24 שנה של נוכחות מגינה: מפעולות סולידריות למאבק הישרדות
ב-2002 הצליחו פעילים למנוע את גירוש קהילת ח'ירבת יאנון. זו היתה פעולת הגנה ראשונה במאבק נגד תהליך הטרנספר, שהואץ מאז והתרחב לאזורים רבים בגדה. אף שאין ביכולתם לעצור את הטיהור האתני, פעילי נוכחות מגינה מסייעים לדחות את הקץ ומקדמים תקווה לשינוי פוליטי מהיסוד
לפחות תריסר ארגונים וקבוצות, ישראליים ובינלאומיים, פועלים כיום בהתארגנויות של נוכחות מגינה. פעילים בקהילת ראס אל עין, ב-14 ביולי 2025 (צילום: אורן זיו)
"בשעה ששורות אלה נכתבות, ח'ירבת יאנון עדיין קיימת… אין במקום עדיין חשמל ומים זורמים, הבתים ריקים מרהיטים, נוכחותם של התושבים קלושה וביטחונם אינו מובטח. במקום נמצאו עדיין בתחילת השבוע שעבר מתנדבים מחו"ל ומישראל, יהודים וערבים חברי תנועת תעאיוש, אך שהותם במקום היא זמנית בלבד".
נדמה כי שורות אלו, שכתבו פרופ' גדי אלגזי ועזמי בדיר, נכתבו אך אתמול. ואולם אין כך הדבר. הן לקוחות מתוך טור בעיתון "הארץ" מנובמבר 2002, אשר מתאר את אחת הפעולות הראשונות של מה שמכונה היום "נוכחות מגינה".
עד האינתיפאדה השנייה, רוב האקטיביזם הישראלי בגדה המערבית התמקד במחאה פוליטית נגד הכיבוש וההתנחלויות, בקידום שלום ישראלי-פלסטיני ובפעולות סולידריות והפגנות משותפות. עם פרוץ האינתיפאדה השנייה, יזמו אנשי תעאיוש, בשיתוף עם קבוצות פוליטיות פלסטיניות, פעולות סולידריות שמטרתן לתת מענה מיידי לצרכים החומריים הדחופים של הקהילות.
"הפעילים, שהיו בתקופה ההיא גם יהודים וגם פלסטינים אזרחי ישראל, היו מגיעים לכפרים תחת סגר צבאי, בודקים צרכים ומארגנים 'שיירות סולידריות' של מזון וציוד בתיאום עם ועדות עממיות פלסטיניות. זו לא היתה נוכחות מגינה, אלא להפך: לוועדות הפלסטיניות היתה סוג של אחריות על הביטחון שלנו, והן גם היו שותפות אקטיביות ופוליטיות", מדגיש פרופ' חררדו לייבנר, ממקימי ארגון תעאיוש.
לפי לייבנר, יחסי הכוחות אז היו שונים: הפעולות היו מבוססות על שותפות פוליטית עם כוחות פלסטיניים מאורגנים, ברקע עמדו שיחות השלום, והפעילות היתה בעיקר פוליטית ולא חלק ממאבק הישרדותי. אותן שיירות סולידריות, כמו גם הפגנות משותפות נגד בניית גדר ההפרדה, היו פעולות משותפות ישראליות-פלסטיניות.
תגובת הנגד הישראלית לאינתיפאדה השנייה היתה דיכוי אלים של הכוחות הפלסטיניים הפוליטיים. לאחר מכן הושלמה גם בניית גדר ההפרדה, שפגעה עוד יותר ביכולתן של הקהילות לדבוק בקרקע ולהתנגד לאלימות כישויות פוליטיות עצמאיות. "התעוזה של המתנחלים היא פועל יוצא של היחלשות הפלסטינים, והיחלשות הפלסטינים היא פועל יוצא של האינתיפאדה השנייה", אומר לייבנר. כך נפתח הפתח לגירוש הזוחל – טרנספר הדרגתי שמזהה את הקהילות הפלסטיניות החלשות והפריפריאליות ומגרש אותן ממקומן באמצעות התנכלויות וטרור.
"התעוזה של המתנחלים היא פועל יוצא של היחלשות הפלסטינים, והיחלשות הפלסטינים היא פועל יוצא של האינתיפאדה השנייה". מתנחלים תוקפים ליד תורמוס עיא, ב-26 ביוני 2025 (צילום: אורן זיו)
הפעולה בח'ירבת יאנון שאותה אלגזי ובדיר תיארו במאמרם התרחשה באוקטובר 2002. מרבית תושבי הכפר עזבו ימים ספורים קודם לכן, בעקבות שנים של אלימות מצד מתנחלי איתמר וסגרים צבאיים. בתגובה הקים תעאיוש משמרות נוכחות רציפות בכפר, בניסיון לאפשר לתושבים לחזור לפני שהעזיבה תהפוך לעובדה מוגמרת. הפעולה הצליחה להביא לחזרת חלק מהמשפחות, והפכה לאחד המקרים הראשונים שאפשר לזהות כיישום של נוכחות מגינה.
"זו היתה הפעם הראשונה שקיבלנו על עצמנו לארגן משמרות 24 שעות ביממה בלי הפסקה", כתב אלגזי באחרונה על הפעולה ההיא. המטרה, לדבריו, היתה למשוך תשומת לב ציבורית לתהליך הטרנספר ולהמחיש אותו, לבנות קשרי סולידריות ולהביא לשינוי זמני ביחסי הכוחות המקומיים. הדגש הוא על שינוי זמני בלבד: "אסור שנוכחותם של אזרחי ישראל תהיה הערובה היחידה להבטחת קיומו של כפר פלסטיני", נכתב במאמר מ-2002.
בזמן אמת, הפעילים הופתעו מהצלחת הפעולה. רבים נענו לקריאה להצטרף למאבק של ח'ירבת יאנון, ובמשך שבועיים רצופים נכחו הפעילים בכפר, השתתפו במסיק, ניקו את בורות המים – וגם התעמתו עם הצבא ועם המתנחלים. אך כפי שכתב אלגזי לחברי תעאיוש, "אסור לשכוח שגם פעולה מוצלחת אין פירושה ניצחון של ממש כל עוד נמשך הכיבוש". בדיעבד, ח'ירבת יאנון היתה מהמבשרות הראשונות של תהליך הגירוש, שהפך מאז לשגרה באזורים רבים בגדה.
מתמסרים לפעילות במשרה מלאה
לפחות תריסר ארגונים וקבוצות, ישראליים ובינלאומיים, פועלים כיום בהתארגנויות של נוכחות מגינה – כפי שניתן לראות באתר שמרכז את ההרשמה לפעילות. לכל התארגנות כזו קשרים משלה עם הקהילות השונות, סגנון וניסיון משלה, וקהילת פעילים המשתתפים בה הופכת גם היא, לעיתים קרובות, למשמעותית.
"הקשרים עם הקהילות נוצרים מפה לאוזן, והרבה פעמים קורה שקבוצה מסוימת נקשרת לקהילה מסוימת ועובדת רק איתה לאורך זמן. באופן אישי, הקהילות שאני עובד איתן יקרות מאוד לליבי", מספר י', סטודנט בירושלים ורכז שטח בקול רבני לזכויות אדם. "אני התחלתי בפעילות בוואדי סיק, בתקופה שלא היתה אלימות רבה, ובעיקר פגשתי פעילים פוליטיים פלסטינים, מה שהיה מעניין כשלעצמו. ימים ספורים לאחר 7 באוקטובר שמעתי על הגירוש האלים של אותה קהילה, וזה טלטל אותי.
"הגירוש האלים של קהילת ואדי סיק טלטל אותי". מתחם מגורים שפלסטינים עזבו ממול למאחז שהוקם בסמוך לוואדי סיק, ממזרח לרמאללה (צילום: אורן זיו)
"כמה חודשים לאחר מכן, אחרי תקופה שבה לא הייתי פעיל, חזרתי לפעילות, כשאני מחויב יותר ומבין יותר את המשמעות. מאז עבדתי עם קהילות נוספות, שחלקן גורשו. אני עדיין בקשר עם קהילת מע'ייר א-דיר שגורשה, שבקרבתה ביליתי תקופה משמעותית. זה לא משהו שנעלם כל כך מהר. בעיניי האידיאל הוא שיהיו לי חיים פשוטים ושאוכל להגיע לפעילות פעם-פעמיים בשבוע, לתרום את חלקי. אבל במיוחד בגלל האופי של האזור שאני פעיל בו, זה לא ממש מתאפשר. יש מחסור גדול בפעילים, וזה שאב אותי להיות יותר ויותר בפעילות. עכשיו אני עושה את זה כל הזמן".
כמו י', רבים מהפעילים והפעילות בנוכחות מגינה מוצאים את עצמם מתמסרים לפעילות במשרה מלאה, בגלל הדחיפות והצורך בשטח בנוכחות רציפה. שרון קספר, פעילת נוכחות מגינה, העתיקה את חייה לאזור דומא על מנת לסייע לקהילה ככל יכולתה, ובימים אלו היא מתגוררת שם. "עכשיו כבר מוזר לי להיות בירושלים, כבר כמה חודשים שבפועל אני גרה ליד דומא, פשוט כי אני מפחדת לעזוב את החברים שלי. אני גרה עם המשפחה, ישנה בחדר עם הרבה בנות, והתרגלתי לחיים האלה, ברמה שהחיים שלנו בתוך הקו הירוק נראים לי מוזרים", היא מספרת.
בתחילת מרץ, הצבא הוציא בדומא צו שטח צבאי סגור לכפר כולו ולקהילות הבדואיות הסמוכות, על מנת להגביל את הגישה של פעילים למקום. הצו נאכף באופן חד-צדדי, כך שמתנחלים ממשיכים להסתובב בשטח באופן חופשי. "גנבו לקהילה את המכוניות, ולא בטוח ללכת ברגל בגלל איומי המתנחלים. אני מסיעה את הילדים לבית הספר ואת המבוגרים לחליבה", מספרת קספר. "כל יום מגיעים מתנחלים מהמאחזים, כולל שניים שהוקמו ממש בתקופה האחרונה".
קספר היתה נוכחת בלילה שבו ריססו מתנחלים בגז פלפל את הפעילים בדומא בחדר סגור. היא הגישה, וממשיכה להגיש, תלונות נגד התוקפים, אך ללא הועיל. "בתור פעילים, אנחנו עדים למאבקים פנימיים בתוך הצבא ובתוך המשטרה. עד לפני כשנה הנורמות היו, במידה מסוימת, לטובתנו: שוטרים שהיו מגיעים לקריאה שלנו היו כותבים את הפרטים, אוספים תעודות זהות, לעיתים מעכבים. היום אין דבר כזה. כשהמשטרה מגיעה היא מתעלמת לגמרי מהמתנחלים – לא לוקחת מהם פרטים, לא מעכבת, לא מזהה. אותנו ואת הפלסטינים יכולים גם לעצור, אף שאנחנו אלו שפתחנו את הקריאה בגלל אלימות. כשיש שוטרים שמביעים רצון לעזור לנו או לקהילות הפלסטיניות, הם 'מועברים תפקיד' באופן מפתיע לאחר מכן", היא מספרת.
רבות מהקהילות הפלסטיניות מצליחות לשרוד כיום רק בזכות הנוכחות של פעילים ישראלים ובינלאומיים. החשש שהעלו פעילי תעאיוש בתחילת שנות ה-2000 מכך שהפעילים יהפכו רכיב בפוליטיקה הפנימית של הקהילה המקומית, על כל הקושי הכרוך בכך – התממש. המציאות הזאת קשורה באופן ישיר לשינוי שהתחולל בחברה הפלסטינית מאז ימי האינתיפאדה השנייה, שבמסגרתו כל דמיון וחלום פוליטיים נגדעים באלימות, והמאבק הופך למאבק הישרדות יומיומי.
"זה מאוד מדכדך לעבור מהשלב של עבודה פוליטית מול סובייקטים פוליטיים לשלב של צורך בנוכחות מגינה", אומר לייבנר. "אני מעריץ את האנשים שהולכים היום לעשות נוכחות מגינה, כי זה קשה, לא משתלם ומסוכן לא פחות ממה שעשינו אז. הרי הישרדות היא מטרה חשובה, ובלעדי הפעילות היום הקהילות היו נמחקות זה מכבר וללא מאבק. זה כמו לעבוד בבית חולים. אבל לצערי אני חושב שזה לא יוביל לשינוי פוליטי. כנראה שזה לוקסוס שלא מתאפשר כרגע".
"אנחנו מרגישים בטוחים יותר כשהם כאן"
מעבר לשאלת הנוכחות הקבועה של הפעילים כשאלה עקרונית, הקהילות עצמן חוששות לעיתים שהפעילים יגרמו להחרפת האלימות המופנית כלפיהן. קהילת נח'יילה, למשל, התלבטה לאחר אירוע ירי מצד מתנחלים בדצמבר 2025 בשאלה אם נוכחות של פעילים תסייע להם או דווקא תזיק ותוביל להגברת האלימות מצד המתנחלים. לאחר תקופה של התלבטות וביקור סולידריות של אנשי קול רבני לזכויות אדם, ביקש ראש הקהילה את הנוכחות.
מאז, בארבעת החודשים האחרונים, מגיעה לנח'יילה מדי יום קבוצה קטנה של פעילי סולידריות. "זה מאוד חשוב לנו שהפעילים מגיעים לכאן", אומר כאיד כאעבנה, מוח'תאר הקהילה. "אנחנו יודעים שאם היינו לבד מול המתנחלים זה היה נגמר הרבה יותר גרוע. מציקים לנו, מנסים לשגע אותנו, לגרום לנו להרביץ בחזרה. הפעילים עוזרים למנוע את זה. אנחנו מרגישים בטוחים יותר כשהם כאן".
גם בין הפעילים לבין עצמם מתעוררות שאלות לפעמים לגבי האפשרות שנוכחותם מחריפה את האלימות. "אני הגעתי לפעילות בגישה שאנחנו מגיעים לעשות דה-אסקלציה לסיטואציה", מספר רועי לוטם, בן 26 מירושלים. לדבריו, "היו פעילים שפגשתי בפעילות שבמקום רק לעמוד ולתעד, ולחסום את הגישה לרכוש ולבתים כשיש ניסיון של המתנחלים להתקרב אליהם, הם צועקים ומחממים, מגיבים למתנחלים באופן שיוצר אסקלציה בשטח. לדעתי, הצעקות והאיומים על המתנחלים לא מובילים להפחתה באלימות או להרתעה שלהם. הייתי בכמה דיונים עם פעילים בנושא הזה. השיבו לי שאני חדש בפעילות ועוד לא יודע איך זה מרגיש להתמודד עם המתנחלים באופן יומיומי במשך עשור, אבל פעילים ותיקים רואים את הדברים אחרת".
הנוכחות המגינה מתעוררת, מתפתחת ומשתכללת במקביל ובתגובה למדיניות הגירושים ולטרור המתנחלים. אבישי מוהר, פעיל וצלם ישראלי, מתעד מתנחלים בכפר מע'ייר א-דיר, ב-22 במאי 2025 (צילום: אורן זיו)
לוטם מזדהה כציוני, באופן חריג בנוף. מרבית הפעילים בעשור השלישי או הרביעי לחייהם או סביב גיל הפנסיה. ככלל, הם מגיעים מרחבי הקשת הפוליטית: מאנטי-ציונים מתנגדי משטר, דרך שמאל ציוני ליברלי ואפילו מתנחלים ממש, כמו ידידי הג'הלין. נראה שהחלוקה היא עניין דורי, כאשר המבוגרים יותר מבין הפעילים הם ציונים בדרך כלל, והצעירים לא.
"השתתפתי בכמה שיחות ערכיות בתור מיעוט ציוני בפעילות", מספר לוטם. "השיחות הללו העמיקו לי את ההבנה שאני לא בסתירה, שאני מרגיש שלם עם המקום הפוליטי שאני נמצא בו. אני לא חושב שעליונות יהודית וציונות זה אותו דבר, אף שבחוגים הרדיקליים אלו נהיו מילים נרדפות".
לגבי השאלה מדוע אין יותר פעילים ציונים בנוכחות מגינה, אומר לוטם: "מרבית הפעילים שפגשתי בנוכחות היו באובדן אמון מוחלט מול המדינה, והמוצא האחרון מבחינתם זה להיות בשטח, כי זה מה שנותר לעשות כדי להתנגד. אני לא חושב שזה מוצא אחרון. גם עבור החברים שלי שמזדהים כציונים מהשמאל הליברלי זה לא המצב, ובתפיסה שלהם יש הרבה חלופות לאקטיביזם מהסוג הזה, בפעילות פוליטית שמאלית. לשיטתם, הם משקיעים את המאמצים שלהם במקום אחר, ויש להם פחות תחושה של הכרח לצאת לשטח. אני חושב שכדאי לכולם לראות שטח ומנסה גם לארגן את זה. היציאה לפעילות מאוד חשובה עבור כולם, מכל הקשת הפוליטית, כדי להבין את האמת, כדי לדעת מה מתרחש".
הנוכחות המגינה היא מטבעה ריאקטיבית: היא מתעוררת, מתפתחת ומשתכללת במקביל ובתגובה למדיניות הגירושים ולטרור המתנחלים. כאשר אלו התרחבו מאז אוקטובר 2023, התרחבה גם הנוכחות, וממשיכות להגיע פניות נוספות כל העת מצד מתעניינים ופעילים חדשים. אף שהפעילות תובענית ולעיתים גם מסוכנת, ונעדרת ממנה השותפות הפוליטית שאפיינה את תחילת שנות ה-2000, הפעילים סבורים שמדובר בפעילות אפקטיבית ואף מתגמלת. פעיל בקול רבני לזכויות אדם מספר שהוא מלווה וחונך עשרות אנשים שמגיעים בפעם הראשונה לנוכחות מגינה, וכל מי שהוא מלווה יוצא מחוזק מהפעילות ומרגיש שהיא מועילה, משמעותית ומחזקת את הקהילות.
ומה עם ח'ירבת יאנון? לאחר מאבק ממושך, הקהילה נאלצה לעזוב בדצמבר האחרון, לאחר שהחזיקה מעמד במאבק שנמשך 23 שנה, מאז ניסיון הגירוש הראשון ב-2002. הפעילים בשטח יודעים; את הטיהור האתני הם לא יוכלו להפסיק במו ידיהם, אך הנוכחות המגינה מסייעת לדחות את הקץ, מקדמת קריאה ותקווה לשינוי פוליטי מהיסוד, ובו בזמן מייצרת קשרי סולידריות משמעותיים עם הקהילות הפלסטיניות – ואולי גם ניסיון חדש לדמיון פוליטי משותף.
נועם יונאי היא סטודנטית באוניברסיטה העברית בירושלים
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
