newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

במקום מטוס גאווה: להשקיע את 11 המליונים בלהט"ב בפריפריה

האם צבעי הקשת שיעטרו את המטוס של משרד התיירות יצליחו לכסות את הרצח של שירה בנקי במצעד הירושלמי? את העובדה שבפריפריה להט"ב עדיין מסתתרים בארון? השנה המצעדים צריכים לחזור להיות פוליטיים ולדרוש שוויון זכויות לקהילה. גם מחוץ לתל אביב

מאת:

מטוס צבוע בצבעי הגאווה והקצאת 11 מיליוני שקלים לקידום התיירות הגאה לתל אביב לא יפתרו את הבעיות של קהילת הלהטב"ק בארץ. מדובר באקט של יחסי ציבור, שבא לכבס תמונת מצב עגומה ובעייתית של הקהילה בארץ.

בשנים האחרונות קמו קולות נגד קיום מצעד הגאווה התל אביבי במתכונתו הנוכחית. האירוע השנתי מושך אליו תיירות גאה מכל העולם, שגם מכניסה לא מעט כסף לבתי מלון ומקומות בילוי. הוא מסוקר בכל העולם והוא מהווה מעין מראית עין של פתיחות וליברליות ב"דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון". אלא שמאחורי המשאיות עם המוסיקה הרועשת, הזוגות המתנשקים והעיר הלבנה שנצבעת בצבעי הגאווה, עומדת אמת שהתיירים אינם נחשפים אליה.

בערים רבות בפריפריה לא רק שלהט"בקים אינם רוקדים ואף אינם מורשים לחגוג: עצם היציאה שלהם מהארון יכולה להעמיד אותם בסכנת חיים או בנידוי מהקהילה. מעלות, בית שמש, נתיבות, ירושלים, אינן תל אביב. גם לא נצרת או חורה. מחוץ לתל אביב, הקהילה אפילו לא נלחמת על זכויות שוות, אלא רק על סוג של נראות. בפריפריה, החיים כלהט"ב פחות קלים מאשר במרכז, תלוי במידת הפתיחות וקבלת השונה. זה נע מהתעלמות וסוג של חיים בסתר ועד עוינות אלימה.

במקומות רבים בארץ אין מה לדבר על הסברה. התיירות הגאה פוסחת על המקומות הלא-אטרקטיביים האלה. באחרים, מתאפשרים אירועים מצומצמים וסגורים. שנים אחרי המצעדים הראשונים, ולאור הנראות הגבוהה יחסית של להט"ב בתקשורת – יש מקומות בהם מתחוללת התחלה של שינוי, כמו בבאר שבע, בה מועצת הנוער העירונית גם מינתה חבר מועצה מהקהילה וגם ערכה ירידים בית ספריים בנושאי מין, מניות ומגדר. אבל יש ישובים שבהם אפילו החופש היחסי הזה לא קיים.

> משרד התיירות: זוגות להט"ב יוכלו להינשא במטוס הגאווה, אלף רגל מעל ישראל

פעילי להב"ה מפגינים בזמן מצעד הגאווה בירושלים, 30 ביולי 2015. לא הרחק משם דקר ישי שליסל שישה צועדים ורצח אחת מהן (קרן מנור/אקטיבסטילס)

פעילי להב"ה מפגינים בזמן מצעד הגאווה בירושלים, 30 ביולי 2015. לא הרחק משם דקר ישי שליסל שישה צועדים ורצח אחת מהן (קרן מנור/אקטיבסטילס)

בפריפריה היו שמחים, לו 11 מיליוני שקלים היו הולכים לטובת מיגור השנאה. די להביט בטבלת ממדי האלימות במערכת החינוך על מנת להבין איזו אימה חווה מי שאינו חלק מהקונצנזוס הסטרייטי הכוחני, כזה שרואה במילים כמו "הומו", "ערבי", "שמאלני" קללות, ומקבל חיזוק מחברי כנסת ממפלגתו של שר החינוך.

רבים תלו את תקוותם בח"כ אוחנה, יליד באר שבע, שנכנס לכנסת במקום באר שבעי אחר, סילבן שלום. העובדה שאוחנה גם יליד הפריפריה וגם בעל משפחה להט"בית הייתה בסיס לתקווה כי הוא זה שיביא את השינוי ביחס לקהילה בכלל ובפריפריה בפרט. אבל ברגע האמת בחר חבר הכנסת ההומו המוצהר היחידי בקואליציה להיעדר מהצבעה על הצעות חוק לקידום שוויון, שעסק בהשוואת זכויותיהם של הומואים, לסביות, בי וטראנס בשורה ארוכה של נושאים, בהם איסור שליחת ילדים להט"ביים לטיפולי המרה והכרה בבני זוג שכולים.

בניגוד לחבריו לסיעה, דוד אמסלם ואברהם נגוסה, שעמדו על שלהם בעניין עליית הפלשמורה לישראל והצהירו שלא יצביעו עם הקואליציה עד שיוסדר עניין עלייתם של בני הפלשמורה- ח"כ אוחנה בחר להסתתר מאחורי המשמעת הקואליציונית.

בשביל רבים בקהילה הייתה זו סטירת לחי, שלא לומר יריקה בפנים. אבל לפחות חבר הכנסת מבהיר זאת ללא כחל ושרק: אין בישראל דמוקרטיה והיותו הומו מוצהר בקואליציה היא עוד סוג של פינקוושינג – שימוש בקהילה הגאה והוורודה כדי להציג מצב שווא לפיו ישראל היא מדינה ליברלית ומתקדמת, כאילו אין אפליה, גזענות או כיבוש –  לאמור: "הנה, אנחנו נאורים, אפילו יש לנו בליכוד הומו מוצהר".

> לראשונה: סרבנית מצפון טרנסג'נדרית נשלחה למאסר

אמיר אוחנה (צילום: ~Ori)

תראו כמה אנחנו נאורים. אפילו יש לנו חבר כנסת הומו. רק שהוא מצביע נגד הקהילה. ח"כ אמיר אוחנה (צילום: ~Ori)

מצבה של הקהילה הגאה בישראל, במיוחד זו המתגוררת מחוץ לתל אביב, רחוק מלהיות ורוד. להט"ביות אינה מתיישבת עם האתוס המיליטריסטי, הכוחני, הכובש, עם כל המשתמע ממנו. מאחורי השמחה והמיליונים שמגלגל מצעד הגאווה התל אביבי, עומד זיוף אחד גדול: המצעד גדול, כי באים אליו מכל הארץ.

אלא שדקה אחרי שהמצעד מסתיים, כולם חוזרים למציאות, בין אם מחבקת ובין אם לא נעימה. המצעד הוא אקט שמשרת בעיקר את יחסי הציבור של השלטון ובעיקר את האופן שבו הוא מבקש להיראות כלפי חוץ. באירופה יזכרו פחות את סמוטריץ' מדבר על בהמות ויותר את רחובות תל אביב צבועים בדגלי הגאווה, שמצטלמים נפלא. אבל כמו בכל סיפור עיתונאי, יש גם את הסיפור שמחוץ לפריים. הסיפור שמתחיל דקה אחרי שהמצעד מסתיים והלהטב"קים חוזרים לפריפריה.

מצעד הגאווה מזכיר לי את מונדיאל הדמים של 1978 בארגנטינה: באצטדיון ריבר פלייט העולם חגג כדורגל בשאגות שמחה – שאגות שהאפילו על קולותיהם של קורבנות העינויים מהלך שני רחובות משם. העולם מחא כפיים למשטר הצבאי-פשיסטי ששלח עשרות אלפים לטיסות המוות, חשב שארגנטינה בסך הכול ארץ נחמדה וממושמעת עם משטר "חזק ומסודר", וקבוצת כדורגל מרשימה.

תייר שבא למצעד הגאווה בתל אביב, צריך להיות מודע שהוא בא להצגה. הוא לא רואה את הכיבוש, הגזענות, האלימות. הוא לא יוצא ממתחם של מספר רחובות בתל אביב, כמו שבברזיל הוא לא מעז לבקר בשכונות העוני.

במקום לצבוע מטוס שישרת כמה תיירים, היה עדיף להשקיע את 11 מליוני השקלים בפריפריה. בבני הנוער, בסיוע, בחינוך לסובלנת וקבלה, בפיתוח הפעילות הקהילתית גם מחוץ לתל אביב הגדולה, במיגור השנאה כלפי הקהילה הלהט"בית ובשתדלנות למען העברת חוקים שיקנו לקהילה זכויות מלאות ולא רק לבעלי אמצעים. עד אז, אסור לנו לחגוג כאילו אנחנו ברלין או לונדון.

> גבר עם לק: שלושה ימים של ג'נדרפאק

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf