newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

ועידת הארץ לשלום: נושאים אקטואליים, טיפול ארכאי ומנותק

בפאנל על ירושלים דיברו על איזו עיר רומנטית בלב סכסוך דתי, והתעלמו לגמרי מהמציאות היום-יומית בה. בפאנל על מדינה דו לאומית לא היה אף תומך במדינה דו לאומית. ועידת הארץ זיהתה את מה שחשוב, אבל לא את מה שחשוב להגיד עליו

מאת:

אל ועידת השלום של עיתון הארץ, שנערכה אתמול (חמישי) במלון דיוויד אינטרקונטיננטל המפואר, הגעתי באיחור קל: תחבורת הבוקר הכבדה מירושלים לתל אביב אלצה אותי לוותר על דברי הפתיחה החגיגיים, כמו גם על נאומו של נשיא המדינה והראיון של ארי שביט עם טוני בלייר, ואפילו על דבריו של השר זאב אלקין.

כפי שקורה על-פי רוב בכנסים המציעים מגוון רחב של נושאים ודוברים (תלוי, כמובן, בהגדרת המילה "מגוון": למרות שנשבעתי לעצמי מראש שלא לעשות זאת, בכל זאת לא הצלחתי להתאפק וספרתי דוברות ודוברים מזרחים. הגעתי לארבעה גברים – אם סופרים גם את איציק שמולי – ואף לא אישה מזרחית אחת, ככל שיכולתי לקבוע, מתוך עשרות הדוברים בכנס. דוברי רוסית לא הצלחתי לזהות כלל מלבד השר אלקין), צריך לבחור מראש מה מעניין במיוחד. אותי עניינו במיוחד שני פאנלים: זה על ירושלים, וזה על אופציית המדינה הדו-לאומית.

העיר של הדתיים בהרים

בהתחשב בעובדה שירושלים הפכה בשבועות האחרונים פעם נוספת למוקד המדמם של הסכסוך, הבחירה להקדיש לה פאנל בכנס הייתה חשובה ומתבקשת. אלא שמהר מאוד הבנתי שתל-אביביים אף פעם לא מצליחים להסתכל על ירושלים כעל זירה פוליטית. נאמנים לדברי האדמו"ר יאיר לפיד "ירושלים היא לא מקום, היא רעיון", הם מתעקשים להמשיך ולצמצם אותה למימד הדתי שלה. כך, פאנל שצריך היה לעסוק באחת הסוגיות הפוליטיות הבוערות בשטח, הפך למעין דיון חצי אקדמי חצי תאולוגי על כוחה המאחה של האמונה.

> אין בהתנחלויות כמעט מוצרים לסמן

ועידת הארץ לשלום, פאנל על אפשרות פתרון המדינה הדו-לאומית (מיכאל שפר עומר-מן)

ועידת הארץ לשלום, פאנל על אפשרות פתרון המדינה הדו-לאומית (מיכאל שפר עומר-מן)

אפשר לדמיין בקלות את תהליך בחירת הדוברים לפאנל הזה: "פאנל על ירושלים? טוב, תביאו כמה אנשי דת ומישהו שדיבר על ירושלים פעם עם הירדנים ונסגור עניין". וכך ישבו סביב השולחן הרב מיכאל מלכיאור, הרב אבי גיסר – רבה של ההתנחלות עפרה, השיח' בדיר ראיד מהתנועה האסלאמית הדרומית (לא להתבלבל עם השיח' ראיד השני מהתנועה האסלאמית הצפונית, אלה שאנחנו פחות אוהבים אמנם אבל היה יכול להיות הרבה יותר רלוונטי לעניין ירושלים), פרופ' רחל אליאור מהחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית, וראש המוסד לשעבר, אפרים הלוי. ח"כ יעקב מרגי מש"ס שאמור היה להשתתף גם הוא בפאנל לא הגיע.

אני מתעכבת על בחירת המשתתפים כי היא הכתיבה באופן מצער דיון עקר, תיאולוגי בעיקרו, שאין לו דבר וחצי דבר עם המציאות הירושלמית בכלל ובשבועות האחרונים בפרט. ירושלים המזרחית בוערת ונתונה תחת סגר, חברי להב"ה משתוללים ברחובות העיר, אנשים נדקרים ברחובות, ובפאנל על ירושלים מהגגים על שמותיה של העיר (כן, השורש ש.ל.ם נמצא בשם ירושלים!) ושמותיו של אללה. ואפרים הלוי לקח אותנו למסע בזמן, עת תיווך בין בית ראש הממשלה וארמון המלוכה הירדני בעניין תפקידה של ירדן בניהול מתחם אל-אקצא, ורקם מעין סיפור מתח שהיה יכול להיות מעניין מאוד אלמלא כל מי שישב באולם ידע בדיוק כיצד הוא מסתיים.

באופן משונה, היחיד שישב סביב שולחן הדוברים ושבאמת יודע היטב לא רק מה קורה היום בעיר ברמת השטח אלא יודע גם להבין את המציאות בה בהקשר הפוליטי היה ניר חסון, הכתב המצוין של "הארץ" בירושלים, רק שכפיתתו כמנחה הדיון מנעה ממנו לתרום מידיעותיו. טוב היו עושים מארגני הכנס אילו היו מושיבים את חסון כמשתתף בפאנל ולא כמנחה, וטוב יותר היו עושים לו היו מזמינים אחדים מהפעילות והפעילים הירושלמים המדהימים שחורשים את רחובות העיר מדי יום ביומו ומכירים את המתרחש בה לפני ולפנים.

לפעילים האלה יש ידע גדול ורב ערך אודות המציאות הפוליטית בעיר והכוחות הפועלים בה. עבורם ירושלים איננה מושג ערטילאי הכרוך באיזו קדושה שמיימית, אלא עיר אמיתית עד מאוד שבה מגיע הסכסוך – הפוליטי במהותו, ולא דתי – לשיאיו האלימים ביותר.

תחת זאת בחרו המארגנים לאשש פעם נוספת את התפיסה המנותקת של בועת תל-אביב את ירושלים כאיזו ישות דתית-רומנטית, ממקום אחר ומזמן אחר, שתפקידה לכנס יחדיו רבנים ושייח'ים שישלבו ידיים ויתפללו יחדיו לאל למען השלום שעל שמו נקראת העיר.

וכאילו כדי להשלים את האבסורד, בתום הפאנל קיבל את הבמה ראש עיריית ירושלים, ניר ברקת, שדפק ללא בושה נאום בחירות הזוי כמעט ברמת עזות המצח שהפגין. על-פי ברקת, ירושלים היא עיר בתנופה שבה הכלכלה צומחת פלאים, התשתיות מתרחבות ורנסנס תרבותי מורגש בה בכל חלקי העיר. ברקת הדגיש כמה וכמה פעמים את עניין איחודה בפועל של העיר, ועד כמה העיר מתפקדת כיחידה אחת, במזרחה ובמערבה כאחד.

אני מניחה שגם ברקת הבין שלתל-אביבים שרואים בירושלים צילום גלויה מוקפא של הכותל המערבי אפשר למכור כל דבר, למשל ש"חלוקה של העיר מנוגדת להיסטוריה שלה", מבלי לציין שגבולותיה ההיסטוריים של ירושלים מעולם לא כללו את כל השכונות שתאוות הכיבוש סיפחה ב-67'. אבל אנחנו, הירושלמים בקהל, כמעט התפוצצנו מרוב זעם.

> מה אתם יודעים על הפחד שמשתק את מזרח ירושלים?

חנות נשק, ירושלים (יותם רונן / אקטיבסטילס)

לא סיפור רק של קדושה ורומנטיקה. חנות נשק, ירושלים (יותם רונן / אקטיבסטילס)

על גל האלימות האחרון אמר ראש העיר הכה-מאוחדת כי אחרי ששמו כתר על השכונות הפלסטיניות ("כדי להשתלט על האלימות של הנוער המוסת"), הגיעו אליו מנהיגים ("מוכתרים" בלשונו) מהשכונות והודו לו ושיבחו אותו על מנהיגותו. לו ישב שם פעיל ירושלמי אחד הוא אולי היה יכול לומר משהו על הרדיפה והסיכול הממוקד שעושים כוחותינו למנהיגים פלסטיניים במזרח העיר, אבל כאמור, מארגני הכנס חשבו שחשוב יותר לדבר על טבעו הטוב והמרעיף של אללה/אלוהים בהקשר הירושלמי. זה שיח שאדם כמו הרב גיסר, שהיה מהרבנים שעלו להר הבית, למשל, יכול להרגיש בו הרבה יותר טוב.

שתי מדינות, פתרון אחד

אם את בחירת המשתתפים התמוהה בפאנל על ירושלים אפשר לייחס לבורות, או לסוג של נתק מובנה בין השיח התל-אביבי למציאות הירושלמית, הרי שאת בחירת המשתתפים התמוהה עוד יותר לפאנל על המדינה הדו-לאומית אפשר לייחס אך ורק לאג'נדה הפוליטית של המארגנים. הכותרת המלאה של הפאנל היתה "מדינה דו לאומית? מהלכים אלטרנטיביים להשגת שלום".

אלא מה, שבפאנל הזה לא ישב/ה ולו משתתפ/ת אחת שתמכה ברעיון המדינה הדו-לאומית או שידע אפילו להסביר את טיבו. את רוב המשתתפים בפאנל – סביונה רוטלוי מתנועת "נשים עושות שלום", ח"כ מירב מיכאלי, אשת ההתנחלות תקוע מלכה פיוטרקובסקי, פרופ' שלמה בן-עמי, ח"כ אחמד טיבי, ואליאס זננירי מהיחידה לקשרים עם הציבור הישראל באש"ף – אפשר להגדיר כ"מודאגי פתרון שתי המדינות" – כאלה שחוששים שהוא הולך ונעשה בלתי רלוונטי אך עדיין מאמינים בו כאופציה יחידית, בו בזמן.

זאת הייתה במובהק גישתם של בן-עמי, שהסביר את כישלון שיחות השלום הקודמות מנקודת המבט הישראלית, של זננירי שהסביר את כישלונן של אותן השיחות מנקודת המבט הפלסטינית, של טיבי ושל מיכאלי. לרוטלוי לא משנה כל כך איזה מתווה יושג בסופו של דבר, העיקר שתהיה הידברות כנה עם הפלסטינים, ובהתאם לרוח הזמן הקפידה לומר שהתנועה שלהן איננה "לא ימין ולא שמאל".

הדוברת היחידה שהיתה קשורה באופן כלשהו לנושא הפאנל היתה פיוטרקובסקי (שבתכניית הכנס הוגדרה כ"אשת הלכה"), המצדדת בסיפוח מלא של כל הגדה המערבית, לרבות אזורי A ו-B, תוך החלת החוק הישראלי במלואו ומתן זכויות אזרח מלאות לתושבים. "אני שואפת למדינת לאום של העם היהודי שבה יישמרו ככל שניתן על כבודו של אדם באשר הוא אדם". איך זה קשור למדינה דו-לאומית, כאשר היא מדברת במפורש על מדינת לאום אחת? לא ברור. כשהיא נשאלה אם לדעתה הפלסטינים יתמכו בפתרון כזה, היא מיהרה לצטט את הפועל הערבי שבנה את ביתה בהתנחלות תקוע, שלדבריה אמר לה "מה אתם עושים לנו? השתגעתם?! מי רוצה לחיות בכלל תחת השלטון של ערפאת?!". ככה סגרנו גם את הפינה הזו.

בדיוק כמו בפאנל על ירושלים, המארגנים זיהו נושא אקטואלי וחשוב וטיפלו בו בצורה מצערת עד מאוד. הרי זה לא שחסרים אנשים שיכולים לדבר באופן מעניין על אלטרנטיבות לפתרון שתי המדינות, מבל"ד ועד יוזמת "שתי מדינות מולדת אחת" של מירון רפופורט ושותפיו. בהחלט לגיטימי שלעיתון הארץ ולמארגנים תהיה העדפה, ואפילו ברורה, לפתרון שתי המדינות. אבל קצת משונה לשבץ בכנס הזה פאנל שאמור לעסוק באלטרנטיבות לפתרון הזה, ואשר כל תכליתו הוא להסיק מראש כי אלטרנטיבות מסוג זה פשוט לא קיימות.

בין לבין הפאנלים זכיתי לשמוע את יריב לוין שהבהיר לשמאל שדרכנו כשלה ושהרחקנו את השלום, את בני בגין שטרח והכין מצגת מושקעת שנועדה להמחיש ויזואלית לקשיי ההבנה בינינו את המבוי הסתום האימננטי שנגזר על אופציית השלום עם הפלסטינים, ואת עמיר פרץ שהציג בנאום נלהב את עיקרי תוכניתו המדינית אותם לא טרחתי לרשום לעצמי אחרי שהזכיר שלוש פעמים את חשיבות הדמוגרפיה והרוב היהודי. שמחתי, עם זאת, לראות את התשואות שבהן התקבל פרץ באולם, ורשמתי לעצמי לבדוק אחר כך במפה את המרחק שבין מלון דיוויד אינטרקונטיננטל לבין סניף מפלגת העבודה בגבעתיים. בעיקר ראיתי המון אנשים שבאו להתחכך עם המון אנשים אחרים שנראים וחושבים בדיוק כמותם, בגיבושון של השמאל הציוני הישראלי על קייטרינג עשיר ומשובח במיוחד.

יצאתי לדרכי חזרה לירושלים לפני הפאנל "ערביי ישראל – בין ישראל לפלסטין" לא רק מאילוצי זמן, ובהחלט לא בגלל שנושא הפאנל לא היה מעניין דיו, אלא בעיקר בגלל שמו; איזה גוף שמחזיק ביומרות מינימליות לנאורות עוד קורא לפלסטינים אזרחי ישראל "ערביי ישראל", למען השם?

> ועידת הארץ: הרבה דיבורים, מעט מחויבות

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf