האם ישראל זקוקה למבצע צבאי כדי להוציא את עצמה מהמשבר?

בעוד שלא נראה כי ארצות הברית שמה את המזרח התיכון בראש סדר העדיפויות שלה, היא נשארת מחויבת לחלוטין לכך שיהיה לה בשטח כוח צבאי מוכן היטב: הצבא הישראלי, חלק בלתי נפרד מהאינטרסים הגיאופוליטיים המרכזיים של וושינגטון באזור.

מנקודת מבט פרגמטית, כוח "מוכן" פירושו שיש לו יכולת ברורה, מוחשית ואמיתית לנהל ולשלוט במיומנות בסכסוך ולהשיג ניצחון עם נפגעים מעטים בעודו שומר על האינטרסים האמריקאיים, כולל הגנה על הכוחות האמריקאיים באזור, אם הדבר יידרש.

>> ברגע שישראל החלה לדכא גם "אזרחים לבנים", ארה"ב נזכרה לכעוס

אולם קיימות סיבות של ממש להטיל ספק אם המוכנות הזו אמנם קיימת. ישראל נקרעת במחלוקות פנימיות, המאופיינות בפערים הולכים ומעמיקים עד כדי סירוב נרחב לשרת בצבא המילואים, ובהחלשת הצבא וכל מערכת השלטון, לצד סכנות אפשריות לשלטון פשיסטי.

ההידרדרות הנוכחית במוכנותו של הצבא הישראלי פירושה חוסר יכולת לנקוט בפעולות צבאיות והיעדר מבט אסטרטגי קדימה, לצורך תכנון מלחמות או אפילו ליציאה למבצעים צבאיים מוגבלים.

אף שהדבר אינו נוגע ישירות ליכולתו של הצבא להתמודד בעימות מידי, עשויה להיות לו השפעה מכרעת. הוא עשוי לשבור את רוחה של האוכלוסייה ושל כוח האדם בצבא, ועשוי להביא להשלכות כבדות משקל. יש בישראל אנשים הרואים את המשבר הפוליטי הפנימי שלה כ"איום גדול יותר מאיראן".

הרגע הקשה והכאוטי העומד בפני הצבא הישראלי משתרע מעבר לדילמה טקטית. המשבר הפוליטי הוליד תחושה עמוקה של שבריריות חברתית ושל קשר פוליטי רעוע בין החברה למדינה.

מצב הדברים הוריד את המערכת השלטת מהפסים, פירק אותה מכל מראית עין של התנהגות נבונה והעלה ספקות לגבי יכולתה לנהל את ענייני המדינה באופן יעיל, במיוחד כאשר היא פועלת באופן לא מוסרי, ללא הסכמה עממית.

הפיצול בליבו של הצבא הישראלי מחריף בשל חוסר יכולתו של שר הביטחון לשמור על האינטרסים של הצבא בפני הממשלה. משום כך, הצבא נחשף למאבקים פוליטיים מתמשכים. הצבא נאלץ עכשיו לעמוד בפני הבחירה הקשה: האם להעדיף את הנאמנות שלו לעקרונות החוק על פני הנאמנות שלו לשליט. בסופו של דבר, מבוכה כזו מובילה להתפוררות מתרחבת.

לאור המציאות בשטח בישראל, המאבקים האלה מעמידים אתגרים הולכים וגדלים. אפילו אם אפשר למצוא הסכמה אמיתית וכוללת שתפתור את המאבק בין מפלגות הימין הקיצוני השולטות ובין הממסד הצבאי והמודיעיני, בשלב זה אין בכוחן של הצהרות פוליטיות או של הסכמה פוליטית להתמודד עם המשבר רחב ההיקף.

לפי התפיסות בתוך ישראל, מה שהמדינה זקוקה לו עכשיו הוא מבצע צבאי מוגבל, שיאפשר לצבא לזכות מחדש במראית עין של עוצמה, אפילו אם הצד השני יכריז על ניצחון במבצע כזה.
לשם דוגמה, הממשל הישראלי תחת ראש הממשלה דאז אהוד אולמרט האמין שבמלחמת לבנון ב-2006 הוא שיקם בהצלחה את כוח ההרתעה בגבול הצפוני, אולם הוא סירב להכיר בכך שאחרי המלחמה נוצר מאזן הרתעה הדדי עם חיזבאללה.

ראוי לבחון את הקשר בין ההפיכה המשטרית של הקואליציה השלטת הנוכחית – הפועלת להכשיל כל בחינה ביקורתית של הפעולות של הממשל הכי ימני בהיסטוריה של ישראל – ובין השאיפות הרחבות יותר של הממשלה, במיוחד לאור אופן חלוקת התיקים בממשלה.

אחת ההתפתחויות הדרמטיות והמשמעותיות היתה מינויו של שר האוצר בצלאל סמוטריץ' לשר במשרד הביטחון, שיועד לפקח על האישור, ההקמה וההרחבה של מאחזים ברחבי השטחים הפלסטיניים הכבושים, מתוך מטרה לעצב מחדש את הסטטוס המשפטי העתידי של הגדה המערבית הכבושה.

במקביל, לשר לביטחון לאומי איתמר בן גביר נמסרו סמכויות נרחבות לדכא את הפלסטינים. הוא מנהל מאבק בלתי נלאה נגד האוכלוסייה הפלסטינית, בעוד הממשלה דוהרת קדימה עם התוכניות שלה לייהד חלקים מהגדה המערבית הכבושה, מהנגב ומהגליל. סדר היום הזה עומד בליבו של שלטון הציונות הדתית בישראל.

לפיכך אין סיבה להיות מופתעים אם התקופה הקרובה תוביל לתוקפנות ישראלית בשתי חזיתות. הראשונה, נגד האוכלוסייה הפלסטינית, כולל הרחבת הסיפוח, מתוך מטרה עליונה לשנות את האופי הדמוגרפי של השטחים הכבושים. בחזית השנייה, ישראל תתאמץ לשקם את הנוכחות שלה לאורך הגבול הצפוני, מה שעשוי להוביל להסלמה רחבה יותר באזור.

הקואליציה השלטת מבקשת לבצר ולשמור על כוחה באמצעות שלילת יכולתן של המפלגות הערביות ושל כלל האוכלוסייה הערבית פלסטינית להשתתף בבחירות לכנסת. המטרה האחת והיחידה היא לנצל את הסמכויות שנמסרו לידי הממשלה על חשבון הפיקוח של בית המשפט העליון. בניגוד לתחומים אחרים בהם לא נתן סעד, בית המשפט ביטל בעבר החלטות של ועדת הבחירות המרכזית לפסול מפלגות ערביות.

החברה הישראלית, שחלקים רבים ממנה נמצאים במצב של ייאוש, גולשת לאווירה ציבורית של זעם, בשעה שלא מעטים שוקלים להגר ולנתק עצמם מהמדינה ומהציונות.

נותרה השאלה: האם ממשל ביידן יעריך מחדש את היחסים שלו עם ממשלת נתניהו ויגן על הפלסטינים והערבים מפני הסכנות ההולכות והמתגברות כתוצאה מההצבעה בכנסת ביום שני שעבר? השאלה הזו נראית על פניה כעניין ישראלי פנימי, אבל האג'נדה האמיתית מאחורי המהפך השלטוני היא לפגוע במאבק הפלסטיני לחירות.

אמיר מח'ול הוא פעיל וכותב בכיר בקרב האוכלוסייה הערבית פלסטינית בישראל. המאמר פורסם במקור באתר Middle East Eye. תרגום: מירון רפופורט