newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

ועידת הארץ: הרבה דיבורים, מעט מחויבות

בימין אומרים בבירור שהמצב הנוכחי הוא הפתרון. בשמאל ממשיכים להציג תוכניות מדיניות, אבל אף אחד לא אומר מה צריך לעשות כדי להגיע לשם. ועידת הארץ לשלום - תמונת מצב קודרת על האופוזיציה

מאת:

הרגעים הכנים ביותר בוועידת השלום של הארץ הגיעו משני דוברי ימין – יריב לוין וזאב אלקין – שהודיעו, חד וחלק, שמבחינתם פתרון שתי המדינות הוא הזיה, ואין להם שום כוונה לקיימו לעולם. מכיוון שלאף אחד מהם אין גם כוונה לאזרח את הפלסטינים, כמובן, המצב הנוכחי הוא מבחינתם הפיתרון.

בתזמון מוצלח, נתניהו צייץ באותן השעות ממש שבניגוד לדברים שהוא רמז באנגלית בארצות הברית, אין לו שום כוונה לפנות יישובים באופן חד צדדי. "הטעות הזו לא תחזור". ומכיוון שברור שנתניהו גם אינו מוכן לחתום על הסכם המינימום שכל הנהגה פלסטינית שפויה תוכל לחיות איתו, גם נתניהו מאמין שהסטטוס קוו הוא הפיתרון, לפחות בעתיד שאנחנו יכולים לצפות.

ביליתי חלק ניכר מהיום בוועידת הארץ (לא נשארתי עד הסוף), והדבר המדהים הוא שההכרזות האלו – שלא הגיעו מהשוליים של הימין, אלא מממשלת ישראל ודובריה – לא עשו רושם מיוחד על אף אחד בוועידת השלום. מעטים בכלל התייחסו אליהן, ומי שהתייחס (איימן עודה, עמיר פרץ), התווכח עם אלקין ולוין, במקום לעסוק במשמעות המעשית של ההצהרות האלו. כאילו לוין ואלקין היו איזה שני טרולים שנקלעו לאירוע, והפריעו לנו לרגע לשרטט מפות ולהתניע את המשא ומתן.

מרטין אינדיק אמר שאסור לאבד תקווה, ושהבעיה בין הצדדים היתה חוסר אמון. טוני בלייר חושב שביבי דווקא לא מעוניין בהמשך המצב הקיים, ושאם רק ניצור את "התנאים המתאימים" הציבור הישראלי יילך להסכם (הטיקט החדש של בלייר הוא יוזמה אזורית, למרות שיש משהו כזה על השולחן מאז 2002, ולא נראה שהישראלים התרשמו). פרץ הציג תוכנית מדינית, כאילו שהוא עומד לייצג את ישראל במגעים. גם יתר הדוברים, ישראלים או זרים, מדברים על אמון, שלום, תקווה – כאילו אנחנו בכנס מיסטיקנים או משוררים, ולא בפורום פוליטי.

האם הקהל והדוברים לא לוקחים את אלקין, לוין או ביבי ברצינות? או שהם פשוט לא שמעו אותם? אם הם היו שומעים, השאלה היחידה על סדר היום היתה צריכה להיות אילו צעדים אנחנו מוכנים לקחת כדי לסיים את הכיבוש. מה כל אחד מוכן לעשות בתחום אחריותו או השפעתו. במה הוא תומך, ולמה הוא מתנגד.

העבודה לא צריכה להציג תוכניות מדיניות – כאלו יש לנו בשפע – אלא להציג תוכנית לאופוזיציה. לדוגמה, האם, בהינתן המדיניות הישראלית, אף אחד ממנהיגי העבודה לא חושב שסימון מוצרי התנחלויות הוא צעד לגיטימי? האם הדיל בנוגע לחטיבה להתיישבות לא היה טעות? האם מישהו מהם מוכן לדבר עם חמאס? האם מרטין אינדיק לא רוצה להמליץ לנשיא על צעדים הנובעים מהחלטת ישראל להמשיך את הכיבוש לנצח?

אני מתלונן על מי שכן דיברו בוועידה, אבל אצל מנהיגי השמאל-מרכז – לבני, הרצוג ולפיד, או כל שחקני הספסל הבטחוניסטים שלא הגיעו לדבר – המצב הרבה יותר גרוע, כמובן. האם הרצוג ויאיר לפיד באמת צריכים להמשיך בתחרות מי מדברר את נתניהו יותר טוב בעולם?

אף אחד לא מוכן להסתכן. אף אחד לא מוכן להעז. אף אחד לא מוכן לבזבז את האשראי הפוליטי שלו, כאילו המעט הזה עוד יביא אותו לשלטון (הוא לא). ואם אף פוליטיקאי ישראלי מהשמאל-מרכז לא מוכן לקחת סיכונים ולהעמיק את המאבק בכיבוש, אולי מה שהם מספרים לנו, על כך שמדובר בסכנה הקיומית הגדולה ביותר לישראל, פשוט לא נכון? מול סכנה קיומית כל החישובים בטלים, לא? אולי גם הם חושבים למעשה שאפשר להמשיך לחיות עם הסטטוס קוו? ואם כן, במה הם טובים מביבי?

בשנה שעברה החמאתי לוועידת הארץ, כי היו שם עוד אנשים שמתעקשים לדבר על שלום ועל תקווה, וגם זה חשוב. אבל "לא לאבד את התקווה" זה לא מסר המתאים לוועידה מדינית, אלא לערב שירה בציבור. בימים כאלו, הפער בין הדיבורים של השמאל הישראלי על הקטסטרופה המשמשת ובאה לבין חוסר המחויבות הפוליטי שלו מייאש אותי הרבה מאשר ההצהרות של הימין.

> הביקורת מ-2014: ועידת הארץ ותעשיית השלום

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
חיילים מגדוד נצח יהודה מסיירים בגבול ישראל-עזה, ב-20 באוקטובר 2023 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

חיילים מגדוד נצח יהודה מסיירים בגבול ישראל-עזה, ב-20 באוקטובר 2023 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

אם ישראל תסרב להתמודד עם המציאות, זה לא ייגמר בנצח יהודה

לגדוד הדתי שמשתייך לחטיבת כפיר יש היסטוריה ארוכה של התעללות בפלסטינים ושל מעשי הרג, אבל מי שטרח לקרוא את החוק האמריקאי הרלוונטי מבין שזה לא עניין נקודתי. למעשה, המדינה מקבלת ברירה: להקריב מיליציה דתית גזענית, או להסתכן בהרחבת הסנקציות לכל הצבא

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf