מתוך כבוד לזכר הנספים, לא אעמוד בצפירת יום השואה
יום זיכרון לשואה, שמציינת מדינה המבצעת רצח עם, הוא יריקה על זכר הקורבנות, לא הוקרה שלו. לכן השנה לא אשתף עוד פעולה עם הריטואל הזה
צפירת יום השואה במדינה נטולת בושה היא צליל נעדר תוכן. יום השואה בירושלים, מאי 2019. (צילום: אהרון קרון / פלאש90)
השנה, לראשונה מאז היגרתי לישראל בגיל תשע, לא אעמוד בצפירת יום השואה. מתוך יראת כבוד לזכר קורבנות האסון הנורא ביותר בתולדות העם היהודי, אסרב לקחת חלק במסורות ובטקסי הזיכרון הממלכתיים, בשעה שהממלכה עצמה הפכה לממלכת מוות, שכל מהותה הוא חילול זכרם של הנספים. השנה לא אשתף עוד פעולה.
בצפירת יום הזיכרון איני עומדת כבר שנים. לא בהתרסה ולא בהפגנתיות; אני מקפידה שלא להיות במרחב ציבורי בזמן הצפירה, כדי שאוכל להימנע מהצורך לקחת חלק באחד המופעים האינסופיים של פולחן המוות והשכול, ובמיליטריזם החולני שבו לוקה המדינה הזו בצורה אנושה כל כך. שירי יום הזיכרון אינם מעוררים בי דבר מלבד חרדה עמוקה וניכור. הסגידה למוות ולמתים במדים מבעיתה אותי.
אבל יום השואה היה תמיד שונה. האנושיות עצמה, כך הרגשתי, מרכינה ביום זה את ראשה בבושה, והצפירה היא קול זעקתה. זהו יום הנושא את משקלה, המוחשי כמעט, של אחריות גדולה ונוראה המוטלת עלינו. על כולנו.
שנים רבות ראיתי כיצד מדינת ישראל מאמצת לחיקה אנטישמים ופושעי מלחמה, מארחת אותם ביד ושם ומיד לאחר מכן סוגרת איתם עסקאות נשק מניבות. ובאותה נשימה ממש היא גם מנופפת בשואה כדי להשתיק, בברוטליות, כל ביקורת על פשעיה. הבנתי היטב שזכר השואה, מבחינת ישראל, אינו יותר מכלי מניפולטיבי המאפשר לה לדרוש חסינות בלתי מוגבלת.
למרות זאת, בתודעה שלי, יום הזיכרון הממלכתי לשואה היה מנותק מכל המניפולציות האלה. אולי מפני שענה על הצורך הנפשי להיות חלק מהכאב הקולקטיבי, ולו ליום אחד בשנה; ואולי מפני שקשה לאדם להתמודד כפרט עם זוועה גדולה כל כך, והוא נזקק לטקסים שמנסחים ומאפשרים לו כלים לעשות זאת.
לאחר יותר משנתיים וחצי של רצח עם בעזה, השמדה שיטתית ומחושבת של עשרות אלפי בני אדם והרעבה מודעת של תינוקות למוות – בעזות מצח, בחדווה לא מוסתרת, בגאווה – מדינת ישראל מטמאת, מעצם מהותה, את זיכרון השואה, וכל טקס שהיא מקיימת בשמו מחלל את זכר הנספים. יום זיכרון לשואה, שמציינת מדינה המבצעת רצח עם, הוא יריקה על זכר הקורבנות, לא הוקרה שלו.
צפירה המושמעת במדינה שבה אחד מאלה שידליקו משואות ביום העצמאות הוא אדם שתהילתו באה לו מהחורבן הלא-ישוער שהמיט על בני אדם נצורים, מותשים, מורעבים וחשופים; במדינה שהפכה את עליונות הגזע למדיניות רשמית, צפירה כזו אינה אלא קריאת קרב, ואין ראוי שנעמוד בה. צפירת יום השואה במדינה נטולת בושה ונטולת מוסר היא צליל נעדר תוכן, ריטואל חלול ותו לא, או חמור מזה: חלק ממכונה משומנת שהפכה את השואה לכלי תעמולה שנועד להצדיק את הנתעבים שבפשעים.
מהותה של האידיאולוגיה האנטישמית היא האמונה שהיהודים אינם נכללים בהגדרת האנושות, ושחוקי האנושות, במובן הרחב, אינם חלים על הקולקטיב היהודי. האם אין זה בדיוק הדבר שמדינת ישראל תובעת מהעולם – פטור גורף מהנורמות האנושיות בשם הקולקטיב היהודי? ואם כך, האם מדינה כזו יכולה להיות מופקדת על זיכרון השואה, או לקיים טקסים שאינם מוכתמים עד העצם בטומאת העליונות ושנאת הזר? אני מאמינה שלא.
השנה, יותר מתמיד, מוטלת עלינו המשימה להתעקש על מה שתעשיית השואה הישראלית מנסה להכחיד מתודעתנו: הלקח האוניברסלי של השואה, שהוא הלקח היחיד הראוי להילמד מאסון בני עמנו. ש"לעולם לא עוד" אינו, ואסור שיהיה, ציווי פרטיקולרי ייחודי ליהודים; שעליונות וגזענות הן מחלות ממאירות, ושאם לא גודעים אותן באיבן, סופן מי ישורנו; ושהדרך היחידה ליצוק משמעות לזכר השואה היא בהתנגדות נחרצת לרעות החולות האלה ובמאבק עיקש נגד כל ביטוי שלהן.
השנה לא אעמוד בצפירת יום השואה. אבל אהיה מחויבת יותר מתמיד לציווי שזכרה גוזר עליי: לעולם לא לשכוח אילו שמות עלולים לחולל השנאה, העליונות, הרוע, האדישות והבורות האנושיים, ולעולם לא להפסיק להיאבק בהם.
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
