לא שלטון הרוב, עריצות המיעוט

המאבק החריף סביב ניסיון ההפיכה המשפטית מצטייר בדיון הציבורי באופן כמעט גורף כמלחמה בין רוב קטן ומיעוט גדול. זו טעות. אנו חוזים למעשה בניסיון של מיעוט, לא של רוב, לבצר את שלטונו על חשבון הרוב, כלומר אנחנו חוזים בהקמתה של עריצות המיעוט.

המחלוקת בין הצדדים ברורה: צד אחד טוען שזכותו של מי שזכה בבחירות דמוקרטיות למשול לאחר שקיבל את אמון "רוב הציבור", ואילו הצד השני מדבר על הפגיעה בדמוקרטיה, הנובעת מהרס האיזונים והבלמים, ועל "עריצות הרוב", שהרסה בעבר חברות דמוקרטיות רבות. נראה ששני הצדדים מסכימים שהמהלך הנוכחי מבוסס על כך "שהרוב אמר את דברו" בבחירות 2022. גם מתווה הנשיא הרצוג מדבר על איזונים בין "שלטון הרוב" לבין זכויות האדם, כאילו קיים בארץ שלטון הרוב.

אך אם נביט באופן מפוכח על המצב, נבחין שאין כאן כלל רוב, אלא מיעוט המבקש לשלוט כמעט ללא סייגים.  ראשית, מפלגות הקואליציה זכו יחד ב-48.4% מהקולות בבחירות האחרונות. גם אם נוסיף את הבית היהודי של איילת שקד, נגיע ל-49.6%. כלומר אין כאן רוב, אם כי גם למחנה הנגדי אין רוב.

עניין שני, וחשוב יותר: ה"רוב" בממשל דמוקרטי אמור להתייחס לכל האוכלוסייה שתחת שלטונו. הממשלה הנוכחית הצהירה שוב ושוב על כוונתה לעגן את השליטה היהודית בין הירדן לים, כפי שהצהירה בפתח קווי היסוד שלה: "לעם היהודי זכות בלעדית ובלתי ניתנת לערעור על כל מרחבי ארץ ישראל. הממשלה תקדם ותפתח את ההתיישבות בכל חלקי ארץ ישראל – בגליל, בנגב, בגולן וביהודה ושומרון".

אם כך, הממשלה מצהירה בריש גלי שהיא שולטת גם בשבעה מיליון פלסטינים, בתוכם חמישה מיליון ללא אזרחות וזכות בחירה. לכן ברור שלא מדובר כאן על רוב אלא על מיעוט, המבקש לשלוט באופן לא דמוקרטי לא רק על מחצית הישראלים מהמחנה הנגדי, אלא גם על אוכלוסייה פלסטינית גדולה, חסרת אזרחות.

הקשר בין העובדה הזו ובין המתקפה על המערכת המשפטית ברור: מערכת המשפט היא המחסום האחרון מפני דיכוי מעמיק של האוכלוסייה הערבית-פלסטינית, וכעת גם של האוכלוסייה היהודית התומכת בשוויון זכויות ובתיקון חברתי, כולל ארגונים התומכים בזכויות אדם, בנשים, בלהט"ב, בדיור לכל, בזכויות עובדים ובמבקשי מקלט.

נכון, מערכת המשפט הפלתה במשך שנים בצורה שיטתית את הפלסטינים משני צידי הקו הירוק, ולא הגנה כראוי על זכויות חברתיות, אפשרה לממשלות ישראל השונות להמשיך בתהליך הקולוניזציה של המרחבים הערביים ("התיישבות בפריפריה") ובהפרטת השירותים החברתיים.

אולם בהיעדר חוקה או תרבות של ציות לחוקים בינלאומיים או לנורמות דמוקרטיות, אותה מערכת משפט מנעה מימוש צעדים דרקוניים מסוימים נגד הערבים הפלסטינים ונגד קבוצות מוחלשות בפריפריה החברתית, כגון גירוש, מניעת חינוך, מים, תחבורה, חשמל, או מקרים של אפליה עדתית בוטה. מערכת המשפט העניקה פתח, צר אך קיים, לדיון בזכויות על בסיס עיקרון השוויון. החלפתה בשופטים וביועצים משפטיים הממונים מטעם שלטון, כפי שמציעה עכשיו הממשלה, תחסל אפשרות זו.

לא מקרי, כמובן, שיוזמי ההפיכה המשטרית מובילים זה עשורים את המאבק למען עליונות יהודית בארץ כולה. שר המשפטים יריב לוין היה ממנסחי חוק הלאום האתנוקרטי, ויו"ר שדולת ארץ ישראל בכנסת. שמחה רוטמן, בצלאל סמוטריץ', איתמר בן גביר ודוד אמסלם הם מתנחלים, חלקם במעמד של פולשים. כעת, כדי לסלק את המכשולים שמציבה מול שני כוחות אלה המערכת המשפטית המוחלשת, אך המתפקדת עדיין, הם יצרו חיבור אינטרסים עם חרדים אנטי-דמוקרטים ועם ראש ממשלה המבקש להימלט מאימת הדין.

נוסיף גם שאין כאן מאבק בין הגדרות שונות של דמוקרטיה, כפי שטוענים מקדמי ההפיכה. מה שמכונה אצלנו "ימין על מלא" מתגלה כעת כגוש התומך במשטר עליונות גזעי, כלומר "גוש האפרטהייד". האמירות החלולות של לוין, נתניהו ושותפיהם על "חיזוק הדמוקרטיה" הן  לא יותר ממסך עשן. קיים ימין דמוקרטי בישראל (חילוני ודתי, יהודי וערבי), אך הוא מתנגד ברובו למובילי ההפיכה ההרסנית.

המחאה הנוכחית מרשימה ומעוררת השראה, אך אין בה די. ברמה הסמלית, המחאה מבליטה בניסוחים, בייצוג ובפעילות את האליטות הישראליות האשכנזיות, הכלכליות והצבאיות, בעוד שדווקא הפריפריות – בעיקר הערבים-הפלסטינים אך גם המזרחים ויוצאי חבר העמים ואתיופיה – הן שייפגעו כנראה קשה הרבה יותר מההפיכה. כלומר, יש לדרוש לא רק את ביטול החוקים, אלא גם תיקון המערכת המשפטית כך שתעשה יותר, לא פחות, צדק עם כל האוכלוסייה תחת השלטון של ישראל.

מה עושים כעת? יש להרחיב את הדמיון הפוליטי ואת גבולות הקהילה המבקשת תיקון. הרגע שבו שאלת הדמוקרטיה מגייסת מאות אלפים למחאה מספק הזדמנות היסטורית, שאולי לא תחזור. התגובה המתבקשת לעריצות המיעוט היא יצירת גוש "אנטי אפרטהייד", הכולל את כל הכפופים לשלטון ותומכים בדמוקרטיה ושוויון – ערבים-פלסטינים ויהודים-ישראלים, משני צידי הקו הירוק.

קואליציה כזאת, ברוח היוזמה המזרחית-אזרחית שפורסמה לאחרונה, דורשת פשרות לא פשוטות, אך היא הכרחית כדי להילחם בעריצות המיעוט המתממשת והולכת. במיוחד קריטי שילוב האוכלוסייה הערבית פלסטינית במחאה, תוך אימוץ המסרים שלהם הקושרים באופן נכון את ההפיכה לאפרטהייד בשטחים. הצורך הוא מוסרי, אך גם פוליטי.

זהו קרב בלימה שיהיה ארוך וקשה בגלל התקדמות החקיקה המואצת בכנסת, ואיתה הקיטוב החריף. אחרי הבלימה צריך להגיע שלב של תיקון המערכת המשפטית הסובלת מפגמים היסטוריים רבים. אך כמו מטרייה דולפת העומדת לבדה לרשותנו בזמן סערה, עדיף כעת לשמור עליה ולתקן אותה, כי בהיעדרה אנו חשופים לכוחות הסערה ההרסניים ללא כל מגן מעריצות המיעוט הקורמת עור וגידים מול עינינו.

פרופ' יפתחאל מלמד גיאוגרפיה פוליטית ומשפטית באוניברסיטת בן-גוריון, באר שבע, חבר בוועד המנהל של מרכז "אדווה" וממקימי תנועת השלום "ארץ לכולם".