ישראל גירשה אותם לסודאן. פרויקט ישראלי מציל אותם מהתופת
מאז פרוץ הלחימה העקובה מדם בחרטום, פועל פרויקט Become להציל את ילדי הקהילה הדרום-סודאנית שגורשה מישראל ואת בני משפחותיהם. רמי גודוביץ, מנהל שותף בפרויקט, על המסע שלימד אותו כי כמו שיש את אלה שמוכנים להרוג ויהי מה, יש את אלה המתגייסים לסייע לזולת ללא היסוס
מהשיחות היומיומיות עם המשפחות למדנו כי הן נקלעו למצוקה, לרעב, שאין להם גישה למי שתייה, ושהם מפוחדים, חלקם פצועים. פליטים בעיירה רנק, דרום-סודאן (באדיבות ארגון Come True)
ב-15 באפריל התנפצו סופית התקוות כי תהליך הדמוקרטיזציה של סודאן והעברת השלטון להנהגה אזרחית יעלו יפה. זאת בעקבות לוחמה קשה שפרצה בבירה, כחלק מהמאבק על השלטון בין ראש הממשלה הזמנית, הגנרל אל בורהאן, העומד בראש הצבא, לבין סגנו, הגנרל מוחמד חמדאן (המכונה חמדטי), אשר שולט במיליציית ענק הידועה באכזריותה, "כוחות התמיכה המהירה" (ה-RSF). אל בורהאן בשלטון מאז אוקטובר 2021 לאחר שהצבא בפיקודו פירק את "מועצת הריבונות הזמנית של סודאן", שנוסדה ב-2019, בעקבות הדחתו של עומר אל באשיר, המועצה שתפקידה המיועד היה להוביל תהליך דמוקרטיזציה בסודאן והעברת השלטון לממשלה אזרחית.
העמותה הישראלית Become הוקמה ב-2009 במטרה לסייע ליתומים ולילדים בסיכון במדינות מתפתחות. ב-2012, בעקבות גירוש הקהילה הדרום-סודאנית מישראל, ולנוכח המצב ההומניטרי הקשה בדרום-סודאן, יזמנו, עו"ד לאה מילר פורשטט ואני, פרויקט שמטרתו החזרת ילדי המגורשים לספסל הלימודים. מנהלי Become הזמינו אותנו להצטרף לארגון ולהוביל את הפרויקט תחתיו.
זו היתה לידתו של Come True, אותו מנהלים לאה ואני כבר למעלה מעשור. הפרויקט תומך בחינוכם של יותר מ-250 ילדי קהילת המגורשים, הלומדים היום בפנימיות פרטיות ובאוניברסיטאות באוגנדה ובקניה. כשנה לאחר הקמת הפרויקט, הפכו הילדים ומשפחותיהם שוב לפליטים והתפזרו במדינות סמוכות, בעקבות מלחמת האזרחים הקשה שפרצה בדרום-סודאן, וגבתה עד היום את חייהם של כארבע מאות אלף איש, ביניהם למעלה ממאה מקהילת המגורשים מישראל. מאז משבר הקורונה, נאלצו משפחות רבות של תלמידי הפרויקט לעזוב את אוגנדה למדינות סמוכות, ובהן סודאן, בעקבות המצב הקשה שאליו הידרדרה המדינה ומדיניותה הנוקשה של הממשלה במהלך המשבר.
בין הפטיש לסדן
משעה שפרצה הלחימה בסודאן, החל פרויקט Come True, במבצע שמטרתו הראשונית היתה לסייע למשפחות ילדי הפרויקט, שנדדו לסודאן ונקלעו לסכנה בעקבות פרוץ הלחימה, לחזור לאוגנדה. בנוסף, פנינו גם למשפחות מהקהילה הסודאנית (להבדיל מבני הקהילה הדרום-סודאנית) שגורשו מישראל ולמדנו שגם הם מבקשים להימלט מאימת האלימות. המצב בחרטום הידרדר במהירות. לוחמי ה-RSF הקימו מחסומים במרבית הדרכים ובזזו את העוברים בהן, רוקנו חנויות מתכולתן, ולא בחלו גם בביזה של בתי חולים. כוחות הצבא, מנגד, החלו מפגיזים את השכונות שעליהן השתלטו אנשי ה-RSF באש כבדה מהאוויר, והאזרחים מצאו עצמם בין הפטיש לסדן.
בנוסף, הצדדים היריבים, כל אחד בתורו, שיחררו אלפי אסירים מבתי הסוהר, כולל אנשי השלטון הישן, הידוע לשמצה, של עומר אל באשיר, אנשי האחים המוסלמים, וכן עבריינים מן השורה – רוצחים, אנסים, וגנבים. הרחובות הפכו למלכודות מוות, החנויות התרוקנו ממזון, החשמל נותק לימים ארוכים ועימו התקשורת. השיחות היומיומיות עם המשפחות שאיתן עמדנו בקשר לימדו אותנו כי הן נקלעו למצוקה, לרעב, שאין להם גישה למי שתייה, ושהם מפוחדים, חלקם פצועים. אתגר נוסף בדרך לחילוץ המשפחות היה קריסת מערכת הבנקאות, שמשמעותה מחסום מול אפשרות אפקטיבית לפעול ולסייע. התגברנו על מכשול זה, ועל מכשולים רבים נוספים, באמצעות רשת מסועפת של אזרחים שהתגייסו לסייע לשכניהם, ושמחו לסייע לנו בהוצאת המבצע לפועל.
זו אינה הפעם הראשונה שבה התמודדנו עם אתגר מסוג זה. כשפרצה מלחמת האזרחים בדרום-סודאן, בדצמבר 2013, שהו ילדי פרויקט Come True עם הוריהם בג'ובה, בירת דרום-סודאן, לרגל חופשת חג המולד. הילדים, שרק חודשים ספורים לפני כן חיו בישראל ולמדו בבתי ספר לצד חבריהם הישראלים, ואשר דיברו בעיקר עברית, נתקפו בעתה ופנו אלינו לעזרה. תוך כעשרה ימים הצלחנו לחלץ ללא פגע 170 איש – הילדים ובני משפחותיהם – כמו גם משפחות נוספות שפנו אלינו לעזרה, מלב עיר שבה התרחש באותה שעה מרחץ דמים. שם למדנו את השיעורים הראשונים בניהול פעילות חילוץ ושינוע אזרחים.
מה שמאפשר לנו, צמד אזרחים ישראלים הפועלים בהתנדבות מלאה, לעשות את כל זה, הוא האופן שבו אנחנו מנהלים את הפרויקט, תוך העמדת הקהילה ואנשי צוות מקומיים בלב הפעילות ובמעגל קבלת ההחלטות. אנו לומדים שוב ושוב כי קשרים קהילתיים מאפשרים מידע מהימן בזמן אמת, זיהוי מסלול בטוח בין כל שתי נקודות במרחב, ושבכל מקום יימצאו אזרחים שיתגייסו לסייע, גם תוך נטילת סיכונים אישיים, כדי שמשפחות וילדים יגיעו בשלום ליעדם. בעיקר למדנו את הכלל שמעולם לא איכזב: כשמבקשים מאנשים עזרה, הם עוזרים. כך למדנו להכיר את הפרדוקס המתקיים במקומות רוויי אלימות, קיטוב ומוות: ממש כמו שיש את אלה שמוכנים להרוג ויהי מה, יש את אלה המתגייסים לסייע לזולת ללא היסוס.
כשמוציאים משאית לכיוון הגבול עם דרום-סודאן, הדוחק גובר ככל שמתקדמת הדרך בשל רבבות המבקשים להימלט אל מעבר לגבול. משאית חילוץ (באדיבות ארגון Come True)
מאמצי החילוץ האלה תמיד יקרים. קבלת שירותים באזור לחימה, על הסכנות הכרוכות בכך ומחירי המוצרים והשירותים המאמירים, יקרה מאוד. הוצאה של רכב חילוץ מלב חרטום לעיירה בטוחה עלולה לעלות כ-4,000 דולר. ועל אף המחירים האלה, עד היום לא קרה אפילו פעם שמישהו מעשרות האזרחים שהתגייסו לסייע לזולת, גם תוך סיכון חייהם, ביקש מאיתנו תמורה כלשהי עבור מאמציו.
בתוך פחות משבועיים, בעזרת רשת של אנשים הנמצאים בעצמם בלב התופת, ואשר סובלים, כמו כולם, ממחסור כבד במזון ובמים, הצלחנו לחלץ עד רגע זה יותר מ-300 איש מחרטום, ולתמוך בצרכיהם של אזרחים רבים הנצורים בה. מזה שלושה ימים אנו מנסים להוציא משאית נוספת, אולם היא שבה בכל פעם בשל חסימת צירים מרכזיים והתקפות על רכבים אזרחיים. אני מקווה שעד לפרסום דברים אלה, נצליח להוציא אותה לדרך, כשעליה 100 אזרחים נוספים שיחולצו מהתופת.
"לא אבחר להיות שוב פליט"
הרשו לי לספר לכם קצת על כמה מהדמויות ברשת התמיכה הזו. הראשון הוא ט', שחי עד לפני שנתיים כפליט בישראל, אך עזב לאחר שהתייאש ממימוש זכותו למעמד של פליט והעדיף לחזור לסכנה, אך לא לוותר על חירותו. בארץ, ט' הקדיש את זמנו ללימודים, לעבודה ולפעילות התנדבותית. יצרתי איתו קשר עם פרוץ המשבר ושאלתי אם הוא זקוק לעזרתנו כדי לעזוב את העיר. תשובתו: "לא נראה לי שאבחר להיות פליט שוב בשום מחיר, אני נשאר". מאז, הוא עוזר לכולם.
הוא וחבריו הקימו רשת תמיכה המספקת מזון ומוצרים בסיסיים לאזרחים נצורים. הוא מסייע לנו לארגן את משאיות החילוץ. בתוך כל ההרס והמוות, הוא לא מוצא רגע מנוח, מסתובב ברחובות בין השכונות ומספר לי על הזוועות שנגלות לעיניו, לפעמים ממש במהלך שיחתנו: "חכה רגע, אני לא יכול לדבר", כעבור דקה הוא חוזר אלי ומספר כי מתוך רכב שעצר בסמוך אליו יצאו שלושה אנשים, גררו מתוכו גופה מגואלת בדם, זרקו אותה לצד הדרך והמשיכו בנסיעה.
ישנה גם א', דוקטורנטית למדעים מדויקים, ששימשה כמורה בארגון סיוע במדינה סמוכה. לפני מספר שנים היא יצרה איתי קשר כיוון שנערה, פליטה מישראל, הסובלת מפוסט-טראומה קשה הפוגעת בתפקודה היומיומי, ביקשה ממנה לפנות אלי כדי שאשתף אותה ברקע שלה. לפני חודשים אחדים, א' שבה למשפחתה בחרטום. כבר בימים הראשונים של המבצע היא סייע לנו למפות את מיקומה של כל משפחה, לברר בזמן אמת מהן הדרכים הבטוחות למקום שממנו נוכל לאסוף אותם, שוב ושוב הטעינה להם את חבילות האינטרנט כדי שלא נאבד קשר לקראת החילוץ, ודאגה שלא יישארו ללא פת לחם.
ויש את נ' ואחיותיה. הן היו מהילדות האהובות בבית ספרן בתל אביב. משפחתן חתמה על הסכמה לעזוב את ישראל יום אחרי שאביהן הושפל על ידי פקידים בביקורו ברשות ההגירה לצורך הארכת האשרה, בעקבות כך שהעז, בחוצפתו, לבקש מהפקידים לתת כיסא לאישה אריתראית בהריון מתקדם ולאפשר לה להמתין בצל.
בשנה שעברה, נפטרה אחותה הגדולה של נ' ממחלה שאילו היתה בישראל, היתה זוכה לטיפול פשוט. גם נ' ומשפחתה לא תכננו לברוח מחרטום. במקום זאת, לאחר פרוץ הקרבות, נ' הלכה יום יום לבית החולים הסמוך לביתה והכינה תה לצוות ולמטופלים "כי אין להם כלום". כששבה ביום הראשון כתבה לי: "הילדים, אני לא יכולה, הילדים", ותיארה את הפציעות שראתה. עודדתי אותה לא לצאת שוב. כל החנויות באזור מגוריה נבזזו, והסכנה, בפרט לבחורה המסתובבת לבדה ברחובות, גדולה.
שוב ושוב דחקתי במשפחה להצטרף לאחת הקבוצות שאותן אנו מחלצים מהעיר. "נמאס לנו לברוח", אמרו. היא המשיכה לבקר בבית החולים יום אחר יום, ובכל יום התיאורים הפכו לקשים יותר. בשבוע שעבר נרצחה דודתה, המתגוררת בשכונה סמוכה, במהלך שוד, לאחר שחמושים פרצו לביתה. למחרת סייענו למשפחה לעזוב את חרטום. לאחר מסע של יותר מ-1,000 ק"מ הם הגיעו למקום בטוח. גם את שני חתוליה היא לא השאירה מאחור.
משאית חילוץ של פרויקט Come True
ה"פריבילגיה" להיות פליט
מעגלי הסיוע אינם מסתיימים בחרטום. כשאנו מוציאים משאית לכיוון הגבול עם דרום-סודאן, הדוחק גובר ככל שמתקדמת הדרך בשל רבבות המבקשים להימלט אל מעבר לגבול. כולם ממתינים לטיסות החילוץ לג'ובה, שאותן הבטיחה ממשלת דרום-סודאן. ללא סיוע בינלאומי, המדינה מתקשה לספק טיסות בקצב שיספיק להקל על האסון ההומניטרי שהתפתח באזור: מחסור חמור במזון ובמים ראויים לשתייה, שמש קופחת וזיהום אוויר כבד בשל קידוחי הנפט באזור. בנוסף, יתושי המלריה תוקפים בלילות והתחלואה מגיעה לממדים קשים, ללא מענה בריאותי בסיסי.
שם, באזור הגבול, נפגשו שני בחורים צעירים שחילצנו מחרטום, בחורים שחיו פעם בישראל אך לא הכירו זה את זה עד לפני שבוע. האחד, בוגר פרויקט Come True, והשני, צעיר סודני שגורש מישראל בגיל 14. שני הבחורים לקחו על עצמם לסייע לבני הקהילה שחילצנו ובנוסף, לסייע לכל הזקוקים לעזרה, נשים עם תינוקות, קשישים וחולים.
כשאני עוקב אחר הצעירים מקהילת המגורשים וההתגייסות שלהם למען הזולת, אני נוכח בערך שיש לפרויקט Come True, המעניק לצעירים מקהילת המגורשים את המרחב להמשיך ולראות בעצמם בני אדם בעלי משקל, גם ברגעים שהמציאות מאיימת לגזול מהם אפילו את זכויות האדם הבסיסיות ביותר. גם ברגעים אלה הם מתגייסים לסייע לאחרים לזכות ב"פריבילגיה" המפוקפקת, להפוך לחלק מהמון האדם שהעולם השבע רואה בו בליל אנשים בלי שם, בלי פנים, ועושה הכל כדי לסגור את שעריו בפניהם; כלומר, הפריבילגיה להפוך לפליטים.
בשעה שאני כותב שורות אלה, כבר הגיעו שתי המשפחות הראשונות אותן חילצנו לג'ובה. בימים הקרובים הילדים יעשו דרכם חזרה לאוגנדה ויפגשו שוב את חבריהם, עימם הם לומדים במסגרת פרויקטCome True. אני מקווה שכל תלמידינו ומשפחותיהם ימצאו את דרכם גם הם בקרוב חזרה. הדרך עוד ארוכה. אולם גם כשיחזרו בשלום, אנו נמשיך לנצל את רשת התמיכה והחילוץ שפרשנו כדי לסייע לאחרים.
ברשימת הפונים שערכנו, של אלה המבקשים סיוע בחילוץ מהעיר, רשומים כרגע יותר מ-300 איש. אנחנו לא מבטיחים שזהו סוף פסוק, כי בעקבות ההצלחה של פעולותינו פונים אלינו מדי יום עוד ועוד אנשים. חרטום הפכה למלכודת מוות, וככל שחולפים הימים, האלימות מתפשטת לחלקים נוספים בסודאן. קרה המקרה ויש בידינו אפשרות לסייע לפחות למעטים מהסובלים, ונמשיך לעשות זאת. זו גם ההזדמנות להזכיר כי כל פעילויותינו, מקטנה ועד גדולה, מתאפשרות בזכות נדיבותם של התומכים הרבים שלנו ובזכות האמון שהם נותנים בנו.
תוך כדי הטרגדיה הזו, שאליה נקלענו, הפרויקט שלנו ממשיך גם את פעילותו השגרתית – תמיכה בלימודיהם של יותר מ-250 ילדים, בני נוער וצעירים, שהימים הנוראים הללו מזכירים לנו את הערך של מה שאנחנו מצליחים להעניק להם. אך מעט הטוב הזה מרגיש לעיתים כלא יותר מכיסוי דק על מציאות המאיימת להטביע.
ילדה אחת, בת 7, התקבלה לפרויקט בתחילת השנה, מה שהיה אמור לאפשר לה להתאחד שוב עם אחיותיה הגדולות, הלומדות גם הן במסגרת פרויקט Come True. היא חלתה, ולכן הגעתה התעכבה. בשבוע שעבר נפטרה, לאחר שלא זכתה לטיפול רפואי שהיתה זקוקה לו. לפני ימים ספורים, עם תום השליש בבית הספר ותחילת החופשה, ביקשה האם שנשלח את בנותיה למחנה הפליטים שבו היא מתגוררת, בגבול בין אוגנדה לדרום-סודאן, כדי שהיא תבשר להן על פטירת אחותן. בימים הקרובים הן ישובו, והצוות שלנו יהיה שם כדי לקבל את פניהן.
אני מודה שמסעות החילוץ הללו, התכנון, הפחד וההתרגשות מרגעי ההצלחה נותנים לי כוחות רבים. אבל אין בכוחות אלה די בשביל להכין אותי לשיחה שבוודאי אקיים בעוד ימים ספורים, עם ילדות שאחותן נפטרה, פשוט כי אין צדק בעולם, כי אם נולדת במקום הלא נכון, תמותי משטות.
ד"ר רמי גודוביץ מנהל את פרויקט Come True, בשיתוף עם עו"ד לאה מילר פורשטט ומנהל הארגון באוגנדה, מר ג׳יקוב ברי. ניתן לתמוך בפרויקט כאן
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
