מושג מכוער, מראה עקומה. "משתכנזים" כמכשיר דיכוי

במושגים ישראליים בכלל, ושל שנות ה-60 בפרט, הסרט "סאלח שבתי" היה הצלחה פנומנלית. נמכרו לו כ-1.2 מיליון כרטיסים, שיא בקופות. את הסרט ראו מזרחים רבים. דיאלוגים מהסרט הפכו לחלק מהשיח בעברית. סאלח הפך לדמות איקונית של הזדהות "מזרחית".

את הדמות, כידוע, כתב אפרים קישון (יהודי מהונגריה) וגילם אותה השחקן חיים טופול, גם הוא אשכנזי. למרות זאת, סאלח אומץ כ"מזרחי". מדוע הלכו מזרחים רבים לראות את סאלח שבתי? זו שאלה פתוחה. היא חשובה בעיקר משום שסאלח הוא דמות פיקטיבית וסינתטית של "מזרחי"', שבא משום מקום ואמור לייצג מזרחים בכל מקום וזמן.

סרטיו הדוקומנטריים של רון כחלילי זוכים להצלחה. בכישרון לא מבוטל הוא מצליח לעורר שיח תקשורתי עם נפח גדול. אבל האם אנו חוזים כאן בשידור חוזר את הצלחתו של סאלח? במאמר זה כמעט ולא אדון בתוכן הדברים שנאמרו על יד המראיין ומרואייניו בסדרה שלו "קרועים", שעלתה השבוע. אדון בעיקר בשיח החברתי והפוליטי שבתוכו היא יושבת. בעיני, "קרועים" משקף שיח פוליטי שמרני.

צפיתי בסדרה במלואה. קראתי מאמרים ורשמים רבים שנכתבו עליה. אדון בשלושה נושאים: המושג "משתכנזים" המחולל את הסדרה; "המראה הניטרלית" שהמראיין-במאי מאמץ כאילו הוא משקף מציאות חברתית; ההקשר הרחב של הסדרה והתכנים הפוליטיים שעליהם היא נסמכת.

כמעט כל המרואיינים והמרואיינות בסדרה הביעו תרעומת על השימוש במושג "משתכנזים". דבריה של אורטל בן דיין על המהותנות והא-היסטוריות של המושג חשובים במיוחד, אבל כמעט לכל המרואיינים והמרואיינות היו הסתייגויות כבדות משקל וממשיות מהמושג. אך נראה שדבריהם נפלו על אוזן ערלה. "השתכנזות" נשארה כמרכז בלבדי של השיחה.

המושגים "משתכנז" או "משתכנזים" הם אלימים, מכוערים וגזעניים. מבחינה היסטורית, את המושג הזה המציאו כלבי השמירה של הסדר הקיים. הוא משמש נגד כל מי שמעז לבקר אותו. הוא הומצא כדי לדכא כל שאיפה לשחרור ולהוגנות, לדכא כל התנגדות לסדר קיים של אי-שוויון, אי צדק, דיכוי ושיסוי הבאה מצידם של "מזרחים".

הנחות היסוד של המושג "השתכנזות" סמויות, אך לא קשה לחשוף אותן. הן הנחות יסוד מהותניות באשר להתנהגות אנושית ולהשתנות חברתית. המושג "השתכנזות" מניח שקיימות ישויות חברתיות ותרבותיות של "אשכנזיות" ו"מזרחיות", שאינן משתנות עם הזמן. הן שורדות מול ההיסטוריה.

אך אין שום תופעה חברתית שאינה משתנה היסטורית. אין כזה דבר "מזרחי אותנטי", בדיוק כמו שאין "אשכנזי אותנטי". לכן השימוש במושגים "משתכנזים" ו"השתכנזות" הוא שמרני וריאקציוני בשירותו של סדר חברתי לא-שוויוני ולא-צודק.

המאבקים של יהודים שהיגרו לישראל ממדינות המזרח התיכון, אסיה ואפריקה היו למען שוויון, ליחס הוגן, ליישום של אמות מידה שוות בהקצאת משאבים. הם תבעו לברר את תוכנם של כללי המשחק, שעל פיהם מתנהלת החברה הישראלית. הם דרשו חוקי משחק הוגנים ופומביים בתחומים של עבודה, שיכון, חינוך, בריאות, ייצוג, נגישות למשאבים של הון ואדמה ומשרות.

קהילת "בני ישראל", שנטשה את ישראל במרץ 1952 וחזרה להודו, ביקשה בדיוק זאת: הפסקת אפליה, קיפוח ויישום של יחס זהה לאחרים. מרד ואדי סאליב התמקד בדרישות חברתיות של יחס שווה למהגרים מארצות ערב. "הפנתרים השחורים" ביקשו הוגנות ביחס ושוויון בהקצאה של משאבים. מפלגת תמ"י דרשה יישום הוגן ואכיפה שווה של החוק. "הקשת הדמוקרטית המזרחית" ביקשה לברר באופן אזרחי את מהלכיהם של הסדרי הקרקע הנוהגים בישראל. הקולקטיב המזרחי-אזרחי מבקש היום ליישם אמות מידה דמוקרטיות ואזרחיות בכל מישורי הפעולה הציבוריים.

המושג "השתכנזות" מבטא תיוג שלילי של המוחים נגד חוסר השוויון והצגתם כתופעה חריגה, המבטאת סטייה חברתית ממודל מומצא של "אותנטיות" תרבותית כזו או אחרת. זו גם פעולת הסתה נגד מי שמבקשים לבחון את ה"מצב" ולהאיר את כשליו המבניים.

תביעות לשוויוניות וליישומה של פרוצדורה דמוקרטית אינן "השתכנזות". לכן המושג "השתכנזות" הוא המצאה של פיקוח חברתי, השתקה, אינוס. את התיוג השלילי הזה מבצעים היום בעיקר מזרחים, שהם "מנהלי מעברות" אינטלקטואליים בשירותו של סדר חברתי לא-שוויוני ולא צודק.

ביצה טובענית

נראה שרון כחלילי, המראיין והבמאי, רוצה שנתייחס אליו ככלי ניטרלי, המשקף מציאות "אובייקטיבית". כאילו המצלמה שבידיו והשאלות שבפיו הן כלים של מדען אובייקטיבי כדי לדווח לנו על ארץ זרה. אבל זו אינה ארץ נעלמת. הארץ שהוא מדווח עליה היא המקום שבו אנו חיים. האנשים שעליהם הוא מדבר הם אנחנו. ברור לגמרי כי המרואיינים והמרואיינות נבחרו בקפידה יתרה ולשירות רעיון מסוים.

יותר מכך, כחלילי אינו עושה כל מאמץ לרפלקסיה עצמית. המושג שבו הוא משתמש ודרך השימוש בו לא נבחנים בזהירות. הוא מעמת את מרואייניו עם תוכנו של מושג ה"השתכנזות", אבל לא מקשיב לתשובות. זו איננה "אובייקטיביות".

כחלילי לא רק מציב למרואייניו שאלה מעוקמת באמצעות מושג מכוער. הוא גם כופה עליהם להתמודד איתו באמצעות הטחת רמזים, המחייבים אותם להתגונן ולהצטדק. המושג שלו כולא את המשיבים והמשיבות בחליפת שגעון של הצטדקות אישית.

המושג "משתכנז" שומט מתחת לרגליהם את מדרך כף הרגל שעליו ביססו את התמודדותם עם המציאות. הוא כופה עליהם להיכנס לביצה טובענית, בעוד הוא מקבל אישור לטענותיו בכך שהוא מצביע על העובדה שמי שנכנסים לביצה מתלכלכים, כועסים ומתמרדים נגד פעולת הכפייה שלו.

כחלילי נוטה להציג קשיים ועיוותים חברתיים כבעייתם ה"פרטית-פסיכולוגית" של מרואייניו. אך את הבעיות הללו יצרו שאלת ה"השתכנזות" המכוערת והמראה הקעורה שהוא משתמש בה לשיקוף המציאות.

מציאות חברתית של אי-שוויון מעמדי ואתני אינה "רק" בעיה פסיכולוגית של המתראיינים/ות. כאשר מיליוני בני אדם נתקלים בקשיים דומים, לכל אחד מהם יש אכן בעיה אישית, אך הקושי אינו נטוע בהם אלא במציאות שבה הם והן חיים. אדם הסובל מגזענות אינו אחראי בהתנהגותו המתגוננת ליצירתה של הגזענות.

בנוסף, כחלילי מעדיף לשאול סלבריטאים מזרחים ומזרחיות ש"שעשו זאת" (על פי מודל ההצלחה שלו). אין הוא מציג את שאלת ההיכשלות (או ההצלחה) החברתית בממדיה הרחבים. אין הוא מנסה לבחון את תוקפה של שאלת ה"השתכנזות" אצל מאות האלפים, ואולי המיליונים, שלא "הצליחו" לחצות את רוביקון אי-השוויון. אם היה מציג את הדברים כך, "התגנבות היחידים" שעליה מושתת טענת ה"השתכנזות" היתה מתערערת.

כחלילי לא בוחן את התהום, שמציבה חברה לא-שוויונית בפני אזרחיה. חברה אלימה, המפעילה דיכוי מסיבי נגד חלק מאוכלוסייתה האזרחית, ובה בעת מכחישה את הדיכוי החברתי. השתיקה של המראיין לגבי שאלות יסוד אלה רק מחזקת את פוליטיקת ההכחשה של העיוות החברתי, שהאשכנזיות כמבנה של כוח חברתי יצרה. עיוות שבאמצעותו קבוצה נרדפת של יהודים מזרח אירופאים השתלטה בחוזק יד ובעוצמה אלימה על משאבים ציבוריים דרך הכפפת הקצאת משאבים זו לקוד של עליונות יהודית אשכנזית.

כל אלה אינם מופיעים בסדרה "קרועים". כחלילי לא אומר מילה על העיוות הגדול שמחוץ לדיון המצולם. הוא רק שואל איך אדם מרגיש כשהוא נופל ממטוס באמצע הלילה.

שמרנות פוליטית

עד כמה המחשבה בסדרה "קרועים" רדודה אפשר לחוש דרך שאלה פשוטה וישירה. האם יהודים עירקים או צפון אפריקאים – שלא היגרו לישראל וחיו את מרבית חייהם בצרפת, אנגליה, בלגיה, קנדה או ארצות הברית וילדיהם הלכו למערכת חינוך שלא "טיפחה" אותם כפי שמערכת החינוך הישראלית טיפחה את הקהילות היהודיות מהמזרח – האם גם ילדיהם "השתכנזו" כאשר הם הגיעו להשכלה גבוהה ורכשו כישורים אקדמיים ומינהליים מהדרגה הראשונה בעולם? האם נכדיהם של המהגרים האלה "משוכנזים"?

האם תהליכים של השכלה והתברגנות לא התקיימו מעולם אצל קהילות יהודיות, לפני שהקהילה היהודית-ישראלית (הציונית) הגיעה לעולם? האם אשכנזים ישראלים הם הבורגנים היהודים היחידים בעולם? הרי לפני שלושה או ארבעה דורות, יהדות מזרח אירופה היתה קהילה נרדפת וענייה, שחיפשה מקומות מפלט בעולם. האם השינוי הדרמטי שחל במצבה המעמדי של קהילת יהודי מזרח אירופה אחרי שהגיעו בישראל אינו ראוי לציון היסטורי? האם יהדות מזרח אירופה בישראל עברה תהליך של "השתכנזות" בדרך להפיכתה להגמוניה של אשכנזיות בישראל?

שאלות מסוג זה מעידות עד כמה מוגבל השיח האינטלקטואלי, שמוריד את השמיים הפתוחים של האנושות והאנושיות לדיון באמצעות מושג מכוער, עלוב, אלים, גזעני, ובעיקר מטופש, שנקרא "השתכנזות".

כחלילי הוא יוצר דוקומנטרי שמרן מבחינה פוליטית. הוא לא מדבר על שחרור והתמודדות עם קשיים, אלא מעמיק את ההצדקה של אי-השוויון. במקום לדון בקשיים האנושיים שאי השוויון תוצרת ישראל יצר בחייהם של רבים ורבות, הוא שואל כיצד אלה הסובלים מאי צדק, הדרה, אינוס ואילוץ מסתדרים "פסיכולוגית" תחת משקלו של הדיכוי. הוא אינו תוהה מי מרוויח מניהול הדיכוי. הוא מאשים את הקורבנות בחוסר יכולתם לראות את העיוותים הנוראים שאי-שוויון ואי-צדק יצרו בחייהם.

על פי מרואיינת כמו אורטל בן דיין, החברה הישראלית אמורה לשאול את עצמה כיצד הכללים הקיימים קבעו את חייה באופן לא הוגן, לא חוקי ולא צודק. אם לגדול בקרית שמונה, בטבריה או באופקים, ולא בקיבוץ דן, בקיבוץ גינוסר או בכפר עזה, היא גזירת גורל, פירוש הדבר שיש כאן עיוות דין ועיוות צדק משמעותיים ביותר.

כאשר אַת גדלה בעיר כמו טבריה, שמערכת החינוך בה מפגרת בעשרות שנים אחרי מערכת החינוך בחלקים מסוימים של העיר תל אביב, אַת חיה בעולם מוּטה, שמקום המגורים שלך הוא המשתנה המשפיע על חייך יותר מכישרונך, מאמציך ושאיפותיך. זהו עולם עקום.

במקרים אלה, אין מה לשאול את מי שנמצא בתחתית המגרש המוטה מדוע הוא חולם להגיע לקצה הגבוה של המגרש. זו הצגת מציאות מעוותת. שאלת ה"השתכנזות" היא שאלה זדונית, המתאכזרת אל הנשאלים והנשאלות בעודה מאשימה אותם בחוסר יכולתם להתגבר על ההטיה הקבועה של המגרש, למרות כל המאמצים והכישרון שלהם.

כחלילי תומך בהטיה. באמצעות שאלותיו הוא מספק למפלצת אי-השוויון ואי-הצדק הצדקה עקיפה ולעיתים מזומנות סיוע ישיר.

מאיר עמור הוא סוציולוג ישראלי, פרופ' אמריטוס באוניברסיטת קונקורדיה, מונטריאול, חבר באקדמיה לשוויון