25 שנה של קסאמים, "חיבוקים" ואפס עשייה
באפריל 2001 נורה הקסאם הראשון מעזה לשדרות. מאז ועד הטבח ב-7 באוקטובר היו 17 מלחמות ו"מבצעים", כמעט מלחמה לשנה בממוצע. כל הזמן הזה, הממשלה לא קיימה ולו דיון אסטרטגי אחד בנושא או הציעה פתרון כלשהו. ללא תיקון עומק מיידי, זה יתפוצץ שוב
מי שרוצה שינוי אמיתי צריך לדבר עלינו. שדה של קיבוץ נירים שנשרף מפגיעת קסאם שנורה מרצועת עזה, ב-12 ביוני 2008 (צילום: אדי ישראל / פלאש90)
הציווי המוסרי של ברל כצנלסון משנות מלחמת העולם השנייה, "בזכות המבוכה ובגנות הטיח", רלוונטי כיום יותר מתמיד. הטיח שנשפך עלינו בטונות מכל עבר מטשטש את ההיסטוריה, ואיך נאמר בגסות – את האמת. נדרשת עבודה מאומצת, גם תוך כדי מבוכה ובלבול, של חשיפה ומיקוד בעובדות. וצריך לומר את המובן מאליו: המלחמה בין חמאס לישראל בעוטף עזה לא החלה ב-7 באוקטובר 2023; היא גם לא החלה בהתנתקות ב-2005.
למעשה, אנחנו מציינים בעוטף ממש עכשיו 25 שנה לקסאמים הראשונים, שנחתו במרץ 2001 בנחל עוז ובאפריל 2001 בשדרות. בפרפרזה על הציטוט המיוחס לסטלין: מותם ופציעתם של יחידים בשנים שבהן היינו תחת ירי ושריפות כמעט בלתי פוסקים היו טרגדיה; מותם, חטיפתם ופציעתם של אלפים באזור הדליל יחסית שלנו ב-7 באוקטובר 2023 הם הסטטיסטיקה, שמטביעה את הכול בפרופורציה בלתי נסבלת.
כשדניאל טרגרמן בן הארבע נהרג בפתח ביתו בנחל עוז ב-22 באוגוסט 2014, עזבו את הקיבוץ עשרות משפחות עם ילדים קטנים. ארבעה ימים לאחר מכן, כשנהרגו זאביק עציון ושחר מלמד וגדי ירקוני איבד את רגליו (ולימים נבחר לראש מועצת אשכול) בקיבוצי, נירים, הקהילה חוותה טלטלה קשה ותהליך החלמה מתמשך. כשסיימנו בקיבוץ את 7 באוקטובר עם שמונה הרוגים "בלבד" וחמישה חטופים (שניים מהם נרצחו בעזה), היו מי שדיברו על "מזל" – ודאי בהשוואה לשכנינו הצמודים מניר עוז.
הילדים שלנו חוו חיים שלמים תחת אש. הם למדו בגנים ובבתי הספר, יצאו למכינות, התגייסו לצבא, נסעו לטיולים או פנו ללימודים, השתלבו בשוק העבודה – כל זה תחת אש. הבנים שלי לא יכולים לדמיין את ילדותי האשקלונית, שבמהלכה ביקרנו בעזה אינספור פעמים, כמו כל תושבי האזור, העירוניים והכפריים. המציאות הזו השתנתה בתקופת האינתיפאדה הראשונה ולאחר מכן בזמן הסכמי אוסלו, ונקטעה סופית עם ההפיכה והשתלטות חמאס על עזה ב-2007.
משפחה במצור. קטיף כלניות. ימי תשובה. קשת בענן. גשם ראשון. גשמי קיץ. כתר המערב. חץ דרומי. חורף חם. אתגר כפול. עופרת יצוקה. עמוד ענן. צוק איתן. חגורה שחורה. שומר החומות. עלות השחר. מגן וחץ. 17 מלחמות ו"מבצעים" שקדמו לטבח, לחרבות ברזל ולמרכבות גדעון א' וב'.
זו הספירה שלנו, מינוס העימותים על הגדר מ-2018, ההצתות ועפיפוני ובלוני הנפץ. בממוצע, אפשר לספור כמעט מלחמה לשנה. בסך הכול נורו לעוטף מאז הקסאם הראשון – שנתפס אז בשדרות כאירוע אזוטרי וחד-פעמי – יותר מ-30 אלף רקטות ופצמ"רים לאורך 25 שנה.
סכסוכים אנושיים הסתיימו כאשר התגלו רצון פוליטי, אחריות ותבונה בשני הצדדים, בתוספת לחצים וסיוע מאלו שאינם מעורבים ישירות אך הם בעלי עניין בסיום הסכסוך. אפשר לדבר הרבה על חמאס, שטופח בידי ישראל והפך לאויב מר הרואה בהשמדתה ציווי עליון – אבל מי שרוצה שינוי אמיתי צריך לדבר עלינו. זו הקריאה הציונית, שלוקחת את גורלנו בידינו; זו גם הקריאה היחידה שיכולה לשנות משהו במציאות המטורפת הזו.
ההתפוצצות החלה הרבה לפני כן, וכנראה תקרה שוב. הרס בקיבוץ נירים מ-7 באוקטובר 2023 (צילום: יוסי אלוני / פלאש90)
במשך שנים יש לנו תחושה שזר לא יבין את החיים בצל מלחמה מתמשכת. כשמשה (בוגי) יעלון – כיום שותף וחבר למחאה נגד ממשלת החורבן ולמאבק בה – ביקש מאיתנו אחרי צוק איתן, כשר הביטחון בממשלת נתניהו, "להיערך לסבב כל שנתיים", הוא היה היריב המוחלט. במשך שנים ה"בעיה" היתה בעיקר שלנו, ונחוותה מכאן כרסיס בישבנם של מקבלי ההחלטות. אף שר לא הופקד על רווחת הנגב המערבי או על פתרון הסכסוך מול חמאס. שום הצעת שלום או לפחות הסדרה לא עלתה מכיוון ישראל (למעט תוכנית האי המלאכותי שהגה ישראל כ"ץ, כיום שר הביטחון, והיתה כנראה ההברקה היחידה שלו בקריירה אפורה ולא חשובה. וגם היא נפחה את נשמתה במהירות האור).
במשך שנים לא קיימה ממשלת ישראל ולו דיון אסטרטגי אחד על עתיד הרצועה והמדיניות מולה. גם הצבא ראה בחמאס ובעזה עניין בסדר עדיפות נמוך, "כאב ראש" שצריך לנהל, בעוד עיקר ההשקעה והתכנון הופנו לחזית האיראנית והלבנונית. נתניהו, שרכב ללשכת ראש הממשלה ב-2009 על ההבטחה שנתן בצומת אשקלון "לחסל את חמאס", הפך למטפח הארגון כנכס ולמי שריפד את כיסיו ובנה את הצינור הקטרי לפיטום כוחו הצבאי.
כל זה התפוצץ עלינו ברעש גדול ב-7 באוקטובר. אך למעשה ההתפוצצות החלה הרבה לפני כן, וכנראה תקרה שוב (חלילה) בעתיד הנראה לעין, כיוון שחמאס מתעצם, מתאמן וחופר מנהרות מעבר לקו הצהוב, ומאות אלפי פליטים חיים במחסור קיצוני וילדיהם צוברים שעות שנאה ופנטזיות נקמה במקום שעות לימוד, באין מוסדות חינוך מתפקדים כבר שנים.
ב-2015, אחרי חודשים של הובלת התנועה לעתיד הנגב המערבי שקראה "ביטחון אמיתי – הסדר מדיני", חשבתי שהמקום הנכון עבורנו הוא בכנסת. עם כוח אלקטורלי דל של כמה עשרות אלפי מצביעים בכל רחבי העוטף, לא נמצאו לנו אנשים המוכנים להשקיע את מיטב זמנם בקידום פתרונות ומימושם, ולא רק בסיסמאות וב"חיבוק" בעת מלחמה. המציאות הזו, כמה מזעזע, לא השתנתה ואף החריפה. זו המציאות שאנחנו עדים לה גם בצפון, והיא דורשת תיקון עומק מיידי; כזה שיתחיל במחויבות פוליטית לוהטת ועיקשת לשינוי עמוק במצב בעוטף ומעבר לקו הצהוב.
אבי דבוש הוא מנכ"ל "קול רבני לזכויות אדם"; יו"ר משותף במטה הפריפריות של הדמוקרטים; ניצול הטבח בנירים
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
