ז'בוטינסקי והטעויות. 100 שנה לקיר הברזל

לפני מאה שנים בדיוק, ב-4 בנובמבר 1923, התפרסם מאמרו של זאב ז'בוטינסקי "על קיר הברזל". ביחד עם מאמר ההמשך, "המוסר של קיר הברזל", מדובר באבן דרך בהתפתחות תורת הביטחון הציונית  והישראלית.

>>יחד עם הגדר, קרסה גם הקונספציה של נתניהו

בשני מאמרים אלו מצהיר ז'בוטינסקי שהדרך היחידה של הציונות להגשים את עצמה בפלשתינה היא נגד רצון הערבים, משום שאף קהילה אנושית אינה יכולה להשלים עם מאמץ של זרים להשתלט על מרחב חייה. לכן, אסור לציונים לנסות למצוא פשרה עם הערבים: הם מוכרחים להקשיח את לבם ולהקים קיר של ברזל שכל התנגדות ערבית תתרסק מולו. רק כעבור זמן, יתייאשו הערבים מתקוותם להשיב את הגלגל לאחור. רק אז יסכימו הערבים להיות נתינים (ולדעת ז'בוטינסקי, נתינים מאושרים) של המדינה היהודית.

במבט לאחור של מאה שנים, אפשר למצוא שתי טעויות בחשיבה של ז'בוטינסקי, שריאליזם ופנטזיה היו מעורבות בה. בדמיונו של ז'בוטינסקי, תפקיד הציונים בסכסוך יהיה להביט על ה"ברברים" מסתערים, לשווא, על החומה הגדולה שיקימו הציונים. אבל כבר בשנות השלושים, הציונות הבינה שהיא לא תוכל להשתלט על הארץ באמצעים פסיביים בלבד. המתיישבים הציונים החלו אז לעסוק גם ב"הגנה אקטיבית" מול הערבים, לצאת מיישוביהם בלילות ולתקוף ערבים בבתיהם, כדי להפחידם או כדי לגרשם.

ב-1948 כבשו היהודים את רובה של ארץ ישראל/פלסטין וכלאו מאות אלפי פלסטינים במשטר צבאי מתמשך עד 1966. ב-1967 כבשו את רצועת עזה ובגדה המערבית והשתלטו על הארץ כולה. "קיר הברזל" האמיתי, אם כן, לא היה סתם חומה תמימה, אלא שלטון של רודנות ואלימות. הוא עשוי גדרות תיל, קברי אחים, תאי כלא, מרתפי עינויים, זמזומי רחפנים וגשמי פצצות.

טעותו השנייה של ז'בוטינסקי חמורה עוד יותר, והיא נוגעת לזמניות שהוא ייחס לסכסוך היהודי-ערבי. לפי ז'בוטינסקי, "קיר הברזל" היה אמור להיות אמצעי זמני בלבד, עד שתוקם מדינה יהודית חזקה והערבים יתייאשו. אולם מאה שנים חלפו, היהודים כבר כבשו את כל הארץ מהנהר ועד הים, בנו מעצמה אזורית, כרתו ברית עם ארצות הברית, המעצמה החזקה בעולם, ואין מי שלא הבין שהם כאן כדי להישאר. ובכל זאת, ההתנגדות הפלסטינית עודנה חיה ובועטת. איך זה יכול להיות?

הטעות של ז'בוטינסקי נעוצה באי-הבנה של מהות הסכסוך. ז'בוטינסקי אמנם זיהה נכונה שהסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא סכסוך קולוניאלי: התנגדותם של הערבים לציונות אינה נובעת מרוע ליבם, אלא היא תגובה אנושית בלתי נמנעת של ילידים להופעתם של מתיישבים זרים על אדמתם. ז'בוטינסקי אפילו השווה אותה למלחמתם של העמים הילידים במתיישבים האנגלים באמריקה.

ז'בוטינסקי טען שהסכסוך הקולוניאלי איננו נעוץ בסתירה ממשית בין אינטרסים חומריים, אלא שמדובר בעיקר בעניין רגשי. לפי ז'בוטינסקי, ההתיישבות האנגלית בצפון אמריקה, למשל, מעולם לא איימה על האינטרסים החומריים של אף אחד מהצדדים, כי היה שם די והותר מקום למקומיים ולאנגלים גם יחד.

ה"אינדיאנים" נלחמו באנגלים, טען ז'בוטינסקי, משום שכל בני האדם ניחנים ברגש אהבה אינסטינקטיבי לארץ מולדתם, והם מסרבים לחלוק אותה עם זרים, כל עוד הם מאמינים שיוכלו למנוע זאת. רק  כשמפעל ההתיישבות הזר מכה שורשים עמוקים בארץ, האוכלוסייה המקומית עשויה למחול על כבודה ולחפש הסדר פוליטי עם המתיישבים.

אבל אין שום הוכחה שמהותו של סכסוך קולוניאלי היא רגשית בלבד. הקולוניאליזם בצפון אמריקה, כמו המפעל הציוני בארץ זו, פירושם, לפני הכל, העברה שיטתית של משאבים מידי האוכלוסייה המקומית לידי מתיישבים. הקולוניאליזם, אם כן, עושה הרבה יותר מאשר לפגוע ברגשותיהם של הילידים. בראש ובראשונה, הוא מאיים על גישתם למשאבים חיוניים, ובעיקר לאדמה.

ב-140 השנים האחרונות, מתקיים בישראל/פלסטין תהליך ארוך של "גאולת אדמות". תהליך זה מעולם פסק, גם לא בימי אוסלו, והפלסטינים, כתוצאה, נדחקים בתוך "שמורות" או אף עוזבים את הארץ. כמו האינדיאנים לפניהם, הם מתנגדים לכך, בין השאר באלימות. מכות אכזריות עלולות אמנם לשתקם זמנית, אך לא יתכן שהם יתייאשו סופית, כי שום אגרוף של ברזל לא ימחק את המשאלה לחיות חיי אדם נורמליים.

כל עוד פלסטינים אינם מסוגלים לחיות בארץ זו בשגשוג וביטחון, הם ישתדלו שגם היהודים לא יזכו בכך. וכל עוד היהודים לא יתנערו מתפקידם הקולוניאלי, לא יהיה קץ לסכסוך הדמים בארץ זו.

דן בן-ישי הוא סטודנט לתואר שני בהיסטוריה באוניברסיטת תל-אביב, מתמקד באנטישמיות מודרנית ובסכסוך הישראלי-פלסטיני