כשהמלחמה תיגמר, ישראל תיאלץ להודות שמיליוני פלסטינים חיים כאן

כל הפלסטינים בעזה מתוארים כ"בני מוות" ולכן אפשר לדבר בקלות על השטחה והרעבה. פלסטינים מנסים לחלץ ניצולים מהפצצה ישראלית ברפיח, 31 באוקטובר (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש 90)

חברות אנושיות ומשטרים דמוקרטיים נבחנים בעתות משבר. המבחן האמיתי לרמת הסובלנות והאנושיות בחברה מסוימת יתקיים ברגעים הקשים ולא בימים כסדרם. מאז הוקמה מדינת ישראל על חורבותיו של העם הפלסטיני בנכבה של שנת 1948, היא תמיד נכשלה בזמני המשבר. אך גם בימים כסדרם, החברה הישראלית נכשלה במבחן האנושיות והמוסר. אחרת, לא נוכל להבין את הכיבוש ארוך השנים, את משטר האפרטהייד, את המצור על עזה ואת הקונצנזוס הרחב בדבר עליונות יהודית בכל שטחי פלסטין המנדטורית.

>>חזית העורף: המלחמה באזרחים הפלסטינים מסלימה

הבורות בחברה היהודית בישראל כלפי ההיסטוריה של העם הפלסטיני היא איומה ונוראה. הציונות שיקרה לתומכיה והכחישה את קיומו של עם פלסטיני ואת זכויותיו הבסיסיות במולדתו. אחד המרכיבים המרכזיים והחשובים בשקר ­הציוני הוא המצאת המושג "ערביי ישראל". מושג זה הגדיר מחדש את הפלסטינים, המהווים כ-20% מאזרחי מדינת ישראל בתוך הקו הירוק, והוציא אותם כביכול משייכותם לשאר בני עמם הפלסטיני.

החשיבה הזו מובילה לאבסורד, שלפיו משפחות פרא, כחיל, דקה, סוכר ורבות אחרות נחשבות ביפו ל"ערביי ישראל", אבל בני משפחותיהם שגורשו לעזה בנכבה ב-1948 נחשבים כעם או כקבוצה שונה. אבל למרות מאמצי ההשכחה מצד הפרויקט הציוני, הפלסטינים מתעקשים על הזיכרון ומזכירים כל פעם מחדש לציונות את מה שהיא מנסה למחוק והוא שיש עם פלסטיני אחד, והוא חי בכל שטחי פלסטין המנדטורית.

לפני 7 באוקטובר 2023 מאות אלפי אזרחים יהודים בישראל צעדו למען "דמוקרטיה". הם טענו שממשלת בן גביר-נתניהו מסכנת אותה. שמענו אינספור נאומים על דמוקרטיה, על חוקה דמוקרטית. אבל אותם אנשים שהובילו את המאבק למען "דמוקרטיה", דמוקרטיה ליהודים, עלו על המטוסים מיד אחרי ה-7 באוקטובר ומפציצים בעזה. מובילי המאבק לדמוקרטיה  מובילים עכשיו שיח מורעל ולא אנושי בדבר "להשמיד את עזה", "לשטח את עזה", "תמונת הניצחון: עזה ללא תושבים", "הרעבה", "אין לתת מים וחשמל לעזה", "אסור להעביר תרופות", "להרוס", "למחוק", "להכניע" ועוד.

זכותו הלגיטימית של העם הפלסטיני למאבק נגד הכיבוש לא יכולה להצדיק פגיעה כלשהי באוכלוסייה אזרחית. בית בקיבוץ בארי אחרי מתקפת חמאס (צילום: אדי ישראל / פלאש 90)

מבחינת התקשורת והפוליטיקה בישראל, הזמן נשאר תקוע בשעות הבוקר של 7 באוקטובר. לא היה כלום לפני כן ולא נעשה כלום לאחר מכן. לפי התקשורת הזו, ביום בהיר אחד, במדינת עזה העצמאית והריבונית, המתחרה עם שווייץ ברמת החיים, קמה לה תנועה חדשה הקוראת לעצמה "חמאס". המוניטין של התנועה הזו, בישראל ובעולם, לא היה רע מספיק, ולכן הוחלט לקרוא לה "דאעש" ולייחס לה מניעים נאצים. כך יכולה ממשלת נתניהו, בן גביר וגנץ לחולל את כל הזוועות שהיא רוצה נגד חמאס וכל מי שאיתה בעזה.

ללא ספק, ב-7 לאוקטובר 2023 התבצעו מעשים ופשעים חמורים ביותר על ידי חמאס כנגד אוכלוסייה אזרחית בישראל. כל פגיעה בחיי חפים מפשע, בגופם, ברכושם ובנפשם איננה יכולה להיות מקובלת בשום חברה אנושית. זכותו הלגיטימית של העם הפלסטיני למאבק נגד הכיבוש, המצור ומשטר האפרטהייד לא יכולה להצדיק פגיעה כלשהי באוכלוסייה אזרחית.

במצב האנומלי וההזוי היום בישראל, אני מוצא את עצמי חייב להזכיר שהרוב המוחץ של הפלסטינים בעזה הם אוכלוסייה אזרחית. גם בעזה יש ילדים, נשים וקשישים. תהליך הדה-הומניזציה של חמאס ו-2.3 מיליון הפלסטינים החיים תחת שלטונה בעזה עבר בקלות. גלנט ונתניהו דיברו על "מפלצות אדם", והתקשורת המגויסת וההנהגה הצבאית והפוליטית יישרו קו עם אמירה לא אנושית זו.

בישראל אומרים שחמאס משתמש באזרחים בעזה כ"מגן אנושי". אבל כדי שהטיעון הזה יהיה אמיתי, ישראל צריכה קודם כל להתייחס לפלסטינים בעזה כבני אנוש. היא תצטרך לא להפגיז בניינים על יושביהם, לא להפציץ בלי שום אבחנה ובלי לקחת בחשבון את חיי הילדים, הנשים והקשישים החיים בעזה. ברגע שכל השיקולים הללו לא נעשים, ישראל לא יכולה להשתמש בשיח של "מגן אנושי". תהליך הדה-הומניזציה הפך את כל הפלסטינים ללא אנושיים, ולכן הם גם לא יכולים לשמש כמגן, כי כולם "בני מוות", לפי השיח בישראל.

אם הפלסטינים לא נחשבים אנושיים, איך הם יכולים לשמש "מגן אנושי"? הפצצה ישראלית בצפון רצועת עזה, 28 באוקטובר 2023 (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

משום שכל הפלסטינים בעזה מתוארים כ"בני מוות", אפשר לדבר בקלות בלתי נסבלת על השמדה, השטחה, הרעבה ועוד, שייעשו בדרך הכי "אנושית" ו"נאורה". ישראל, בעזרת המטוסים האמריקאיים המשוכללים וההרסניים בעולם, תפציץ את עזה ותושביה עד שתרגיש שנַקְמָה מספיק. כמה זה מספיק?! זה יהיה תלוי בסקרים של נתניהו. הפצצת אוכלוסייה אזרחית לא נתפסת כפשע מלחמה או מעשה לא אנושי, אלא כדרך "אנושית ונאורה", מקובלת על הציבור הישראלי, שבאמצעותה ניתן לזרוע הרס מבלי להיפגע.

באמנה הבינלאומית בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם, שאושררה גם בישראל בשנת 1950, השמדת עם מוגדרת כ"מעשה שכוונתו להשמיד, השמדה גמורה או חלקית, קבוצה לאומית, אתנית, גזעית או דתית, באשר היא קבוצה כזו". בהתאם לאמנה, מעשים שיכולים לעלות כדי השמדת עם כוללים הריגת אנשים הנמנים עם הקבוצה; רצח כקבוצה ולא כגמול על מעשים; גרימת נזק חמור בגוף או בנפש לאנשים הנמנים עם הקבוצה; העמדת הקבוצה בכוונת תחילה בתנאי חיים שיש בהם כדי להביא לידי השמדתם הגופנית, כולה או מקצתה. למען הסר ספק, גם בני העם הפלסטיני כלולים באמנה זו.

גם מלחמה זו, בדומה לקודמותיה הרבות, תיפסק בשלב כלשהו. ישראל תצטרך לחזור למציאות, הקשה מבחינתה, ולהכיר בעובדה שמיליוני פלסטינים חיים במולדתם. הם רבים, ונמצאים בכל חלקי הארץ. הדרך היחידה לצאת ממעגלי הנקמה והאלימות הוא רק באמצעות פתרון מדיני צודק לשאלה הפלסטינית.

פתרון זה יהיה חייב להתבסס על עקרונות הצדק והשוויון לשני העמים. הוא לא יוכל להתקיים במציאות של עליונות יהודית, כיבוש, מצור ושלטון אפרטהייד. בימים קשים אלו, שבהם התותחים רועמים והמוזות שותקות, נראה הזוי לדבר על עתיד של צדק, שלום ושוויון. אך אסור לנו להיכנע למציאות הקשה ולאובדן כל תקווה. תפקידם של המשכילים ומעצבי דעת הקהל, דווקא בעיתות של משבר, הוא לא לאבד את המצפן ולהמשיך לכוון לחברה אנושית טובה יותר.