newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

ישראל רוצה דגל לבן ומקבלת דגלי פלסטין, וזה מטריף אותה

לעתים מתעורר הרושם שמבחינת ישראל, פיסת בד מאיימת על עצם קיומה. אך המתקפה אחוזת הטירוף הזאת אינה סימן של כוח וריבונות, אלא של חולשת פרויקט קולוניאלי, שלמרות עוצמת הדיכוי שהוא מפעיל, לא מצליח להכחיד את זהותו של העם הילידי

מאת:
אפשר לתבוע את שינוי סמלי מדינת ישראל בשם האזרחות. סטודנטים פלסטינים מול מפגינים יהודים ביום הנכבה באוניברסיטת תל אביב (צילום: אקטיבסטילס)

אובססיה חולנית עם הדגל הפלסטיני. סטודנטים פלסטינים מול מפגינים יהודים ביום הנכבה באוניברסיטת תל אביב (צילום: אקטיבסטילס)

אחד הרגעים המופרכים ביותר הזכורים לי מתוך שנים רבות של הפגנות בשכונת שייח' ג'ראח במזרח ירושלים, היה מרדף משונה שניהלו ארבעה או חמישה שוטרים, חמושים מכף רגל ועד ראש, אחרי ילד תושב השכונה שהחזיק בידו דגלון פלסטיני, שלא עלה בגודלו על גודל של דף מחברת. אחד השוטרים, אני זוכרת היטב, טיפס בנחישות אחרי הילדון על עמוד חשמל, לקול צחוקם הרם של הנוכחים.

בעודי מתבוננת במחזה המשונה הזה, שאלתי את עצמי מה מניע שוטרים להתבזות במין מרדף עוועים שכזה, אחרי ילד ששם אותם ללעג לעיניי כל, ועוד אחרי שבית המשפט כבר הבהיר שאין כל איסור חוקי להניף את הדגל הפלסטיני. מה יש בדגל הזה שמוציא אותם ככה מדעתם?

השאלה הזו מהדהדת ביתר שאת בתקופה האחרונה, כאשר עוצמת התגובות נגד כל הופעה של הדגל הפלסטיני מעוררת את הרושם שפיסת הבד הזו, על ארבעת צבעיה, מאיימת על עצם קיומה של מדינת ישראל.

הטירוף הזה הגיע לאחד מרגעי השפל בלווייתה של העיתונאית שירין אבו עאקלה, כאשר השוטרים התנפלו על מסע הלוויה כדי לתלוש בגסות את דגלי פלסטין מידי האבלים – ומארון הקבורה עצמו. הם כמובן ידעו היטב שכל העולם נושא עיניים להלוויה הזו, ועדיין זה לא מנע בעדם להתבזות כך. הטירוף, עשה רושם, האפיל על השכל הישר.

שוטרים תוקפים את המשתתפים בהלווית העיתונאית שירין אבו עאקל, 13 במאי 2022 (צילום: אורן זיו)

רגע שפל. שוטרים תוקפים את המשתתפים בהלווית העיתונאית שירין אבו עאקל, 13 במאי 2022 (צילום: אורן זיו)

האובססיה החולנית הזו עם הדגל הפלסטיני לא מוגבלת לתחומיה של ירושלים המזרחית, שם ישראל מגלה רגישות מיוחדת לסממנים לאומיים פלסטיניים. הנפתו מצליחה לעורר שדים חולים מרבצם גם בתוך גבולות 1948.

סטודנטים פלסטינים שציינו את יום הנכבה בקמפוסים, כמדי שנה, וכמדי שנה גם הניפו את הדגל הפלסטיני, היו נתונים למתקפות אלימות – מילוליות ואף פיזיות – מצד פעילי ימין והמשטרה. ולא רק מצד אלה; בעקבות טקס יום הנכבה באוניברסיטת בן גוריון, ראש עיריית באר שבע, רוביק דנילוביץ', כתב להנהלת האוניברסיטה כי הוא חש "זעזוע ובושה" על רקע "דגלי פלסטין המונפים בגאווה".

הגדיל לעשות ח"כ ישראל כ"ץ, שאיים מפורשות על הסטודנטים הפלסטינים בפשע מלחמה מובהק, כשהזהיר אותם מפני "נכבה שנייה".

את כל אלה אפשר עוד לפרש דרך הרציונל הציוני החרד מפני כל ערעור על ריבונותה של מדינת ישראל בתוך גבולותיה, ובכללם – ואולי אף במיוחד – בירושלים המזרחית. אבל קשה להסביר איך אותו טירוף מפעיל את כוחותינו גם בשטחים הכבושים, שבהם ישראל, לפחות באופן רשמי, לא טוענת לריבונות. כאשר מתנחלים תולשים דגלי פלסטין ביישוב פלסטיני בגדה המערבית, אין לזה דבר וחצי דבר עם ערעור על הגבולות הריבוניים שלה.

מלחמה זהותית-תרבותית

כיצד, אם כן, אפשר להבין את הטירוף הזה? מה מסביר את התגובה הישראלית האלימה כל כך למראה הדגל הזה, כאשר הוא מוחזק בידיו של ילד פלסטיני בשייח' ג'ראח, נישא בידי אבלים במסע לוויה, מונף על ידי סטודנטים ביום הנכבה, או תלוי על עמוד בחווארה שבגדה המערבית?

שני הסברים עולים על הדעת, ושניהם קשורים לדנ"א העמוק ביותר של מערכת ההפעלה הציונית.

הראשון קשור למנגנוני השליטה שהציונות מוצאת כהכרחיים לעצם קיומה. מראשיתה, הציונות לא שאפה להתקיים בשוויון לצד האוכלוסייה הילידית הפלסטינית, אלא להביס אותה – חומרית, תרבותית וזהותית – ולרשת את מקומה.

השלב הראשון היה שלב הדיכוי הפיזי: גירוש המוני, מעשי הרג וטבח, נישול, הפקעת אדמות מסיבית, הגבלת מרחבי המחייה הפלסטיניים ודחיקתם לגטאות, ואפליה בוטה נגדם בחלוקת המשאבים הציבוריים.

אחרי שריסקה את הפלסטינים במישור החומרי, ישראל הזוללת והמפוטמת המשיכה את המלחמה במישור התרבותי-זהותי, בעיקר על ידי חקיקה ושליטה באמצעות שוט התקציבים.

כך, מלחמת התרבות שהובילה מירי רגב הביאה לסגירתו של התיאטרון הפלסטיני הגדול ביותר בישראל, תיאטרון אל-מידאן בחיפה, וגם התיאטרון הלאומי הפלסטיני, אל-חכוואתי שבירושלים המזרחית, הוכרע אל ברכיו.

חוק ה"נאמנות בתרבות" של רגב אמנם לא עבר, בסופו של דבר, אבל שורה ארוכה של חוקים אחרים ששמו להם למטרה באופן ברור ובוטה את ריסוק זהותם הלאומית של האזרחים הפלסטינים בישראל, כמו חוק הלאום וחוק הנכבה, עברו בקול תרועה. מלחמת התרבות הזו בדיוק היא שאימללה את המשוררת דארין טאטור בשנים של רדיפה, משפטים ואף כליאה.

החוקים הללו והסנקציות התקציביות הברוטליות, ללא ספק פגעו פגיעה קשה בחיי האזרחים הערבים, אבל דבר אחד הם לא הצליחו לעשות: הם לא הצליחו להכחיד מקרבם את הזהות הלאומית שלהם, ואת הדבר הזה הציונות לא מסוגלת לעכל.

יכול להיות שדווקא עוצמתה חסרת הגבולות כמעט היא זו שמונעת ממנה לקבל את העובדה הזו: שעל אף השוטים הצבאיים, החקיקתיים והמנהליים שהיא מצליפה בהם, הפלסטינים נותרים נאמנים לזהותם. את התודעה הלאומית העמוקה, השורשית והעיקשת הזו, שמגולמת בפיסת בד שעליה ארבעה צבעים, ישראל לא הצליחה להשמיד. ובדיוק משום כך הדגל הפלסטיני מוציא אותה מדעתה.

באין סכנה אמיתית, הסמל הפך בעצמו לאויב

ההסבר השני קשור למרכיב אחר בדנ"א הישראלי-הציוני, והוא הצורך הנואש לתחזק אויב, כדי להזין את עמדת הקורבנות הנצחית שבשמה נוהגת ישראל לעולל את הנפשעים שבמעשיה.

אלא שאיום אמיתי כזה לא קיים אף באופקיה הרחוקים ביותר: היחסים עם מדינות ערב מתחממים; "האיום האיראני" הולך ומאבד אפקטיביות ככל שהמערב, בעידן פוסט-טראמפ, מעדיף את דרך ההידברות עם הרפובליקה האיראנית על פני צחצוח חרבות; וההתנגדות הפלסטינית רחוקה מימי הזוהר שלה.

ההפגנות העממיות הגדולות בגדה דוכאו ביד קשה, כמו גם מפלגות השמאל הפלסטיניות הנרדפות הן על ידי ישראל והן על ידי הרשות. החמאס רחוק מלהוות איום אמיתי, והרשות הפלסטינית בכלל פועלת כקבלן משנה של הכיבוש.

מצעד הדגלים בשער שכם במזרח ירושלים, 15 ביוני 2021 (צילום: אורן זיו)

סימן של חולשה. מצעד הדגלים בשער שכם במזרח ירושלים, 15 ביוני 2021 (צילום: אורן זיו)

במציאות כזו, לא מפתיע שהאויב שישראל מכריזה עליו מלחמת חורמה הוא, יותר מכל, בעל ערך סמלי. באין סכנה אמיתית שמאיימת על קיומנו, הדגל, קרי הסמל, הופך בעצמו לאויב.

יש משהו מעניין באופן שבו ככל שישראל מעצימה את מלחמת החורמה שלה נגד הדגל הפלסטיני, היא מרגישה צורך להניף את הדגל שלה עצמה באופן הפגנתי יותר. במובן העמוק, אלה שני פניה של אותו דבר עצמו, והוא תחושת חוסר הביטחון המערערת מתחת למעטה הברוטלי של כוח ושל עוצמה.

מצעד הדגלים הנתעב בליבו של הרובע המוסלמי בעיר העתיקה אינו סימן של עוצמה, אלא של חולשתה של מדינה שיודעת שהנוכחות שלה שם אינה טבעית, ועל כן היא נאלצת לצרוח אותה בקול. בדיוק כשם שהמתקפה אחוזת הטירוף שלה נגד הדגל הפלסטיני אינה סימן של כוח וריבונות, אלא של חולשתו של פרויקט קולוניאלי, שגם אחרי למעלה משבעה עשורים של דיכוי, נישול והרג, לא הצליח להכחיד את זהותו של העם הילידי על אדמתו.

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
אריאל שרון בחווה שלו בנגב, ב-1997 (צילום: גדעון מרקוביץ / פלאש90)

אריאל שרון בחווה שלו בנגב, ב-1997 (צילום: גדעון מרקוביץ / פלאש90)

"שטחי האש נתפסו למטרה אחת: רזרבת קרקעות להתיישבות"

חשיפת "שיחה מקומית": כבר בישיבה ב-1979 הסביר אריאל שרון כי הכריז על כל שטחי האש בגדה המערבית כדי לאפשר את העברת האדמות למתנחלים. לפי מסמכים נוספים שאותרו בארכיון המדינה, שטח האש בדרום הר חברון, שמשמש כעת תירוץ לגירוש של כ-1,000 איש מביתם, נועד גם להפריד בין הבדואים אזרחי ישראל לפלסטינים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf