לא רק שהסטודנטים הערבים עושים כאב ראש, הם גם רוצים לשיר

עצרת נכבה עשויה להפוך את מחלת השמאלנות למגפה. סטודנטים ביום בנכבה באוניברסיטת תל אביב, מאי 2022 (צילום: תומר נויברג / פלאש 90)

לאחרונה הגיעה לאוזניי שמועה על אוניברסיטה רחוקה שסובלת ממה שנהוג לכנות "וָגָ'ע ראַס" ובלשון הרופאים – מיגרנה. לאחר שעיינתי וחקרתי בדבר, מצאתי שאלה תסמינים למחלה בשם שמאלנות יתר. שמאלנות יתר היא, ללא ספק, מחלה קשה, ומי שנדבקו בה מסתכנים בבידוד חברתי, חרמות וקיצוץ בתקציבים. ואם מי שנדבקו בה משתתפים בעצרת נַכְּבָּה, המחלה עלולה להפוך למגפה של ממש.

כאזרח נאמן ושוחר טוב ומתוך דאגה כנה, אשיא כאן כמה עצות לכל אוניברסיטה, המתמודדת עם המגפה. כמובן, מוטב להקדים תרופה למכה, ולהימנע במידת האפשרת מהנפת כל מיני דגלים מסוכנים, אבל קורה שטועים, ולכן אני פה כדי לעזור. כך קרה שסטודנטית פלסטינית הועמדה בשנה שעברה לדין משמעתי באוניברסיטת בן גוריון אחרי שהקריאה שיר של מחמוד דרוויש ביום הנכבה, וכך קרה כשבתחילת שנת הלימודים הנוכחית בוטל אירוע פתיחת השנה של הסטודנטים הערבים באוניברסיטה מחשש ל"פגיעה בשלום הציבור".

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

מכובדיי, לווג'ע ראס שממנו אתם סובלים אחראים, כמובן, הסטודנטים והסטודנטיות הערבים. הנה כמה פרטים העשויים להועיל: רבים מהם באים מכפרים עניים. הם קיבלו תעודת בגרות ממוסדות חינוך שתקציבם הוא מחצית מתקציב בית ספר במגזר היהודי. הם פלסטינים, אבל הם לא יכולים לחלום על אוניברסיטה מקומית, שבה יוכלו ללמוד בשפת אימם (אפילו בסניף אוניברסיטת ביר-זית בחיפה מתנהלים הלימודים בעברית), שכן האח הקטן חייב, כידוע, לדבר בשפתו של האח הגדול.

והנה, כל אותם קשיים ומשוכות לא ריפו את ידיהם. הם נרשמו והתקבלו ללימודים גבוהים, ובמאמץ רב מצליחים לשלם את שכר לימוד. כעת, כשהם סטודנטים באוניברסיטת-כל-תלמידיה, הם חושבים לתומם שיוכלו לקיים אירועי תרבות בערבית! כן, כמו חבריהם היהודים, גם הם אוהבים מוזיקה טובה – גם בערבית. אינני טוען שאנחנו לא מתעניינים בפוליטיקה, אבל – תאמינו או לא – לפעמים, כמו חברינו היהודים, אנחנו אוהבים לנקות את הראש וסתם כך לשמוע מוזיקה טובה.

מכובדיי ראשי האוניברסיטאות, אנחנו מודים לכם מקרב לב על שאתם מתפנים מעבודתכם החשובה, כדי להפיק את אירועי התרבות שלנו במקומנו. אינני מטיל ספק במה שלמדה היועצת המשפטית של האוניברסיטה במחקריה הנמרצים בדפי הפייסבוק וביתר האתרים של כוכבי הזמר הפלסטיני. יש לה, מן הסתם, רשימות מסודרות – לא רק של זמרות וזמרים, אלא גם של מוסכים וחומוסיות מובחרות במגזר. אבל להבדיל ממנה, אנחנו בוחרים זמרים לפי המוזיקה שלהם ולא על סמך הצהרות שעליהן חתמו, או לא חתמו, לפני שנים רבות, כשהיינו בכיתה ז'.

מכובדיי, לא חראם על הזמן שלכם? האם לא מוטב שתקדישו אותו לפרסום שמה של האקדמיה המקומית כמעוז של ליברליזם? למה שלא תפקידו את התרבות שלנו בידי ראשי אגודת הסטודנטים. אני יכול להבטיחכם שהם בקיאים לא פחות מכם בחייהם ובדעותיהם של זמרים ערבים.

חלילה לכם מלחשוב שאינני מבין את אי-השקט שאני וחברי הסטודנטים הערבים עשויים לעורר בכם, בפרט עכשיו, עם כינונה של ממשלה חדשה, ממשלת "ימין על מלא". בעניין זה, אין לי אלא להפנות אתכם לחברי וחברות הסגל באוניברסיטה. מה שאנחנו יודעים על זכויות אדם, חופש הביטוי, וכיוצא בזה, למדנו מהם. טוב תעשו אם תקדישו זמן לעיון בתוכניות הלימוד שאישרתם בעצמכם.

אינני יוכל להבטיח שזה יספיק כדי להניח את דעתם של האדונים החדשים במשרד החינוך או האוצר, אבל לכל הפחות, תוכלו תמיד לטעון שניסיתם לשמור על האיזון הנכון בין קיצוניים משני הצדדים: בין שוחרי העליונות היהודית ובינינו, שוחרי המוזיקה הערבית.

ג'יווארה בדר הוא סטודנט באוניברסיטת בן גוריון, לשעבר מזכיר תא חד"ש באוניברסיטה