יריב לוין חשף מה עמד מאחורי ביטול הסבירות

אחת הטענות המרכזיות שבשמה מצדיקים אדריכלי ההפיכה המשפטית, ובראשם שר המשפטים יריב לוין, את ביטול עילת הסבירות, היא הצורך הדמוקרטי ליטול את הכוח מידי כמה שופטים, שאינם נבחרי ציבור, ולהשיבו לאלה שהציבור נתן בהם אמון. אבל הנאום של לוין עצמו מעל דוכן הכנסת ביום שני, לפני ההצבעה על התיקון לחוק, מספר סיפור שונה לגמרי – סיפור שסובב כל כולו סביב הרצון לבצר את שליטתה של ישראל בפלסטינים, ולחסל כל התנגדות לה.

בערך באמצע הנאום שבו הסביר את ההיגיון מאחורי התיקון לחוק, לוין הציג בפני עמיתיו חברי הכנסת חמש דוגמאות, שבהן בית המשפט השתמש בעילת הסבירות כדי להתערב בהחלטות ממשלה, ושאל: "בידי השופטים האלה אתם רוצים לתת את ההכרעה מה סביר ומה נכון לעשות, במקום הכרעת העם?" אלא שבמקום להרחיב את התפיסה הדמוקרטית, כפי שהתיימר, כל אחת מהדוגמאות שהציג עסקה בפלסטינים או בפעילים ישראלים מתנגדי כיבוש. בכך חשף לוין בבהירות את המוטיבציה האמיתית מאחורי האג'נדה הממשלתית.

שתיים מהדוגמאות שלוין הציג עסקו בביטול החלטות למנוע כניסה של פלסטינים לישראל: האחת במקרה של המשפחות השכולות הפלסטיניות, ששר הביטחון אסר עליהן להיכנס לישראל כדי להשתתף בטקס הזיכרון המשותף ב-2018. השנייה עסקה במקרה של הסטודנטית הפלסטינית-אמריקאית, לארה אלקאסם, שמשרד הפנים מנע את כניסתה לישראל באותה השנה בטענה שהיא תומכת בתנועת החרם. הדוגמה השלישית נגעה לפסילת החלטה של הצבא במהלך האינתיפאדה השנייה, לגרש שלושה פלסטינים מהגדה לעזה, אחרי שקרוב משפחה שלהם ביצע פיגוע נגד ישראלים.

שתי הדוגמאות האחרות שהציג לוין עסקו בישראלים שהממשלה ביקשה להעניש על פעילותם נגד הכיבוש. הראשונה היתה החלטת בית המשפט העליון לסכל את ניסיונו של שר החינוך ב-2021, יואב גלנט, למנוע את פרס ישראל מפרופ' עודד גולדרייך, בטענה שתמך כביכול בחרם אקדמי על ישראל. הדוגמה האחרונה עסקה בנוירולוגית, פרופסור יעל אמיתי, שמינויה למועצת הנגידים של גרמניה-ישראל למחקר ופיתוח מדעי ב-2019 נחסם תחילה על ידי הממשלה, כיוון שחתמה על עצומת תמיכה בחיילים שסירבו לשרת בשטחים. בג"ץ הפך את ההחלטה.

שמאלנים קיצונים ומיעוט פוסט-ציוני

זאת לא הפעם הראשונה שלוין חושף בגלוי את המוטיבציות שלו להפיכה המשפטית. כפי שכתב כאן מיכאל שפר עומר-מן לפני כמה חודשים, האובססיה הפוליטית של לוין בעשור האחרון היתה סיפוח השטחים הכבושים – והוא מעולם לא הסתיר את אמונתו בצורך להחליש את כוחה של מערכת המשפט כדי לממש את המטרה.

"אנחנו לא יכולים לקבל את המצב הנוכחי שבו מערכת המשפט נשלטת על ידי שמאלנים קיצונים, מיעוט פוסט-ציוני שבוחר את עצמו מאחורי דלתות סגורות, ומכתיב לנו את ערכיו – לא רק בנושא הסיפוח אלא גם בנושאים אחרים", אמר לוין בכנס של תנועת הריבונות ב-2014. "שינוי במערכת המשפט הוא הכרחי כי הוא יאפשר לנו, ויקל עלינו מאוד, לנקוט בצעדים ממשיים בשטח לחיזוק תהליך החלת הריבונות [בגדה המערבית]".

לוין מוביל עכשיו את המתקפה שנועדה להשיג את מה שסימן – וביטול עילת הסבירות הוא רק ההתחלה. לפני חודשיים, למשל, לוין הסביר לחברי הממשלה כי יש צורך בשופטים בבית המשפט העליון "שיבינו" מדוע אזרחים ישראלים יהודים לא מוכנים לחיות לצד ערבים. שלא במפתיע, סעיף אחר בהפיכה המשטרית מבקש לתת לממשלה את הסמכות המכריעה בבחירת שופטים.

>> מודל מדינת האזרחים יכול לאחד בין המפגינים לערבים

כמובן שהיו שיקולים נוספים מאחורי בחירת הדוגמאות ששטח לוין מעל במת הכנסת. הצגת בית המשפט העליון כמגינם של פלסטינים – קרי "טרוריסטים" או "בוגדים" – היא אמצעי להביך את המפגינים נגד הממשלה ואת האופוזיציה, המבקשים להגן על מערכת המשפט.

ועם זאת, הן האופוזיציה והן השדרה המרכזית של המחאה משחקים לידי הממשלה. במשך שבעה חודשים, תנועת המחאה מפגינה אי ציות אזרחי עיקש, נחוש ומתואם נגד ההפיכה המשפטית, תוך הסלמת דרכי הפעולה. אבל בדחיקתם לשוליים של הקולות בתוך המחאה שהזהירו מפני המטרה הסופית של ההפיכה, ובסירוב להכיר בכוונות הסיפוח שמאחוריה, המחאה מחמיצה את הדבר האמיתי שהימין הקיצוני מבקש להשיג, ואת הסיבה ללחץ המסיבי מצד הממשלה לקדם את האג'נדה שלה.

כל עוד הם מסרבים להתעמת עם המוטיבציות האלה בצורה ישירה, מתנגדי הממשלה בכנסת וברחובות יתקשו להתמודד עם המהלכים הבאים של ההפיכה המשפטית. וכשיתעוררו, סביר מאוד להניח שיגלו כי יריב לוין כבר הגשים את החלום שלו.

בן רייף עורך וכותב במגזין 972, שם התפרסם המאמר לראשונה. תרגום מאנגלית: אורלי נוי