיניות ישראלית רחבה, המבקשת לפרק את הזהות הפלסטינית לקבוצות נפרדות ולזהויות מובחנות. המהלך הזה הצליח במידה רבה בקרב הדרוזים, התקדם באופן חלקי בקרב הבדואים והנוצרים, אך לא השיג את יעדיו במלואם. לאי-ההצלחה סיבות רבות, שאפשר להקדיש להן מחקר שלם, ובהן העלייה במודעות, בייחוד בקרב הדור הצעיר, ובעיקר המציאות שיצרה ישראל עצמה ומדיניות ממשלות הימין בשנים האחרונות.

הקרב על הקול הערבי מתחמם

כמובן, לכל אדם הזכות להחזיק בכל עמדה פוליטית שיבחר, להתמודד בבחירות ולהיבחר. זו אחת המשמעויות הבסיסיות של הדמוקרטיה. הבעיה אינה עצם קיומן של עמדות שונות. הדבר אינו בלתי צפוי במפלגה המורכבת מפעילי מרצ, מפלגת העבודה, פעילי שמאל ואנשי מרכז-שמאל. אולם קשה להבין כיצד חלק מהמועמדים היהודים מציגים עמדות שמאל מובהקות יותר מאלה של מועמדים ערבים באותה מפלגה. יתרה מכך, חלק מהמועמדים הערבים כלל אינם מציגים עמדות שאפשר להגדיר כשמאל.

לעומתם, יש במפלגה כמה מועמדים יהודים שזוכים להערכה רבה גם בקרב הפלסטינים אזרחי ישראל ואף בגדה המערבית. בימים שבהם לא מובן מאליו לראות פוליטיקאי יהודי מהמיינסטרים (לא עופר כסיף) שמדבר באופן ברור נגד הכיבוש ומתעמת עם מתנחלים קיצוניים, כפי שעושה ח"כ גלעד קריב. כך גם יריב אופנהיימר, נעמה לזימי, יאיא פינק ואחרים, שמקפידים להגיע גם ליישובים ערביים ולהשמיע בהם את קולם.

>> בזמן שהמפלגות הערביות מתווכחות, הדמוקרטים מדברים עם הרחוב

מועמדים ערבים נוספים במפלגת הדמוקרטים הם עלי סלאלחה, ח"כ לשעבר מטעם מרצ ומנהל בית ספר בדימוס מבית ג'ן, שעמדותיו לאורך השנים תאמו את הקו הפוליטי של מרצ; עאיד בדיר, פעיל במרצ ולשעבר סגן ראש עיריית כפר קאסם; ד"ר אמיר ח'ניפס משפרעם, מרצה באקדמיה, פעיל במחאה ומייסד המרכז הישראלי-דרוזי; ד"ר איחסאן חלאילה מסכנין, שבעבר היה פעיל במפלגת העבודה ולאורך השנים עבר בין מפלגות שונות במרכז-שמאל; ועו"ד מאלכ בדר, לשעבר ראש המועצה המקומית חורפיש.

גם הם, ברובם, מחזיקים בעמדות שפחות מזוהות עם השמאל מאלה של חלק מחבריהם היהודים במפלגה. ובכל זאת, אפשר לומר שהם מייצגים זרם פוליטי מוכר. בדרך כלל, לאורך השנים החזיקו נציגים ערבים במפלגות ציוניות בעמדות דומות.

למרות כל הסתירות והמתחים הפנימיים במפלגת הדמוקרטים, נראה שהאפשרות שהיא תזכה לתמיכה רחבה בחברה הערבית הולכת ומתחזקת. הכישלון של המפלגות הערביות להקים מחדש את הרשימה המשותפת במתכונתה המקורית (המרובעת), ואפילו הקושי להגיע להסכמה על רשימה משותפת של חד"ש, בל"ד ותע"ל, מגבירים את תחושת האכזבה בציבור.

הכעס על המפלגות הערביות, ובמיוחד חזרתו של השיח על חלוקת המקומות ברשימה, עלול להוביל חלק מהפלסטינים אזרחי ישראל להחרים את הבחירות. אחרים עשויים לבחור דווקא במפלגת הדמוקרטים, בעיקר בזכות כמה מהמועמדים היהודים שבה. ייתכן שחלקם יפנו גם למסגרות אחרות. מפלגת מקום לכולנו מגבירה את פעילותה בשטח וממתינה, ככל הנראה, לחבירה לאחת הרשימות, וגם מפלגות נוספות ינסו למשוך קולות מהחברה הערבית. אפילו ישראל ביתנו אינה מחוץ למשוואה. נאומיו האחרונים של חבר המפלגה חמד עמאר נגד האלימות והפשיעה, לצד עמדות נוספות שהציג, עשויים להביא לו ולאביגדור ליברמן תמיכה מסוימת, לא רק מקרב העדה הדרוזית.

ככל שהבחירות יתקרבו, סביר להניח שעוד מפלגות ציוניות יחפשו קולות בחברה הערבית. נתניהו כבר עשה זאת בעבר. כיום המשימה פשוטה יותר, לאחר שהשיח על "השפעה" ועל "תקציבים תמורת עמדות פוליטיות" הפך ללגיטימי יותר מאי פעם. יש מי שיאמרו שאם זו המשוואה, עדיף להצביע למי שמחזיק בתקציבים ולא למי שייאלץ לנהל איתו משא ומתן. זו בדיוק הסכנה שעליה הזהרנו בעבר. כאשר מנמיכים את הרף הפוליטי, התוצאה אינה פשרה, אלא מציאות פוליטית מסוכנת יותר.