מזוז העז להטיל ספק בחוקיות של הריסת בתים. האומץ שלו ייחסר
מני מזוז עשה טעויות כיועמ"ש והיה שותף לפסיקות בעייתיות כשופט עליון, אבל הוא לא חשש לכפור בהלכה רבת השנים שהריסת בתים היא חוקית. הפרישה שלו עכשיו נותנת מתנה לכוחות האנטי-דמוקרטיים
לצד שורת פסיקות מפוארות שביצרו את זכויות האדם והאזרח בתחום מדינת ישראל הריבונית, אישרר בג"ץ לא אחת שורת הפרות חמורות של זכויות האדם בגדה המערבית. הכוונה לזכויות אדם של התושבים הפלסטינים, שחיים תחת משטר צבאי ישראלי מאז יוני 1967, גם אם חלקם נהנים מהיבטים אוטונומיים מסוימים מאז 1994 בעקבות חתימת הסכם ההכרה ההדדית בין מדינת ישראל לבין אש"ף בספטמבר 1993.
אחד המייצגים הבולטים של הקו הליברלי בעליון. השופט מני מזוז (צילום: מרים אלסטר / פלאש 90)
אחד ההיבטים הכי מקוממים במסגרת הפרת זכויות האדם בגדה כרוך באישרור חוזר ונשנה של החרבת בתים שבהם מתגוררים בני משפחה של מי שחשוד, נאשם או הורשע ברצח ישראלים – הן חיילי צה"ל והן אזרחים – חרף העובדה שמדובר בעונש קולקטיבי שמוטל על חפים. העונש הזה נוגד את עיקרון היסוד היהודי הגדול "לא יומתו אבות על בנים", המבטא מצפון אנושי לפיו אין להעניש חפים בשל פשעי קרוביהם.
במובן זה, ראוי לציון אומץ ליבו של השופט הפורש מני מזוז, שכיהן בעבר גם כיועץ המשפטי לממשלה. מזוז בן ה-64 – בנו של רב קהילה בתוניסיה, שגדל במעברה בנתיבות, הפך למשפטן מבריק בשירות המדינה, עמד בראש התביעה הכללית ומונה לאחר מכן לשופט בבית המשפט העליון – העז להפר את התפיסה הפשטנית, המופרכת והמסוכנת בדבר דפוסי חשיבה צפויים לכאורה של מי שמכונים בפי מספר אינטלקטואלים "ישראל השנייה".
אולם פרישתו המוקדמת מבית המשפט העליון, שש שנים לפני מועד הפרישה הרשמי, מעוררת קושי, זאת משום שבמדינת ישראל מתחוללת מתקפה על ערכי יסוד ליברל-דמוקרטיים ועל הגורמים במערכת המשפט שמובילים את הערכים הללו. לפחות במה שנוגע לפסיקותיהם בתחום מדינת ישראל הריבונית, גם אם לא לגבי זכויות פלסטינים בגדה, למרבה העצב.
בשל טעמים אישיים, תחושת מיצוי או קושי פסיכולוגי כלשהו, פורש מזוז בתקופה שבה נתונים היסודות הדמוקרטיים במדינת ישראל תחת סכנת קריסה של ממש. כמו השופטים הליברל-דמוקרטיים שקדמו לו בפרישתם המוקדמת, צבי זילברטל ופרופסור יורם דנציגר, מהווה גם פרישתו של מזוז מכה קשה למי שמקווים שהצד הליברל-דמוקרטי בבית המשפט העליון יוביל ולא יפנה את מקומו לצד השמרני.
משמעות ניצחון השמרנות היא אחת: מתן מתחם רחב יותר למדינת ישראל להפר זכויות אדם ואזרח מבלי שבג"ץ יתערב בכך יתר על המידה. אלו כמובן חדשות רעות הן לאזרחי מדינת ישראל, הן לפלסטינים בגדה, והן לכל מי שחרד לגורל המשטר הדמוקרטי וזכויות האדם במדינת ישראל.
כדי לעמוד בתמצית על אומץ הלב שטמון במספר פסיקות של מזוז (אף שהוא גם איכזב לא אחת והעניק גושפנקא לפסיקות מקוממות), כדאי לחזור חמש שנים לאחור בדיוק.
שני פסקי דין, שנתן מזוז בדצמבר 2015 בעניין הריסות בתים של בני משפחות של מי שרצחו ישראלים, מהווים נקודת ציון בדיון המשפטי על אמצעי פסול זה.
מזוז יצר סדקים – לא רחבים מספיק – בהלכה ארוכת השנים של בג"ץ, שקבעה שמותר לצה"ל להרוס בתים של מי שהשתתפו בפעולות טרור, גם במחיר פגיעה קשה במשפחותיהם.
לאורך שנים טענו משפטנים מתחומי המשפט החוקתי, הפלילי והבינלאומי, כי השימוש באמצעי הזה עומד בניגוד לכללי המשפט הבינלאומי, האוסרים לחלוטין ענישה קולקטיבית. מנגד קבע בג"ץ בעקביות שתקנה 119 לתקנות ההגנה (שעת חירום) מ-1945 – דבר חקיקה מנדטורי שמתיר שימוש באמצעי זה – גוברת בגדה, ובעבר גם ברצועת עזה, ולכן השימוש באמצעי הזה הוא חוקי.
חשוב לזכור: בין השנים 2008-2005 פסק השימוש באמצעי הפסול של הריסת בתים, בעקבות המלצת ועדה צבאית בראשות האלוף אהוד שני, שהטילה ספק בחוקיות מדיניות הריסת הבתים וביעילותה. כדאי לשים לב שמדובר בשנים שבהן נבלמו פיגועי התופת המחרידים שהתחוללו הן בתחום מדינת ישראל הריבונית בין השנים 2000-2004, הן בתחום הגדה המערבית והן בתחום רצועת עזה ממנה התנתקה ישראל באופן קרקעי בקיץ 2005.
פלסטיני מחפש בין שאריות בית שנהרס על ידי הצבא הישראלי, ב-5 במרץ 2020 (צילום: פלאש90)
במלים אחרות. דווקא כאשר ישראל הפסיקה להשתמש באמצעי הדרקוני של הריסת בתים, פיגועי התופת המחרידים והקטלניים בלב תל אביב, ירושלים, חיפה וערים אחרות נפסקו. אין בהכרח קשר סיבתי בין הדברים, אבל ראוי לזכור זאת כשמדברים על היעילות של האמצעי הזה למלחמה בפיגועים. זאת ללא קשר לחובה המוסרית המובהקת להימנע מהריסת בתים ומכל פגיעה בחפים שאינם אשמים במעשהו של בן משפחתם.
אכן, מלבד ההיבט המוסרי, סברו חברי ועדת האלוף שני, שייתכן שנזקן של ההריסות עולה על תועלתן, שכן ההריסות עוררו שנאה ואיבה בקרב פלסטינים.
בהקשר זה יש לציין את המחקר "עלות ללא תועלת", שכתבו עמיחי כהן וטל מימרן (במסגרת המכון הישראלי לדמוקרטיה) שחיזק מסקנה זו וקבע שלא קיימים נתונים המבססים את העמדה שהריסת בתים מקדמת הרתעה. לעומת זאת, לפי שני החוקרים, יש נתונים המעידים על היעדר הרתעה ואף על תוצאה הפוכה של עידוד פעולות טרור (ראו בהקשר זה גם את מאמרו המצוין של פרופסור אייל גרוס ב"הארץ" מ-2015).
בשנת 2014 שב צה"ל להשתמש באמצעי. בהקשר של היעילות של האמצעי הזה ראוי לציין שדווקא אחרי החזרה בשימוש בהריסת בתים, פקד את מדינת ישראל והגדה גל טרור בין סוף 2015 לשנת 2018: פיגועי דקירה, פיגועי דריסה וכן פיגועי ירי. כלומר: ייתכן שאמצעי הריסת הבתים, הפסול מוסרית, איננו רק בלתי יעיל, אלא אף משמש מאיץ של שנאה וכן זרז של טרור.
במספר פסקי דין שניתנו בין 2014 ל-2016 אישר בג"ץ את חוקיותו של האמצעי, תוך שהוא נסמך על התקדימים ארוכי השנים מהעבר, שבהם נפסק כי האמצעי חוקי.
ב-1 בדצמבר 2015 נסדקה במעט ההלכה בנושא, בשני פסקי דין של השופט מזוז. בפסק הדין שבו היה מזוז בדעת מיעוט- ובו אישר בג"ץ את הרס דירת המגורים בה התגוררה משפחתו של אחד מקושרי הקשר לביצוע הרצח של בני הזוג הנקין – העז מזוז להטיל ספק נוקב ועמוק בהלכה שמתירה הריסת בתים בנסיבות אלו.
מזוז התייחס בצורה מקיפה לטענה שתקנה 119 המנדטורית עומדת בניגוד לכללי המשפט הבינלאומי ההומניטרי, שאוסרים ענישה קולקטיבית וכן פגיעה ברכוש. הוא הדגיש שתקנה זו סותרת את דיני זכויות האדם. במקביל לביקורת המשפטית-מוסרית, העז מזוז להטיל ספק באשר ליעילות פרקטיקה זו.
מזוז אף עמד על האפליה ביישומה של הפרקטיקה הפסולה, שממוקדת תמיד בבני משפחות של רוצחים פלסטינים על רקע לאומני, אך אינה מופעלת על בני משפחות של רוצחים יהודים על רקע לאומני (למען הסר ספק: לשיטתי, אין מקום להחריב בתי בני משפחות ללא קשר ללאום או לדת).
הביקורת של מזוז על הפסיקה בת עשרות השנים בנדון היתה נוקבת ואמיצה. לאחר שבג"ץ פסק פעמים רבות שמדובר באמצעי הרתעתי ולא עונשי, העז מזוז להטיל ספק בקביעה זו הן בשל אופי הסנקציה, והן בשל אי הבהירות העובדתית בשאלה האם יש בה משום אפקט מרתיע. מזוז נותר בדעת מיעוט, אך פסק דינו היה מופת של אומץ לב והגנה על זכויות אדם.
במקביל ניסח מזוז דעת רוב בפסק דין שני, שקיבל עתירה נגד הריסת בית שהתגורר בו הפלסטיני שדקר למוות את החייל אלמוג שילוני. הוא הדגיש שכוונת הצבא להחריב את בית בני משפחתו של הרוצח, 11 חודשים לאחר מעשה הרצח, שוללת מניה וביה את טענת ההרתעה.
מזוז, אפוא, התמקם בדעת מיעוט בבית המשפט העליון שלנו בנושא הענישה הקולקטיבית והברברית. עובדה זו היא לגנאי בעיני ישראלים רבים למרבה הצער, ובעיקר בעיני מרבית נבחרי הציבור במדינת ישראל, אך על מזוז להתגאות בה. מדובר במסר ישראלי הומניסטי נוקב.
הסדר טיעון מביש. הנשיא לשעבר משה קצב יוצא מהכלא לאחר חמש שנים מלווה באשתו ובתומכים. 21 בדצמבר 2016 (אלוני מור/פלאש 90)
מזוז גם פסק לא אחת פסיקות למען זכויות להט"ב וכן פעל לביצור זכויות אדם ואזרח נוספות. מובן שהיה שותף גם לפסקי דין, שלא העניקו הגנה ראויה לזכויות האדם. זכורה לרע גם עסקת הטיעון, המקלה באופן בלתי נתפס, שגיבש בהיותו היועץ המשפטי לממשלה עם סנגוריו המצוינים של הנשיא לשעבר משה קצב.
אלמלא התעקשותו של קצב להתנער מהסדר הטיעון המקל באופן מופלג, הוא לא היה מורשע באינוס א' ממשרד התיירות ובעבירות מין כלפי נשים נוספות. מהלך כזה היה פוגע קשות במסר, שמעבירה מערכת המשפט הישראלית כלפי נפגעות עבירות מין בפרט, ובמיוחד כלפי נפגעות עבירות מין מידי בכירים ניתן גם להטיל ספק בהחלטתו של מזוז, בעת שכיהן כיועץ המשפטי לממשלה, להימנע מכתב אישום נגד ראש הממשלה אריאל שרון בפרשת השוחד המכונה "האי היווני".
בקיצור, פרישת השופט מזוז היא מכה קשה למי שזכויות האדם והאזרח יקרים ללבו. מזוז רחוק מלהיות מושלם, אך הוא התמקם בצד הליברלי של בית המשפט העליון. בתקופה שבה מגיעה לשיאים חדשים המתקפה על מערכת המשפט מצד נאשם, שהוא גם ראש הממשלה, ומצד חבר חנפניו, יש בפרישת מזוז מכס השיפוט כדי להדאיג. בשלוש השנים הקרובות יפרשו שופטים נוספים מהז'אנר הליברלי. ייתכן שהעמדה השמרנית תהפוך בקרוב לעמדת הרוב בבית המשפט העליון.
עורך הדין דניאל חקלאי הוא בעל משרד עריכת דין בתחום עבירות הצווארון הלבן, הדין המשמעתי וועדות החקירה.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
